מלחמת העצמאות של קרואטיה
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שיפור התרגום והניסוחים, תיקונים.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שיפור התרגום והניסוחים, תיקונים. |
| מערכה: מלחמות יוגוסלביה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות של קרואטיה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | מרץ 1991 – נובמבר 1995 (כ־4 שנים ו־35 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | מלחמת עשרת הימים (סלובניה) | |||||||||||||||||
| מלחמה אחרי | מלחמת בוסניה (בוסניה והרצגובינה) | |||||||||||||||||
| מקום | קרואטיה | |||||||||||||||||
| עילה |
היפרדות קרואטיה מהפדרציה היוגוסלבית הפיכת הסרבים למיעוט בקרואטיה תוך ניתוק מסרביה ומשאר הסרבים בשטחי יוגוסלביה לשעבר | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון קרואטי והקמת קרואטיה העצמאית פירוק הרפובליקה הסרבית של קראינה | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | הממשלה הקרואטית תופסת שליטה על כל שטח קרואטיה מימי השלטון היוגוסלבי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
מלחמת העצמאות של קרואטיה היא מלחמה שהתחוללה על אדמת קרואטיה מ-1991 עד 1995. המלחמה התקיימה בין הממשלה הקרואטית, שהכריזה עצמאות מיוגוסלביה, לבין הצבא העממי היוגוסלבי והסרבים המקומיים, שהקימו את הרפובליקה הסרבית של קראינה (אנ').
בהתחלה התקיימה המלחמה בין כוחות המשטרה הקרואטים לבין הסרבים תושבי קרואטיה. עם התחזקות השליטה הסרבית על הצבא העממי היוגוסלבי, החלו יחידות הצבא לסייע לסרבים הנלחמים בקרואטיה. הקרואטים שאפו להקים מדינה ריבונית נפרדת מיוגוסלביה, והסרבים, בתמיכת סרביה, התנגדו לפרישה ורצו להישאר מאוחדים עם סרביה כחלק מיוגוסלביה. הם חששו ממעמדם כמיעוט אתני בקרואטיה העצמאית וביקשו שהם והשטחים, שבהם היוו רוב בתוך קרואטיה ובבוסניה השכנה, יצטרפו לסרביה או יקימו מדינה סרבית חדשה הקשורה לסרביה. על מנת להגשים שאיפותיהם הם פנו למאבק מזוין. התנגדותם פורשה על ידי הקרואטים כרצון להקים את "סרביה הגדולה" ובשם אידאולוגיה "וליקוסרבית". בתחילת המלחמה ניסה הצבא העממי היוגוסלבי לכבוש את קרואטיה ולהכריחה להישאר חלק מיוגוסלביה.
בקרואטיה, המלחמה מכונה מלחמת המולדת (Domovinski rat), או התקיפה הווליקוסרבית (Velikosrpska agresija). בסרביה, הכינוי הנפוץ הוא המלחמה בקרואטיה (Рат у Хрватској) או נדיר יותר, "המלחמה בקראינה".
רקע
כבר בשנות ה-70 עמד המשטר הקומוניסטי ("סוציאלסיטי" כהגדרתו) מול ההתחזקות זרם לאומי-ליברלי, שהתנגד לריכוזיות המדינה ודרש שלטון פדרלי עם אוטונומיה רחבה יותר לקרואטיה וסלובניה. מאבקים לאוטונומיה התקיימו בקרואטיה בשנים 1967–1972 ובחבל קוסובו בשנים 1968 ו-1981. הדיכוי של הלאומנים בקרואטיה תרם לעלייה ביוקרתו הפלג הלאומני שנראה החלופה העיקרית לקומוניזם. למגמה זו התנגד הזרם הלאומי הסרבי, השמרני, שתמך בשלטון פדרלי ריכוזי ושאף להבטיח בדרך זו את האינטרסים הסרבים. הסרבים היו הקבוצה האתנית הגדולה ביותר. קהילות סרביות התקיימו גם מחוץ לסרביה, ברפובליקות האחרות המרכיבות את הפדרציה.
אחרי מותו של יוסיפ ברוז טיטו, מייסד היוגוסלביה הפדרלית הקומוניסטית, בשנת 1980, התחזקה הלאומנות ביוגוסלביה. היחלשות מדינות הגוש הסובייטי לקראת סוף המלחמה הקרה תרמה גם כן להתפתחות משבר פוליטי ביוגוסלביה. המפלגה השלטת, ברית הקומוניסטים של יוגוסלביה, איבדה את כוחה האידאולוגי.
