ממלכת קרואטיה (925–1102)
 | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מונרכיה |
| שפה נפוצה |
קרואטית לטינית |
| עיר בירה |
נין ביוגראד סולין קנין |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אירופה |
| היסטוריה | |
| הקמה | הכתרת טומיסלאב למלך קרואטיה |
| תאריך | 925 |
| פירוק | איחוד עם ממלכת הונגריה |
| תאריך | 1102 |
| ישות קודמת |
דוכסות קרואטיה דוכסות פאנוניה |
| ישות יורשת |
 קרואטיה באיחוד עם הונגריה  ממלכת הונגריה |
| שטח בעבר | 110,000 קמ"ר (נכון ל־אמצע המאה ה-11) |
ממלכת קרואטיה הייתה מדינה עצמאית בימי הביניים, אשר אוחדה בשנת 1102 עם ממלכת הונגריה, ובשנת 1526 הוכפפה לשלטון בית הבסבורג, עד לאחר תבוסת האימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918.
רקע
הגירת הקרואטים (600–620)
הפעם הראשונה ששמם הועלה על הכתב, היה בממצא ארכאולוגי בחצי האי קרים. באבן, שנקראה "אבן טנאיס" על שם האתר שבו היא נמצאה, כתובה המילה כורואתוס. האבן תוארכה לשנת 200 לפנה"ס בערך. האבן שמורה במוזאון הארכאולוגי, בסנקט פטרבורג, רוסיה.
אין שום ממצאים ארכאולוגים מהתקופה על הנושא. במקום זאת, ההיסטוריונים סומכים על ממצאים כתובים כמה מאות לאחר מכן, למרות שסביר להניח שהם מבוססים על סיפורי עם. כנראה שמקורם של הקרואטים המודרניים בפולין של היום או מערב אוקראינה. על פי מקורות כתובים מעטים מהמאה ה-10, הקרואטים ישבו בגליציה ובמישור הפאנוני (אזור הונגריה של היום). כאמור, הם הוזמנו במאה השביעית לשבת בדלמטיה על ידי הקיסר הביזנטי הירקליוס כדי שילחמו בברברים שאיימו לפלוש לאימפריה.
באחד המקורות הללו נאמרים דברים שונים: כי הקרואטים לא הוזמנו בידי הירקליוס, אלא הובסו בידי הברברים ויישבו מרצונם החופשי במזרח קרואטיה. מקור זה נכתב במאה ה-13, 600 שנה לאחר הגירת הקרואטים.
התנצרות הקרואטים והתקופה הקארולינגית (620–925)
התנצרות הקרואטים החלה זמן קצר לאחר בואם במאה השביעית. השבטים הקרואטים התארגנו לשתי דוכסויות: דוכסות פאנוניה בצפון ודוכסות דלמטיה בדרום, בדומה לפרובינקיות הרומיות, אם כי עם גבולות שונים. בשנת 640 שלח האפיפיור יוחנן הרביעי לשם כומר כדי שישלם כופר לשחרור אסירים ולחילוץ שרידים של "קדושים" מעונים. זו ועוד מיקומם בקרבת הערים הרומיות העתיקות הביאו את הנצרות על הקרואטים מהר יחסית. ההתנצרות הושלמה במאה ה-9.
הקרואטים בראשית ימי הביניים התמקמו בין ארבע ישויות גדולות: האימפריה הביזנטית, שחפצה בשליטה על האיים האדריאטים וערי החוף; הפרנקים, שמטרתם הייתה לשלוט בצפון וצפון-מערב; המדיארים ומדינות חדשות שאיימו לפלוש; והסרבים והבולגרים, שעל אף שלא היוו איום ממשי על הקרואטים, עדיין רצו באדמתם.
דוכסות פאנוניה הפכה לקארולינגית כשהדוכס ווינומיר (Vojnomir) החליט לצדד בפרנקים, בשנת 796. השליטה הפרנקית סייעה להתפשטות הנצרות באזור. שלוש שנים לאחר מכן, פלש קרל הגדול לחלק הדלמטי של קרואטיה וסיים את הכיבוש ב-803. הדוכס ששלט בדלמטיה באותה העת היה וישלאב (Višeslav).
פלישת קרל הגדול לערי החוף והאיים הדלמטיים הציתה מלחמה עם האימפריה הביזנטית, ולאחר שנחתם הסכם שלום, ערי החוף והאיים חזרו לשליטה ביזנטית, בעוד שקרל הגדול המשיך לשלוט בדלמטיה הפנימית וחצי האי איסטריה.
