מסע הצלב הוונדי
מסע הצלב הוונדי (בגרמנית: Wendenkreuzzug) היה מסע צלב שהתנהל בשנת 1147 במקביל ותחת צילו של מסע הצלב השני. מסע הצלב הופנה כנגד השבטים הסלאבים עובדי האלילים שהיו ידועים בשם ונדים באזור הים הבלטי.
רקע
ערך מורחב – מסע הצלב השני
כיבוש רוזנות אדסה, הוא אחד האירועים שזיעזעו עמוקות את אירופה הנוצרית. זעזועים דומים התרחשו רק לאחר קרב קרני חיטין וכיבוש ירושלים על ידי צלאח א-דין ובשלב מאוחר יותר בהיסטוריה, לאחר מכן כיבוש קונסטנטינופול על ידי הטורקים בשנת 1453.
ההלם והזעזוע על נפילת המדינה הצלבנית הם שהולידו את מסע הצלב השני. הממלכות הנוצריות התלכדו מחדש תחת כנפי האמונה הנוצרית וצבאותיהם התגייסו לצבא צלבני שיצא להשיב את הגלגל לאחור. תהליכים אלו הטביעו חותם גם על ההיסטוריה האירופאית ולא רק על המדינות הצלבניות.
בשנת 1145 הוציא האפיפיור קול קורא למסע צלב. קול קורא זה עורר – בסיכומו של דבר - את תושבי אירופה לצאת במסע מחודש לכוון מזרח אך השפעותיו התאולוגיות והחוקיות מרחיקות לכת הרבה מעבר לכך.
בעוד הצבא הגרמני, מורכב ברובו מחיילים מדרום גרמניה, התכונן לצאת אל ארץ הקודש פנו מנהיגי הסקסונים לאפיפיור בבקשה להפנות את מאמציהם, כמשתתפי מסע הצלב לכוון הים הבלטי - כנגד השבטים הסלאבים עובדי האלילים שהיו ידועים בשם ונדים. תהליך ההתנצרות של השבטים הוונדים החל עוד בתחילת המאה ה-12 בעיקר על ידי הטפות של אנשי דת נוצרים ובדרכי שלום אך שינתה את אופיה בעקבות ההטפות לארגון מסע הצלב מחד וסדרת תקיפות ופשיטות שערכו השבטים הפגניים בראשות מנהיגם ניקלוט במהלך חודש יוני 1147. מחוזות גרמניים שהעדיפו שלא לצאת אל המזרח התחייבו בפני האפיפיור והמלך לארגן מסע צלב נפרד שיופנה נגד השבטים עובדי האלילים בצפון מזרח גרמניה.
מהלך מסע הצלב
ביום 13 באפריל 1147 הוציא האפיפיור בולה המאשרת כי מסעי צלב ופריבילגיות התלויות בהן אינן קשורות לארץ הקודש. המטיף ברנאר מקלרבו אף הוא תמך בפיצול מסע הצלב מאחר שעל פי השקפתו לא המטרה הסופית היא השכר אלא הדרך והאספקט הרוחני - דתי של המסע. הצבא הצלבני ככל הנראה כעשרת אלפים חיילים רגלים ופרשים שנאספו מדנים, סקסונים ולוחמים פולנים מלווים בכוחות נוספים מקרב מתנדבים גרמנים בפיקודו של שליח האפיפיור אנסלם מהאוולברג ולצידו אצילים סקסוניים - מבית וטין ובית שאואנבורג תחת פיקודו של היינריך הארי, דוכס סקסוניה ובוואריה.[1]
בשלב הראשון של המערכה הצליחו הצלבנים להדוף את הונדים מטריטוריות שנתפסו על ידם במהלך הקיץ ולאחר מכן שמו את המבצרים דובין ודמין תחת מצור אך לא הצליחו להכריע את חילות המצב. בהסכם שערך המנהיג הסקסוני היינריך האריה הוסר המצור על מבצר דובין לאחר שמגיניו הסכימו להיטבל לנצרות. אירוע זה פילג את הצבא הצלבני הסקסונים נסוגו בעוד הדנים והפולנים ממשיכים במצור על דמין תוך שהם נתקלים בהתנגדות עיקשת. המגינים יצאו למתקפות נגד המבצר והצי הדני נאלץ להתגונן מהתקפות הצבא הפגאני. לאחר החרבת מקדש פגאני במלקו ואבדן התקווה לכיבוש דמין נטשו הצלבנים את המצור וצעדו לכוון מחוז פומרניה שתושביו קיבלו עליהם את הדת הנוצרית בתחילת המאה ה-12. בעיר שצ'צ'ין פגשו הצלבנים בבישוף המקומי שהטיף להם כי המרת דתם של השבטים הפגניים צריכה להיעשות בדרכי נועם. הצלבנים המותשים איבדו את שארית הרצון להלחם והתפזרו.[2]
סוף דבר
בתום מסע הצלב חרבו המחוזות הצפון מזרחיים של גרמניה, והאוכלוסייה המקומית הדלדלה. הישגיה המעשיים של המערכה היו מועטים - התנצרות חלקית של תושבי דובין והרס מקדשים פגניים. עם זאת הכין מסע הצלב הונדי את הקרקע לסדרת מסעי צלב הידועים כמסעי הצלב הצפוניים שהונהגו על ידי המסדר הטבטוני ובסיכומם התנצרו השבטים הסלאבים באזור הים הבלטי.
מסע הצלב השני, אירוע מכונן בהיסטוריה האירופאית כלל - כתקדים היסטורי - מערכות צבאיות כנגד שבטים פגניים בצפון מזרח גרמניה ומערכה כנגד שליטים המוסלמיים של פורטוגל במהלכה נכבשה ליסבון, מערכות נפרדות אלו הוכרו על ידי האפיפיור כחלק ממסע הצלב ולמשתתפים הוענקו הזכויות של הצלבנים שלחמו בארץ הקודש. פיצול זה היה ציון דרך בהיסטוריה של מסעי הצלב ואירופה כולה - ירושלים וארץ הקודש עומדים על אותו מישור עם מטרות אחרות שהכס ה"קדוש" מכיר כ"צלבניות". האפשרות למסע צלב שיופנה כנגד מטרות שאינן מוסלמיות ומטרתן איננה ארץ הקודש אף היא מסמנת את השינוי ברעיון ובביצוע של קונספציית מסעי הצלב, מעתה ארץ ישראל וממלכת ירושלים עמדו בפני תחרות על משאבים וכוח אדם מול מטרות אחרות שיוכרו כ"צלבניות".
לקריאה נוספת
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; פרוואר זכה על ספרו בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
