מנואל בלגראנו
 | |
| מנואל בלגראנו: פורטרט שלו שצויר בידי פרנסואה-קזמיר קרבוניאר במהלך שליחותו הדיפלומטית ללונדון |
מנואל חוסה חואקין דל קורסון דה חסוס בלגראנו (3 ביוני 1770 – 20 ביוני 1820) היה אינטלקטואל, כלכלן, עיתונאי, פוליטיקאי, עורך דין ואיש צבא של הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה - לימים ארגנטינה.
השתתף בהגנת בואנוס איירס במהלך הפלישות האנגליות, במהפכת מאי 1810, במלחמת העצמאות של ארגנטינה, ובמלחמות האזרחים הארגנטיניות לאחר מכן. הוא עיצב את דגל ארגנטינה.
בלגראנו היה הנציג הבולט של האוכלוסייה הקריאולית (צאצאי האירופאים שנולדו בדרום אמריקה) של בואנוס איירס, ומהמובילים להתנתקות מספרד ויסודה של ארגנטינה.
יחד עם אחרים הוביל את מהפיכת מאי 1810 בה הודח המשנה למלך הספרדי – בלטאסאר אידיאלגו דה סיסנרוס, והקים את החונטה הראשונה שתפסה את השלטון במקומו. פיקד על צבא הצפון שפעל באזורים שנמצאים כיום בצפון מערב ארגנטינה ובבוליביה, ולמרות תבוסתו מול הספרדים – הניח את היסודות להצהרת העצמאות של פראגוואי ב-1811.
ב-1812 יצר את דגל ארגנטינה במקום בו שוכנת כיום העיר רוסאריו, הוביל לפינוייה בכפייה של העיר חוחוי נוכח הגעתם של הכוחות הספרדיים מכיוון פרו, והביס אותם בשני קרבות מכריעים בטוקומן ובסלטה.
בלגראנו ניסה להפעיל את השפעתו על הקונגרס ששכן באותה תקופה בטוקומן שייסד מונרכיה חוקתית שתהווה המשך קריאולי של ממלכת האינקה שנחרבה בידי הספרדים במאה ה-16 – כשלוש מאות שנה קודם לכן – אך הדבר לא עלה בידו. הוא ניסה לקדם יעדים חינוכיים בתקופה בה שהה בספרד.
שנותיו הראשונות
נולד בבואנוס איירס ב-3 ביוני 1770 והוטבל כנוצרי למחרת.
הוא נחשב לקריאולי במערכת הקאסטה באמריקה הלטינית בתקופה הקולוניאלית, למרות מוצאו האיטלקי של אביו. אמו הייתה ילידת בואנוס איירס ומוצא משפחתה מסנטיאגו דל אסטרו.
אביו היה סוחר אמיד ולכן יכול היה להרשות לעצמו לשלוח אותו להמשך לימודים בספרד (בסלמנקה ובואיאדוליד 1786-1793), הוא קיווה שיעסוק במסחר כמוהו, אך הוא בחר בלימודי משפטים וכלכלה פוליטית אותם סיים בהצטיינות, והושפע מהוגים מודרניים בני המאה הקודמת כמו מונטסקייה, ז'אן-ז'אק רוסו, אדם סמית ואחרים, מהלכי הרוח הליברליים של המהפכה הצרפתית שהתחוללה באותה תקופה, ואף מכתביו של ג'ורג' וושינגטון - הנשיא הראשון של ארצות הברית שזכתה בעצמאותה שנים ספורות לפני כן ב-1776.
מזכיר הקונסולאדו
לאחר שובו מאירופה שימש בלגראנו כמזכיר הקונסולדו (אגודת הסוחרים הסיטונאיים) שטיפלה באותה עת במסחר בין ארגנטינה שהייתה אז עדיין מושבה ספרדית נידחת לספרד ולאירופה; כל זה במהלך השנים 1794-1810.