אחרי מות קרל הגדול בשנת 814, ההשפעה הפרנקית פחתה, והדוכס הקרואטי ליודביט פוסאבסקי (Ljudevit Posavski) הרים את נס המרד בפאנוניה (819). הצבאות הפרנקים שנשלחו לשם נכשלו פעם אחר פעם, עד שהצליחו בסופו של דבר להכריח את כוחותיו של ליודביט לסגת לבוסניה. בשנת 827 כבשו הבולגרים את מזרח פאנוניה אך ב-845 הפרנקים כבשו אותו מחדש. השליטה הפרנקית בפנוניה נגמרה רק בסוף המאה ה-9.
הדוכס הקרואטי טרפימיר הראשון (Trpimir) שלט בדלמטיה החל משנת 845. הוא הדוכס הראשון שהצליח לנצח את הבולגרים לאחר שאלו ניסו להרחיב את ממלכתם אל חופי הים האדריאטי, והרחיב את מדינתו שכללה כעת את כל בוסניה. הוא חיזק את השלטון הקרואטי בדלמטיה ובוסניה וגם בפאנוניה, בזמן שחילק את המדינה למחוזות ואזורים כדרך לשלוט באלו שמתחתיו (רעיון זה שאב השראה מקרל הגדול, שעשה דבר דומה כדי לאחד את ממלכתו). טרפימיר היה הראשון שהעלה על הכתב את שם הקרואטים, בספר חוקים רשמי אותו כתב ב-4 במרץ 852. הוא זה שייסד את שושלת טרפימירוביץ' (Dinastija Trpimirović), ששלטה בקרואטיה (באופן לא רציף) מ-845 עד ל-1091, ב-864 הוא נפטר.
יורשו של טרפימיר היה הדוכס דומאגוי (Domagoj). הוא ייסד את בית דומאגוי, ששלט לסירוגין עם בית טרפימירוביץ'. כשראה שהוא מתמודד עם מספר איומים ימיים, גייס דומאגוי צי וחיסל סופית את שודדי הים אשר ישבו בערי החוף הקרואטיות (לאחר שהוחלשו בידי הביזנטים), עזר לפרנקים לכבוש את בארי ודרש תשלום מכל הספינות הזרות אשר עברו בים האדריאטי.
כשדומאגוי מת ב-876, ירש את הכתר בנו, בעל שם לא ידוע, ששלט שנתיים בלבד. כוחותיו פלשו לחצי האי איסטריה, אך הובסו בידי הצי הונציאני. חיל הרגלים שלו, לעומת זאת, ניצח את דוכס פאנוניה קוצליה (Kocelj), שהיה וסאל של הפרנקים. המלחמות שניהלו דומאגוי ובנו שחררו את דלמטיה מהכפיפות לשלטון הפרנקי.
בשנת 878 בנו של טרפימיר, זדסלאב (Zdeslav), הדיח את בנו של דומאגוי מהשלטון, אך שלט זמן קצר (שנה לאחר מכן הוא הודח), רק כדי לראות את האימפריה הביזנטית כובשת את רוב דלמטיה. הוא הודח מהשלטון בידי הדוכס בראנימיר (Branimir) מבית דומאגוי, בשנת 879. בראנימיר נתמך בידי הכנסייה הקתולית, ומדינתו הוכרה בידי האפיפיור יוחנן השמיני כדוכסות תחת שלטונו של בראנימיר, ונודע כ"דוכס הקרואטים" (Dux Chroatorum). בראנימיר סילק את ההשפעות הביזנטיות מדלמטיה, וכשמת ב-892, השליטה בדוכסות הועברה לאחיו של זדסלאב, הדוכס מונצימיר (Muncimir), לבית טרפימירוביץ'. הוא שלט בדלמטיה באופן עצמאי מרומא וביזנטיון כ"דוכס הקרואטים בעזרת האל" (Divino Munere Dux Chroatorum).
הדוכס הקרואטי הפאנוני האחרון שהיה וסאל של הפרנקים, והדוכס הפאנוני האחרון בכלל, היה בראסלב (Braslav; תאריך מותו אינו ידוע), אשר מת במלחמה נגד המגיארים, שהגרו למישור הפאנוני. בדלמטיה, הדוכס טומיסלאב (דוכס Tomislav ;910–928), כנראה בנו של מונצימיר, אף הוא לבית טרפימירוביץ', ירש את הדוכסות. הוא הדף את המגיארים בהצלחה רבה, ואיחד את שתי הדוכסויות הקרואטיות לממלכה קרואטית אחת.