בשנות ה-80, גרמו תנועות אלבניות בדלניות בחבל האוטונומי של קוסובו לדיכוי האלבנים באותו חבל.[דרושה הבהרה] הרפובליקות העשירות שבמסגרת יוגוסלביה - קרואטיה וסלובניה - רצו לקדם ביזור שלטוני ודמוקרטיה. סרביה, בראשות סלובודן מילושביץ', דבקה בריכוזיות ובשלטון חד-מפלגתי של ברית הקומוניסטים היוגוסלבית ויורשתה, המפלגה הסוציאליסטית. בתוך סרביה עצמה ביטל מילושביץ' את האוטונומיה של קוסובו ושל וויבודינה.
שעה שסלובניה וקרואטיה החלו לחתור לאוטונומיה רחבה יותר במסגרת הפדרציה, ואף לקונפדרציה ולעצמאות, החחזקה גם הלאומנות הסרבית בתוך המפלגה הקומוניסטית השלטת. נראה היה שיוגוסלביה תוחלף בקרוב במספר מדינות יורשות. עם עלייתו של מילושביץ' לשלטון, ביטאו נאומיו העדפה לקיום מדינה יוגוסלבית אחת, שבה כל הכוח ירוכז בבלגרד שבסרביה.
בסתיו 1989 לחצה ממשלת סרביה על ממשלת קראטיה לאפשר שורה של מפגני לאומנות סרבית בקרואטיה. התקשורת ואינטלקטואלים סרבים שונים התחילו כבר להתייחס למנהיגות הקרואטית כאל "אוסטאשה" ולהזכיר יותר ויותר את רצח העם ופשעים אחרים שביצעו האוסטאשה בשנים 1941–1945 נגד הסרבים ונגד מיעוטים אחרים, כולל היהודים. בעוד שהקרואטים דחו טענות אלה, אישרה ההנהגה הפוליטית הסרבית את הגישה הזאת והאשימה את המנהיגות הקרואטית ב"לאומנות עיוורת".
בשנת 1989 במסגרת "המהפכה האנטיבירוקרטית" ביטל מילושביץ' את האוטונומיה של החבלים קוסובו וויבודינה, שהוענקה להם על ידי טיטו בשנת 1974. הקולות של חבלים אלה במועצת הנשיאות של יוגוסלביה הועברו לתומכים של מילושביץ' וכך שלטה סרביה על ארבעה מתוך שמונת הקולות במועצת הנשיאות הפדרלית. כתוצאה ממהלך זה נפגע התפקוד של הנשיאות הפדרלית, שכן הרפובליקות האחרות התנגדו למהלכים שקידמה סרביה ותבעו רפורמה של הפדרציה.
ב-1989 הותרה הקמת מפלגות פוליטיות בקוראטיה. מספר מפלגות יוסדו, ביניהן האיחוד הדמוקרטי הקרואטי Hrvatska demokratska zajednica) (HDZ) בראשות פרניו טוג'מן, קומוניסט לשעבר שנרדף ונכלא מספר פעמים בזמן שלטון טיטו באשמת לאומנות קרואטית.
בינואר 1990 התפלגה גם הברית הקומוניסטית של יוגוסלביה לפי הפלגים האתניים השונים, כאשר בקונגרס המיוחד ה-14 של המפלגה, השלוחה הקרואטית והסלובנית דרשו התרופפות של מסגרת הפדרלית היוגוסלבית. הנציגים מסרביה האשימו את עמיתיהם הקרואטים והסלובנים בתמיכה בפלגנות, טרוריזם וברצח עם נגד הסרבים בקוסובו. המשלחות הסלובנית והקרואטית, כולל רוב חבריהן הסרבים, עזבו את הכנס במחאה, אחרי שהנציגים הסרבים דחו כל תיקון שהוצע על ידיהן.