המסחר התנהל באוניות הקטנות והאיטיות בנות אותה תקופה שהפליגו בין בואנוס איירס לקדיס - עיר הנמל הספרדית לחוף האוקיינוס האטלנטי, ועל פי חוקים שהגבילו את המסחר החופשי והיו מבוססים על פרוטקציות למקורבים לשלטון, מיסים ומכסים; והקונסולדו ששלטה בכל זה - כללה בעיקר מקורבים לסוחרים וקידמה את המונופול שלהם. נלסיונותיו להוביל לליברליזציה ולתחרות חופשית - רעיונות שנחשבו אז לחדשניים ולא מקובלים - עלו בתוהו.
במקביל הוא הפנה את תשומת לבו לכל נושא החינוך וההשכלה מתוך הבנה שהעושר החומרי מקורו קודם כל בחינוך והשכלה ולא במשאבי הטבע (המושבות שימשו אז כספקיות חומרי גלם זולים לאירופה), והוא היה בין מקימי בית הספר לניווט ימי (שקיים עד היום ונושא את שמו); והאקדמיה להנדסה ושרטוט, בית הספר למסחר ובית הספר לארכיטקטורה שנסגרו מאוחר יותר בידי הספרדים בתואנה שהם מיותרים למה שנתפש אז בעיניהם כקולוניה נידחת כמו בואנוס איירס.
בנוסף הוא יסד שני כתבי עת- אחד פוליטי שנסגר יותר מאוחר בידי הספרדים בגלל הביקורת שלו על השלטון, והשני מקצועי חקלאי.
במהלך כהונתו אובחנה אצלו מחלת הבצקת ממנה ימות בגיל צעיר יחסית - 50, אך הדבר לא מנע ממנו מלהיות מעורב בשנים הבאות בשלבים המכריעים של הכרזת העצמאות של ארגנטינה.
הפלישות האנגליות
בלגראנו יועד לעמוד בראש המיליציות העירוניות של בואנוס איירס בשנת 1797 על ידי המשנה למלך (המושל מטעם הכתר הספרדי) פדרו דה מלה, בשעה ששימש עדיין בתפקידו בקונסולאדו, אף על פי שלא היו לו כל שאיפות לקריירה צבאית.
הניסיון הקרבי הראשון שלו נרכש ב-1806 כשהתבקש להכשיר מיליציה לנוכח התקפה אנגלית צפויה שיצאה אל הפועל בנחיתה של 1600 חיילים בפיקודו של ויליאם קאר ברספורד.
ללא כל ידע וניסיון קודמים בתחום הם יצאו לקרב לא מאורגנים, ונסוגו לאחר הפגז האנגלי הראשון והעיר נכבשה על ידי האנגלים.
ההנהגה המקומית נדרשה להישבע אמונים לדגל האנגלי, ובלגראנו יחד עם המשנה למלך העדיפו לגלות מהעיר.
הוא חזר אליה רק לאחר שהיא נכבשה מחדש על ידי הספרדים בפיקודו של המשנה למלך סנטיאגו דה ליניירס, קיבל קיבל תפקיד לוגיסטי בכוח, והשתתף בהדיפה של ניסיון פלישה נוסף של האנגלים.
יותר מאוחר הוא דחה הצעה לשתף פעולה עם האנגלים בתמורה לתמיכה בדרישה לעצמאות מספרד, והעדיף לא להיות מעורב בקונפליקטים הפנים-אירופאיים.
הקרלוטיזם
בתקופת כיבושה של ספרד בידי נפוליאון בונפרטה (1808-1814) והכתרתו של ז'וזף בונפרטה כמלך ספרד במקום פרננדו השביעי, מלך ספרד שנכלא, מעמדן של המושבות הספרדיות הפך לבעייתי שכן נציגי הכתר הספרדי והצבא שסר לפיקודם נשארו נאמנים למלך המודח, יצאו נגד המלך בפועל, ולהלכה התנתקו מספרד והפכו לישויות מדיניות עצמאיות.
הנסיכה קרלוטה חואקינה מספרד לבית בורבון, אחותו של פרננדו השביעי, חיה אז בריו דה ז'ניירו, הועלה הרעיון להמליך אותה על המושבות הספרדיות באמריקה, ויוזמה זו כונתה קרלוטיזם.