היסטוריה
הקמת הממלכה
טומיסלאב הוכתר בשנת 925 בשדה דובנו (Duvno) (המקורות השונים נעים בין 923 ל-928), כמלכה הראשון של קרואטיה. העיר דובנו נקראת היום טומיסלאבגראד (Tomislavgrad, "עיר טומיסלאב") לכבודו. הוא הוכר כמלך בידי האפיפיור יוחנן העשירי, כ"מלך הקרואטים" (Rex Chroatorum), ושלט בממלכה גדולה למדי, הכוללת את קרואטיה ואת בוסניה של היום. המדינה נוהלה על-פי אחד-עשר מחוזות (Županija). לכל אחד מהם הייתה טירה מלכותית מבוצרת.
בצפון-מזרח, טומיסלאב ניהל מלחמה נגד בולגריה ושליטה סימאון הראשון. הוא כרת ברית עם ביזנטיון, נגד הבולגרים, מה שאפשר לו לשלוט באיים ובערי החוף הדלמטיים כל עוד הוא עוצר את התפשטות הבולגרית. סימאון ניסה לשבור את הברית על ידי כך ששלח צבא גדול לטומיסלאב ב-926, אך נכשל בקרב. מסופר כי צבאו של טומיסלאב, שעמד מול סימאון, כלל 100,000 חיל רגלים, 60,000 פרשים, 80 ספינות-קרב גדולות ו-100 קטנות יותר.
המאה ה-10
עם פטירתו של טומיסלאב ב-928, ירש את הכתר אחיו הצעיר, טרפימיר השני, ששלט שבע שנים עד שמת בשנת 935. בנו קרשימיר הראשון (Krešimir) ירש את המלוכה לאחר מכן. שניהם הצליחו לשמור על הממלכה ועל יחסים טובים עם האימפריה הביזנטית והאפיפיור ברומא. קרואטיה הייתה מעצמה חזקה בחצי הראשון של המאה ה-10, אבל כשבנו הבכור של קרשימיר, מירוסלאב (Miroslav) נרצח בידי הוסאל שלו במאבק פנימי (949), קרואטיה אבדה את האיים שלה לשודדי ים, חוף דלמטיה לביזנטים, את דוכסות בוסניה לתושביה המקומיים ואת סלאבוניה (במזרח קרואטיה) למגיארים.
מיהאליו קרשימיר השני (Mihajlo Krešimir), אחיו הצעיר של מירוסלאב ובנו של קרשימיר הראשון, אשר הוכתר בשנת 949, הצליח להחזיר סדר לקרואטיה. הוא שמר על יחסים טובים עם ערי-החוף הדלמטיות, כשהוא ואשתו ילנה (Jelena) תרמו כנסיות ואדמה לערים. שמותיהם רשומים באחת מאלו.
קרשימיר השני נפטר בשנת 969, ואת הכתר ירש בנו, סטיפאן דרז'יסלאב (Stjepan Držislav), אשר שיפר את היחסים עם האימפריה הביזנטית והשתלט על חוף דלמטיה. אך ברגע שמת ב-997, שלושת בניו סבטוסלאב (Svetoslav), קרשימיר השלישי, וגויסלאב (Gojslav, שלט יחד עם קרשימיר) התחרו על הכתר, ובכך החלישו את המדינה, מה שאפשר לבולגרים והוונציאנים להשתלט בכוח על האדמות הקרואטיות בים האדריאטי. בשנת 1000 כבשו הוונציאנים את כל האיים הקרואטים, ועתה שליט ונציה נודע כ"דוכס הדלמטים" (Dux Dalmatiæ).
המאה העשירית הביאה איתה מהפכה באופן השלטון הקרואטי; הם אימצו את השיטה הפאודלית ושליטי המחוזות הוחלפו בוסאלים של המלך. האזרחים החופשיים הפכו לצמיתים והפסיקו להיות חיילים, מה שגרם לכוח הצבאי של קרואטיה לדעוך.
המאה ה-11
המלך הבא בתקופה הזו, קרשימיר השלישי, ניסה להחזיר את השליטה על הערים הדלמטיות, והצליח מעט עד ל-1018, כשהובס בידי ונציה. בנו סטיפאן הראשון (Stjepan) הצליח רק בכך ששכנע את תושבי חלק מהאיים להצטרף לממלכתו ב-1050.
בשנת 1058 מת סטיפאן הראשון והוכתר בנו, פטאר קרשימיר הרביעי (Petar Krešimir, מלך 1058-1074). בזמן שלטונו של קרשימיר הרביעי הגיעה הממלכה הקרואטית לשיא גודלה. הוא הצליח לשכנע את האימפריה הביזנטית להכיר בו כשליט עליון של דלמטיה. הוא אפשר לקוריה הרומית להיכנס אל תוך חיי היומיום של קרואטיה, ובכך חיזק את שלטונו. קרואטיה תחת שלטונו של פטאר קרשימיר הרביעי הייתה במקצת יותר גדולה מבזמנו של טומיסלאב, וכללה שנים-עשר מחוזות (של טומיסלאב כללה אחד-עשר).