בינואר 1990 הוגשו לבית המשפט החוקתי של יוגוסלביה עתירות בנוגע להיפרדות מיוגוסלביה. העתירות הראשונות שנידונו עסקו בתיקונים לחוקה הסלובנית, שביטאו את דרישת סלובניה להכרה בזכות להיפרדות חד-צדדית בהתאם לזכות להגדרה עצמית. בית המשפט החוקתי של יוגוסלביה פסק שההיפרדות מהפדרציה מותרת רק אם יש על כך הסכמה בפה אחד של כל הרפובליקות והחבלים האוטונומיים של יוגוסלביה. בית המשפט החוקתי ציין שבחוקת 1974, פרק א' על עקרונות היסוד של החוקה קבע שהגדרה העצמית על ידי היפרדות "שייכת לעמי יוגוסלביה ולרפובליקות הסוציאליסטיות שלהם". כשבמאי 1991 נידונה היפרדות חבל קוסובו, בית המשפט החוקתי פסק שרק "עמי יוגוסלביה" זכאים לזכות להיפרדות, ואילו האלבנים מוכרים כ"מיעוט אתני" ולא כ"עם של יוגוסלביה".
סקר שנערך בשנת 1990 בין אזרחי יוגוסלביה הבחין במידה מעטה של עוינות אתנית בקרבם. בהשוואה לתוצאות מלפני 25 שנה, קרואטיה הייתה הרפובליקה שבה מדד "הריחוק האתני" התחזק באופן המשמעותי ביותר. גם מדד הריחוק האתני בין סרבים ומונטנגרים לבין קרואטים וסלובנים גבר. עם זאת, 48% מהקרואטים השיבו שהשתייכותם ליוגוסלביה חשובה להם מאוד.
בפברואר 1990, הקימו יובן רשקוביץ' ומילאן באביץ' את המפלגה הדמוקרטית הסרבית, ששאפה לשנות את החלוקה המנהלית של קרואטיה באופן שיענה לאינטרסים הסרבים. מאוחר יותר העידו מנהיגים סרבים שהממשל בבלגרד קידם באזור קמפיין תעמולה לפיו סרבים בקרואטיה מאוימים ברצח עם על ידי הרוב הקרואטי. ב-4 במרץ 1990 התכנסו 50,000 סרבים בפטרובה גורה. הם הפגינו נגד מנהיג הקרואטים טוג'מן, שרו את השיר הלאומני "זאת סרביה" והביעו תמיכה במילושביץ'.
כעבור חודשים אחדים התקיימו בקרואטיה ובסלובניה הבחירות החופשיות הראשונות. ב-22 באפריל התקיים הסיבוב הראשון בקרואטיה וב-6 במאי הסיבוב השני. האיחוד הדמוקרטי הקרואטי (HDZ) ביסס את קמפיין הבחירות שלו על הרחבת הריבונות (ולבסוף עצמאות מלאה) של קרואטיה. ה-HDZ זכתה במספר המצביעים הרב ביותר. המפלגה השנייה בכוחה האלקטורלי הייתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של קרואטיה. מפלגתו של טוג'מן הרכיבה את הממשלה הראשונה.
ב-30 במאי 1990 התכנס לראשונה הפרלמנט של קרואטיה. הנשיא טוג'מן הציג את קווי היסוד של החוקה החדשה, שאושרה בסוף השנה, ותוכנת לרפורמות פוליטיות, כלכליות וחברתיות, כולל החלטה חוקתית לגבי זכויות קולקטיביות למיעוטים. הפוליטיקאים הסרבים המקומיים התנגדו לחוקה החדשה.
ב-1991 היוו הקרואטים 78.1% מהאוכלוסייה של קרואטיה, בעוד הסרבים היוו 12.2%. חלקם של הסרבים במשרות ציבוריות בכירות ברפובליקה עדיין היה מעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה. במשטרה 17.7% מהקצינים הממונים היו סרבים. מצב זה עורר תרעומת בקרב הקרואטים. אחרי עליית מפלגת HDZ לשלטון פוטרו מתפקידם קציני משטרה ובעלי תפקידים בכירים סרבים רבים והוחלפו בקרואטים.
התעמולה הסרבית הזהירה מפני הקמת מדינה קרואטית עצמאית שתהיה ל"מדינת אוסטאשה" חדשה. העובדה שגרמניה הייתה המעצמה המערבית הנלהבת ביותר בתמיכה בעצמאות קרואטיה נוצלה גם כן לצורך נרטיב זה. הקנצלר הגרמני הלמוט קוהל היה המנהיג הראשון שהכיר בקרואטיה ובסלובניה העצמאיות, והתעמולה הלאומנית הסרבית האשימה את טוג'מן ואת קוהל שהם זוממים הקמת ה"רייך הרביעי".