בלגראנו עמד בקשר של מכתבים עם קרלוטה והיה הנציג הבולט של הקרלוטיזם בבואנוס איירס. הקרלוטיזם דעך מכיוון שלקרלוטה עצמה היו שאיפות אבסולוטיות אותן רצתה לקדם ולא את העצמאות של המושבות, והיא הייתה נשואה ליורש העצר הפורטוגלי שדאג לעתיד האימפריה שלו.
בלגראנו עוד ניסה לשכנע את המשנה למלך – ליניירס שמונה על ידי המלך המודח – לסרב להעביר את התפקיד לסיסנרוס שנשלח בשנת 1810 מטעם החונטה (מועצה) של סביליה שייצגה את הנאמנים למלך המודח אך לא אותו עצמו, ובכך תמו ניסיונותיו של בלגראנו לנצל את השינויים המדיניים באירופה לקידום רעיון העצמאות של הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה.
בלגראנו שכנע את סיסנרוס לתת לו רישיון לעריכת עיתון מקומי (לאחר שהקודם נסגר על ידי הספרדים) שנוצל על ידו לקידום רעיונותיו, והוא התפטר מתפקידו בלשכת המסחר.
החונטה הראשונה
בשנת 1810, לאחר שהצרפתים כבשו את ספרד ושמו קץ לפעילותה של החונטה של סיביליה שהתיימרה לייצג את המלך המודח, הוביל בלגראנו את מהפיכת מאי ששיאה היה הקבילדו הפתוח (cabildo abierto, אספה כללית של ראשי בתי האב של בואנוס איירס) שהתכנס ב-22 במאי 1810 חרף התנגדותו של סיסנרוס המשנה למלך, ושהחליט על החלפתו בחונטה (מועצה), והמשכה בבחירתה של החונטה הראשונה שלושה ימים לאחר מכן ב-25 במאי 1810 שכללה את בלגראנו ושני קרלוטיסטים נוספים – קסטלי (Castelli) ופאסו; במקביל לכך שהוא המשיך לערוך את העיתון שייסד.
המסעות לפרגוואי ולבנדה אוריינטל
אמריקה הספרדית, שהייתה חלק מהאימפריה הספרדית, הייתה מחולקת באתה תקופה לארבע מלכויות משנה: מלכות המשנה של ספרד החדשה (מרכז אמריקה וצפונה), מלכות המשנה של פרו (פרו ואקוואדור), מלכות המשנה של גרנדה החדשה (קולומביה וונצואלה), ומלכות המשנה של ריו דה לה פלטה (ארגנטינה, אורוגוואי, פראגוואי, ובוליביה); כאשר בראש כל אחת מממלכות המשנה עמד משנה למלך.
מבחינת בלגראנו, ההתנתקות מספרד והקמת החונטה הראשונה הייתה התנתקות של כל מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה שבירתה היא בואנוס איירס (במובן זה שבה ישב המשנה למלך), והוא יצא בראש כוח חמוש בן כמה מאות חיילים להביא את בשורת העצמאות למושבות שהקשר שלהן עם בואנוס איירס היה רופף, באזורים שבצפון מזרח ארגנטינה של היום, פראגוואי ואורוגוואי (הבנדה אוריינטל, הרצועה ממזרח לריו דה לה פלטה ונהר אורוגוואי).
הוא נתקל לראשונה בוכח ספרדי בקמפיצ'ואלו (Campichuelo) שבפרגוואי אותו הוא הביס, אולם בהמשך, בתחילת 1811, הוא הובס פעמיים על ידי כוחות עדיפים מבחינה מספרית בפראגוארי (Paraguarí) ובטאקוארי (Tacuarí); ונאלץ לסגת. הגם שהספרדים ניצחו לכאורה, כתוצאה מהקרב המרד התפשט גם לפראגוואי ותושביה הכריזו על עצמאות. בלגראנו ניסה להוביל לאיחוד של פראגוואי וארגנטינה (שבאותם הימים נקראה עדיין "הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה") אך הדבר לא יצא אל הפועל, וזו הייתה תחילתה של ההסתגרות של פראגוואי שעיצבה את דמותה לעתיד.
