מסילת הרכבת הטרנס-איראנית
 | |
| גשר ורסק | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה | איראן |
| מידע על ההקמה | |
| התחלת בנייה | 1927 |
| פתיחת הקו | 1938 |
| מידע על הקו | |
| אורך הקו | 1,394 |
| מתח חשמלי | קו לא מחושמל |
 | |
| גשר קלנטרי | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2011, לפי קריטריונים 2, 4 | |
| מדינה | איראן |
|---|---|
 | |
מסילת הרכבת הטרנס-איראנית (פרסית راهآهن سراسری ایران) היא מסילת ברזל מרכזית שנבנתה באיראן בשנים 1927–1938, בניצוחו של שליט איראן, השאה רזא ח'אן. המסילה נסללה על-ידי 43 קבלנים ממדינות רבות, ומומנה כולה באמצעות מיסים תוך הימנעות מהצורך בהשקעות זרות. המסילה חיברה את הבירה טהראן עם בנדר שאהפור שלחוף המפרץ הפרסי בדרום (כיום בנדר-א אימאם חומייני (אנ')), ועם בנדר שאה לחופי הים הכספי (כיום בנדר טורכמן (אנ')). החל ב-1963, במסגרת המהפכה הלבנה, האריך בנו של רזא ח'אן, השאה מוחמד רזא שאה פהלווי, את המסילה למשהאד, טבריז ואספהאן.
מסילת הברזל המקורית המחברת את שני הימים משתרעת לאורך של 1,394 ק"מ, וחוצה בדרכה שני רכסי הרים, נהרות, רמות ומישורים, ועוברת דרך ארבעה אזורי אקלים שונים. בין היתר דרש הפרויקט את הקמתם של 360 גשרים ו-224 מנהרות[1]. סלילת המסילה היה צעד חשוב במודרניזציה של המדינה ובחיבור מרכז אסיה עם מערבה. למסילה אף נודע תפקיד חשוב במלחמת העולם השנייה עת שימשה את בעלות הברית ששלחו באמצעותה ציוד ותגבורת לברית המועצות.
המסילה המקורית שהושלמה ב-1938 הוכרה בשנת 2021 כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה
סלילת המסילה
תוכניות ראשונות להקמת מסילת רכבת טראנס-איראנית שתחצה את המדינה מצפון לדרום הועלו על ידי האימפריה הרוסית כבר בזמנו של השאה נאסר א-דין שאה קאג'אר, אך בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 איראן (אז פרס) ניצבה בלב ניגוד אינטרסים בין האימפריה הרוסית שבקשה ליצור לעצמה גישה אל המפרץ הפרסי, לבין בריטניה שהתנגדה לכך בשל אינטרסים הקשורים בהודו הבריטית שבשליטתה. מצב זה נמשך עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, ומנע סלילת מסילות ברזל ברחבי איראן, למעט מסילה קצרה בין טבריז לג'ולפה. רזא ח'אן שכיהן כראש ממשלה בטרם היה לשאה, ייחס חשיבות רבה לסלילת מסילת ברזל טראנס-איראנית, כחלק מתוכניתו לתיעוש המדינה ולהתפתחותה, ובמטרה להתאים את מערך התחבורה באיראן לזה של מדינה מודרנית. בריטניה ניסתה למנוע את התוכנית שכן העדיפה מסילת ברזל שתחבר בין בת בריתה עיראק במערב להודו הבריטית במזרח. רזא ח'אן שהתכוון לממן את הפרויקט באמצעות מיסוי מבלי להיזקק למימון בינלאומי, בחר באופציה של מסילה בציר דרום-צפון, שכן זה הועיל יותר לכלכלה האיראנית.
תוכניות מעשיות ראשונות לסלילת מסילת הברזל נעשו בידי החברה האמריקאית "הנרי אולן את קומפאני" (Henry Ulen & Company) החל ב-1924. בשנים שלאחר מכן, רזא ח'אן שהיה לשאה ב-1925, חוקק חוקים שהבטיחו מימון לפרויקט באמצעות מיסים שהוטלו על סוכר ותה, והמסחר בהם הולאם. במגעים נוספים הוסכם על סלילת שני מקטעים שיתחילו בצפונה ובדרומה של המסילה, על מנת לתמחר את עלות הקו כולו. החברה האמריקאית החליטה על התאגדות עם החברה הגרמנית "קונסורציום לעבודות בניה בפרס" (Konsortium für Bauausführungen in Persien), ויחד יצרו שותפות שנקראה "סינדיקט מסילת הברזל בפרס" (Syndicat du Chemin du Fer en Perse). שותפות זו החלה בהקמת מקטעי המבחן החל ב-1927 - החברה האמריקאית החלה בעבודות בקצה הדרומי, והגרמנית בקצה הצפוני. עיכובים ובעיות טכניות, בעיקר בקטע הדרומי, הביאו לכך שממשלת איראן לא העבירה תשלומים כמוסכם, וב-15 במאי 1930 הלאימה את שני הקווים שכבר נסללו, באורך של כ-400 ק"מ. בתגובה סיימו האמריקאים את ההתקשרות והשותפות עם הגרמנים התפרקה.