למרות זאת, בשנת 1072 הוא עזר לבולגרים ולסרבים למרוד באימפריה הביזנטית, וזו הטילה מצור על האי ראב (Rab). הם לא הצליחו לכבוש אותו, אבל חטפו את המלך בעצמו, מה שהכריח את הקרואטים לתת את האיים הקרואטים תמורת שחרורו. הוא נפטר ב-1074.
מלך קרואטי ראוי לציון נוסף הוא דמיטאר זבונימיר (Dmitar Zvonimir). לפני כן הוא היה דוכס בסלבוניה, וב-1075 זכה לתואר "מלך הקרואטים" בעזרת האפיפיור גרגוריוס השביעי, ומאחר וקרשימיר הרביעי בחר בו כיורשו, למרות שלא היה מבית טרפימירוביץ'. הוא סייע לנורמנים במאבקם נגד האימפריה הביזנטית וונציה. בגללו, נאלצה האימפריה הביזנטית להעביר את השליטה שלה על דלמטיה לוונציה.
אודות תקופת שלטונו כתובים בלוח הבאשצ'ה (Bašćanska Ploča). זהו הטקסט הקדום ביותר שנשמר היום בשפה הקרואטית, והוא נמצא במוזיאון הארכאולוגי בזאגרב. תקופת שלטונו של זבונימיר ידועה כתקופה של שגשוג, פריחה ושלווה, שבמהלכה הקשר בין הקרואטים לבין האפיפיור התחזק כל-כך עד כי הנצרות הקתולית נשארה דתם של הקרואטים עד היום.
משבר הירושה
דמיטאר זבונמיר מת ללא יורשים ב-1089. המלך הנבחר היה סטיפאן השני, בנו של פטאר קרשימיר הרביעי. אך כשנבחר היה כבר זקן מאוד, והוא מת שנתיים לאחר מכן, ב-1091. הוא היה המלך האחרון לבית טרפימירוביץ' ועם מותו בא סוף השושלת. לאחר מותו היה ברור כי המועמד הטוב ביותר למלוכה היה לאסלו הראשון מלך הונגריה, שכן היה גיסו של דמיטאר זבונימיר, ולאחותו ילנה הייתה השפעה רבה בפאנוניה.
צבאו של לאסלו פלש לקרואטיה מיד לאחר מות סטיפאן, ומהר מאוד כבש את כל פאנוניה, ולאחר מכן הוא נתקל בהתנגדות מעטה בדלמטיה. הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון הגיב בכך שהכריח שבטים פראיים מחצי האי קרים לתקוף את המגיארים. לאסלו נסוג מקרואטיה, אך לא לפני שהשאיר את הנסיך אלמוש (Álmos Herceg, בקרואטית: Almoš) לשלוט על סלבוניה.
האדונים הפאודלים הקרואטים נאבקו בעצמאות קרואטיה מהונגריה, ובחרו במלך קרואטי חדש: פטאר סוואצ'יץ' ( Petar Svačić) בשנת 1093. הוא הצליח לאחד את הממלכה באזור מרכז דלמטיה ולסלק את אלמוש מסלבוניה (1095). לאחר שלאסלו מת באותה שנה, עלה לשלטון אחיו של הנסיך אלמוש - קאלמאן מהונגריה (Könyves Kálmán, קרואטית: Koloman), שחתם על הסכם שלום עם האפיפיור אורבנוס השני. קאלמאן הוביל צבא לתוך קרואטיה ב-1097. צבאו של פטאר סבצ'יץ' הובס בקרב והוא עצמו נהרג. קאלמאן וכוחותיו נקראו חזרה להילחם בגליציה ב-1099, והאצילים הקרואטים ניצלו את ההזדמנות לשחרר את עצמם מהשלטון ההונגרי.
איחוד עם הונגריה
בשנת 1102 חזר קאלמאן לקרואטיה, ובעקבות כך הכירו בו האצילים הקרואטים כמלך משותף להונגריה וקרואטיה. קרואטיה איבדה את עצמאותה והפכה לחלק מממלכת הונגריה, וכן נאלצה להעמיד את צבאה לרשות מלך הונגריה. קאלמאן לא הטיל על הקרואטים מסים, ושני הכתרים נשארו קשורים זה לזה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
23624251ממלכת קרואטיה (925–1102)