חרף התבוסה הוא זכה לגיבוי מקציניו נוכח הביקורת שהוטחה בו בבואנוס איירס וזכה לניצחון תדמיתי.
לאחר מכן הוא מינה את חוסה חרוואסיו ארטיגס – יליד מונטווידאו שעבר לבואנוס איירס לאחר מהפיכת מאי ולימים הגיבור הלאומי של אורוגוואי - לעמוד בראש כח משימה שישחרר את מונטווידאו שהפכה לבירת מלכות המשנה לאחר התנתקותה של בואנוס איירס.
יצירת דגל ארגנטינה
דגל ארגנטינה בצבעי תכלת לבן (אָלבּיסֶלֶסטֶה) הונף לראשונה ברוסריו, על גדות נהר הפראנה, שם בלגראנו נערך למנוע פלישה אפשרית של הצבא המלוכני (הספרדי) שהגיע מהבנדה אוריינטל.
הדגל נועד להיות סמל מלכד ומבדל מהאויב, צבעיו היו צבעי העיטור (la escarapela) שבלגראנו עיצב עוד קודם לכן, ולגבי הבחירה בצבעים יש גרסאות שונות: ייתכן ומדובר בצבעי השמיים, או בצבע של בית בורבון אליו השתייך בית המלוכה הספרדי דאז מתוך כוונה טקטית להצהיר על נאמנות למלך ולא לממלכה (ספרד) עוד בזמן הפלישות האנגליות, וייתכן שההשראה באה מהצבעים המקובלים של פסלי הבתולה בכנסיות באותה תקופה שמקורם הם בצבעי בית בורבון.
הנפת הדגל גררה עימות בין בלגראנו לבין הטריאומווירט ששלט אז בבואנוס איירס שכן זה התפרש כקריאת תיגר של בלגראנו נגד השלטון המרכזי (רק לימים הדגל הוכר כדגל ארגנטינה אך באותה עת משמעותו הייתה הדגל של היחידה בפיקודו של בלגראנו), הוא אופסן והונף שוב כשפיקד על צבא הצפון (שנלחם נגד הכוח הצבאי ממלכות המשנה של פרו).
לימים, החל משנת 1938, נקבע יום פטירתו של בלגראנו (20 ביוני 1820) כיום הדגל בארגנטינה.
הקרבות בטוקומן ובסלטה
מיד לאחר הנפת הדגל, בלגראנו קיבל את הפיקוד על צבא הצפון (צפון מערב ארגנטינה כיום), שחנה אז סמוך לסלטה, נוכח הגעתם של המלוכנים מכיוון פרו.
הוא התקדם איתו צפונה לחוחוי, אבל אז קיבל פקודה מבואנוס איירס לסגת דרומה עד לקורדובה. כדי למנוע אספקה מהמלוכנים היא הורה על פינוי בכפייה של חוחוי על כל תושביה לסלטה, והותיר שם אדמה חרוכה. חרף היותו של צעד זה שנוי במחלוקת – הוא נתפס כיום בארגנטינה כמעשה גבורה פטריוטי.
הוא החל מנהל קרבות נסיגה מול האויב המתקדם: את סלטה לא היה כבר די זמן לפנות, ונסיגה עמוקה עד לקורדובה הייתה מעמידה אותו בנחיתות טקטית כי היה קשה יותר להגן עליה, ומאפשרת למלוכנים להגיע עד לבואנוס איירס.
משלחת מטעם תושבי טוקומן שכנעה אותו להיערך מול המלוכנים בעירם ולא להמשיך לסנטיאגו של אסטרו, ובעזרת המקומיים הוא בלם את האויב בקרב שנחשב למכריע במלחמת העצמאות של ארגנטינה, ב-24 בספטמבר 1812.
מטוקומן בלגראנו התקדם צפונה לסאלטה, ושם הביס פעם נוספת את הספרדים ב-20 בפברואר 1813 תוך שהוא מניף את דגל התכלת לבן והופך אתו בכך לסמל פטריוטי. לאחר ניצחונו הוא חתם על השכם שביתת נשק עם הגנרל הספרדי.