ב-1933 נקשרה איראן בחוזה עם החברה הדנית "קמפסאקס" (Kampsax) שעסקה אותה עת בסלילת מסילות ברזל בטורקיה. ההתקשרות נעשתה בהמלצה טורקית ולאור העובדה שדנמרק, בהיותה מדינה קטנה, לא היוותה סיכון ליציבות איראן. קמפסאקס חילקה את הפרויקט ל-43 מקטעים, ולשם ביצועם נקשרה בחוזי משנה עם חברות מאירופה, ארצות הברית ואיראן. מהנדסים של קמפסאקס פיקחו על העבודות בכל אחד מהמקטעים ממטה החברה שהוקם בטהראן. החוזה חייב את קמפסאקס לסיים את ההקמה עד מאי 1939, אך החברה הצליחה לסיימו כשנה לפני כן, והמסילה נחנכה באופן רשמי ב-26 באוגוסט 1938. סלילת המסילה נתפסה כהצלחה של רזא ח'אן וכהוכחה לכך שניתן לממש פרויקט תשתית רחב היקף במימון עצמי.
במלחמת העולם השנייה
ב-25 באוגוסט 1941 פלשו הבריטים והרוסים לאיראן. הסיבה העיקרית לפלישה הייתה למנוע מאיראן להצטרף למדינות הציר, אולם היו לכך מספר סיבות נוספות ואחת מהן הייתה ליצור את המסדרון הפרסי (אנ'). המסדרון הפרסי היה ציר אספקה של ציוד ותחמושת שממשלות ארצות הברית ובריטניה סיפקו לברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה, ומסילת הרכבת הטראנס-איראנית הייתה מרכיב חשוב בו. בספטמבר 1941 השתלטו בעלות הברית על הפעלת המסילה - הבריטים היו אחראים על הקטע שמדרום לטהראן והרוסים על הקטע שמצפון לה. חיל ההנדסה המלכותי האריך את המסילה לח'וראמשהר בדרום ובנה חצרות עיתוק חדשות בבנדר שאהפור, אהוואז ואנדימשק (אנ'). בתחילת 1942 ניתן היה לשנע 978 טונות של ציוד ביום שעשו את דרכם צפונה ברכבת יומית אחת. אך לקראת סוף 1943, לאחר עבודות הבינוי וההרחבה והגדלת הציוד הנייד, גדל נתון זה ל-5,400 טונות של ציוד ביום, וב-1944 ל-6,500 טונות ביום.
בדצמבר 1942 החליפו האמריקאים את הבריטים בהפעלת החלק הדרומי של המסילה. הפעלת המסילה הייתה כרוכה בקשיים רבים - בשל המנהרות הרבות סבלו נהגי קטרי הקיטור מעשן וגזי פליטה, ובשל האקלים המדברי הקשה הייתה בעיה באספקת המים לקטרים. לכן החלו האמריקאים בהחלפה הדרגתית של קטרי הקיטור לקטרי דיזל. המסדרון הפרסי היה ציר האספקה העיקרי בהכנות למבצע בגרטיון שהחל ב-22 ביוני 1944. לשם כך שונעו דרך המסדרון 1.6 מיליון טונות של ציוד ב-1943 ו-1.7 מיליון טונות ב-1944. סך הכל, בין נובמבר 1941 למאי 1945 הועברו במסדרון 4.1 מיליון טונות של אספקה ותחמושת, שהיו שווי ערך לתכולתן של 646 ספינות. נתון זה שווה לרבע מכלל הסיוע שניתן על ידי בעלות הברית לברית המועצות.
לאחר מלחמת העולם השנייה
עם סיום המלחמה, במאי 1945, החליפו הבריטים את האמריקאים בהפעלת המסילה, אך לאחר מספר חודשים העבירוה לידי האיראנים. הקו עצמו הוארך ב-1960 ב-36 ק"מ, מבנדר טורכמן לגורגן (אנ') שבצפון איראן. מסילת הרכבת הטראנס-איראנית הייתה הציר המרכזי ממנו התפצלו קטעים חדשים של רשת מסילות הברזל במדינה, והחל ב-1963, במסגרת המהפכה הלבנה, נסללו מסילות ברזל למשהאד, טבריז ואספהאן. הקטע שבין ח'וראמשהר לאהוואז ניזוק קשות במלחמת איראן-עיראק והיה משותק מ-1980 עד 1988.
ב-2009 הסכימו איראן, קזחסטן וטורקמניסטן על סלילת מסילת רכבת שתחבר את שלוש המדינות. באיראן הסתמכה מסילה זו על הקטע הצפוני של מסילת הרכבת הטראנס-איראנית. הבנייה החלה ב-2009 וב-3 בדצמבר 2014 נחנך המקטע הצפוני בשטח איראן, המגיע עד הגבול הטורקמני.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
  | |
|---|---|
|
32128193מסילת הרכבת הטרנס-איראנית