המערכה באלטו פרו
אלטו פרו (Alto Perú) הוא מושג גאוגרפי המתייחס לרמה ולרכס הרי האנדים של צפון ארגנטינה, בוליביה ופרו. בתקופה הקולוניאלית התחלק האזור בין מלכויות המשנה של פרו ושל ריו דה לה פלטה. פרו עלית הייתה היעד הבא של בלגראנו.
לאחר ניצחונותיו על הספרדים בטוקומן (1812) ובסלטה (1813) התקדם בלגראנו צפונה לפרו עלית (בוליביה של היום), שבה התרחשו באותה תקופה מרידות של הילידים האינדיאנים נגד הספרדים, והגיע לעיר מכרות הכסף פוטוסי, אזור שהיה חלק ממלכות המשנה של ריו דה לה פלטה.
הוא ארגן את האזור מבחינה מנהלית ומינה מושלים מטעמו במקום אלו של הספרדים.
זה היה ניסיונם השני של הארגנטינאים (אז עדיין הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה) לכבוש את האזור מידי הספרדים, לאחר שהניסיון הקודם - שנים ספורות קודם לכן, בידי קסטלי - נכשל כישלון חרוץ עקב תככים פוליטיים.
בינתיים גם הספרדים ארגנו את כוחותיהם, המצביא הכושל גויינצ'ה (Goyenche) הוחלף בחואקין דה לה פאסואלה (Joaquín de la Pazzuela) שארגן צבא גדול משל בלגראנו, ולמרות העזרה שקיבל מהאוכלוסייה האינדיאנית המקומית - הוא הובס ב-1 באוקטובר 1813 בקרב בווילקפוחיו (Vilcapugio), ואיבד כמחצית מכוחו.
פאסואלה העריך שבלגראנו מצפה לתגבורת ולכן הזדרז ליזום קרב נוסף באיוֹאוּמה (Ayohuma) ב-14 בנובמבר 1813, הכה אותו פעם נוספת, ואילץ אותו לסגת לפוטוסי ומשם לחוחוי.
בוליביה נשארה בידי הספרדים עוד שנה עד שפסואלה נסוג ממנה, הכוחות המקומיים המשיכו להילחם באופן לא מסודר בספרדים, ובוליביה הפכה למדינה עצמאית בנפרד מארגנטינה.
מחוחוי המשיך בלגראנו לסלטה, וב-1814 העביר שם את הפיקוד לחוסה דה סן מרטין שהגיע מאירופה עם ניסיון צבאי רב שבא לידי ביטוי במסעות השחרור המוצלחים שניהל לאחר מכן.
בלגראנו עצמו היה כבר חולה באותה תקופה, הוא לא התגלה כמצביא גדול וניגף בחלק גדול מהקרבות בהם נטל חלק, אך לזכותו כגנרל נזקפים הקרבות בטוקומן ובסלטה, וכן העובדה שלמרות כישלונותיו בפראגוואי ובבוליביה - הוא עורר בהן את המרד נגד הספרדים שהוביל לבסוף לעצמאותן.
השליחות הדיפלומטית לאירופה
בשנים 1814–1815 יצאו בלגראנו וברנרדינו ריבדביה לשליחות דיפלומטית לאירופה כדי לזכות בהכרה בינלאומית במעמדן של הרפובליקות המאוחדות של ריו דה לה פלטה.
אירופה באותה תקופה הייתה מונרכית, ולמרות רוחות המהפכה הצרפתית בסוף המאה הקודמת - היא הצטיירה אז ככישלון בעקבות מפלתו של נפוליאון בונפרטה, והברית הקדושה ייצגה את הלכי הרוח הריאקציוניים דאז.
במציאות הזו הוא לא ציפה לזכות בתמיכה במה שנתפס בעיני האירופאים כרפובליקה מורדת בקצה העולם - מה גם שבבואנוס איירס החלה להיווצר אנרכיה שהתדרדרה לכדי מלחמת אזרחים, ולכן מאמציו הדיפלומטיים של בלגראנו התמקדו באנגליה ובבית המלוכה הספרדי (פרננדו השביעי חזר אז לשלוט) בפניהם העלה רעיונות להשתלבות בסדר העולמי הישן כמונרכיה קונסטיטוציונית, אולם הוא לא זכה לתשומת לב רבה.
הצעותיו כללו מצד אחד הקמה של מונרכיה עצמאית ברשות נסיך ספרדי או אנגלי, או לחלופין בראשות אחד מצאצאי האינקה - אחיו של טופאק אמארו השני: הצעה שנועדה פחות לאוזניים אירופאיות ויותר לאוזני האוכלוסייה האינדיאנית בדרום אמריקה.
הכרזת העצמאות
עם חזרתו מאירופה, בלגראנו נשלח לטוקומן (1816) בה התכנס הקונגרס עם נציגי הפרובינציות, אם כי בתפקיד צבאי, אך חרף רצונו הוא לא יצא למשימות צבאיות נוספות - הן בשל מחלתו והן בשל מלחמת האזרחים שארגנטינה הייתה שקועה בה אז.
הקונגרס שהכריז ב-9 ביולי באותה שנה על עצמאות ארגנטינה (להבדיל מהדחת המשנה למלך והקמת החונטה הראשונה ב-25 במאי 1810) כלל נציגים מחלק גדול מהפרובינציות דאז (כולל מבוליביה) אך ללא פראגוואי המתבדלת וקבוצת פרובינציות בצפון מזרח ארגנטינה ובאורוגוואי של היום שהיו במצב מלחמה עם השלטון המרכזי בבואנוס איירס.
מאוחר יותר סן מרטין יחצה את האנדים לצ'ילה, ומשם יפנה צפונה לאלטו פרו.
בלגראנו ניסה להוביל בקונגרס של טוקומן מהלך של הקמת מונרכיה חוקתית בראשות אחד מצאצאי האינקה ובכך לקנות את לבם של האינדיאנים בתת-ממלכת פרו העילית, אולם ההצעה נפלה בעיקר בלחצה של בואנוס איירס שחששה מפיחות במעמדה ובהעברה עתידית של בירת המדינה המתהווה לקוסקו - בירת ממלכת האינקה כמה מאות שנים קודם לכן.
מותו של בלגראנו
בלגראנו נקרא לחזור לבואנוס איירס ב-1819 עקב מלחמת האזרחים שהתחוללה אז, אולם הוא כבר היה חולה מאוד, והלך לעולמות ב-20 ביוני 1820; לימים יקבע יום זה כיום הדגל של ארגנטינה.
המילים האחרונות המיוחסות לו היו "הו מולדתי" (Ay, Patria mía). הוא נקבר בבואנוס איירס.
חיים אישיים
בשנת 1792 בגיל 22 הוא הכיר את מריה חוספה אסקורה (María Josefa Ezcurra). אביה התנגד לקשר עם בלגראנו מכיוון שאביו פשט רגל באותה תקופה וחיתן אותה עם קרוב משפחה מספרד.
מאוחר יותר אביה של מריה אסקורה היגר לספרד בשל התנגדותו למהפכת מאי, ואמהּ אפשרה לה לחדש את הקשר עם בלגראנו, והיא אף התלוותה אליו כאשר קיבל את הפיקוד על צבא הצפון.
למריה אסקורה נולד בן מבלגראנו ב-1813 - פדרו פבלו - והוא אומץ בידי אשתו של חואן מנואל דה רוסס (Juan Manuel de Rosas, לימים- המושל של פרובינציית בואנוס איירס ושל הקונפדרציה הארגנטינאית).
לאחר מכן הכיר בלגראנו את מריה דולורס אלגרו (María Dolores Helguero) מטוקומן, וממנה נולדה לו בת בשם מנואלה מוניקה בשנת 1818.
על שמו של בלגראנו נקראו מספר אוניות בצי הארגנטינאי, לרבות סיירת, שהוטבעה במהלך מלחמת פוקלנד.
קישורים חיצוניים
24967900מנואל בלגראנו