הצדדים הלוחמים
הכוח היוגוסלבי (סרבי)
הצבא העממי היוגוסלבי (JNA) נוסד במהלך מלחמת העולם השנייה כדי לבצע לוחמת גרילה נגד כוחות הציר. ההצלחה של הפרטיזנים גרמה ל-JNA לבסס חלק ניכר מתורת הלחימה שלו על לוחמת גרילה. לאור מעמדה המיוחד של יוגוסלביה באירופה, ציפו יוצרי התוכניות האסטרטגיות להגנת יוגוסלביה להתקפה מצד נאט"ו או מצד ברית ורשה. מתוך ציפייה שיוגוסלביה לא תעמוד בהתקפה, החליט ה-JNA להתבסס על אסטרטגיית גרילה, דבר שהיה לו לרועץ במלחמה זו, מאחר שהפעם ה-JNA היה הצד התוקף ולא נהנה מתמיכת העמים השואפים לפרק את יוגוסלביה ולזכות בעצמאות מלאה.
על פניו נראה ה-JNA ככוח חזק עם 2,000 טנקים ו-300 מטוסי סילון (כולם מתוצרת מקומית או סובייטית). עם זאת, בשנת 1991 היה רוב הציוד כבר בן למעלה משלושים שנה: טנקי T-54 ומטוסי מיג 21 60% ו-40% מכוחות השריון והאוויר בהתאמה. מספר החיילים בצבא עמד על כ-170,000 לוחמים, כאשר מתוכם קרוב ל-70,000 קצינים מוסמכים. רוב החיילים בצבא היו סרבים.
הכוח הקרואטי
בתחילה הכוח הקרואטי היה קטן וחסרו לו יחידות רבות. את מקומן של יחידות אלו תפסו כוחות המשטרה הקרואטית אשר נלחמו את רוב הקרבות בשלבי המלחמה המוקדמים. ב-11 באפריל 1991 הוקם "כוח המגן הקרואטי", שב-1993 הפך לצבא קרואטיה. לצבא החדש היה מחסור רב בציוד. רבות מיחידותיו היו מצוידות למחצה או מצוידות בציוד ישן מימי מלחמת העולם הראשונה. בנוסף, היה לצבא מספר זעום של טנקים ומספר זעום של מטוסים אזרחיים אשר עברו הסבה למטוסי הפצצה.
בתחילת אוגוסט 1991 מנו הכוחות הקרואטים פחות מ-20 חטיבות. לאחר גיוס שהחל באוקטובר, גדל הצבא לכדי 60 חטיבות ועוד 37 גדודים עצמאיים. במהלך 1991–1992 התגייסו לצבא קרואטיה כ-450 זרים, בעיקר מבריטניה (140), צרפת (70) וגרמניה (55). בסוף 1991, לאחר מספר ניצחונות בקרבות על בסיסים יוגוסלבים בקרואטיה, נתפס ציוד רב שעזר לצייד את הצבא הקרואטי בצורה טובה יותר. עד לסוף המלחמה השתנה מאזן הכוחות הלוחמים, והצבא הקרואטי הפך עדיף (בעיקר בעזרת צבא בוסניה והרצוגבינה).
מהלך המלחמה
1991: פרוץ המלחמה
בתחילת 1991 שני הצדדים נקטו בפעולות תעמולה, על מנת לעודד שנאה של הצד השני (על בסיס האתניות).
בתחילת מרץ בעקבות התקפה של כוחות סרבים על כוחות משטרה באזור פקרק, החריף העימות לכדי קרבות של ממש באזורים קרואטיים בעלי רוב סרבי. ההרוג הראשון במלחמה היה יוסיפ יוביץ', איש משטרה קרואטי שנהרג במהלך התקרית באגמי פליסיב בסוף מרץ.
במרץ ובאפריל 1991 החלו הסרבים בקרואטיה לבצע מהלכים להתנתקות מקרואטיה. ישנו ויכוח על מידת המעורבות של הממשלה הסרבית בהנהגת מילושביץ' במהלכים אלה. לאחר מכן הוכרזה האוטונמיה הסרבית של קאריג'ה (אנ') שהכילה למעשה את כל השטחים הקרואטיים בהם היה רוב סרבי. ממשלת קרואטיה ראתה במהלך זה מרד כנגד שלטונה.
מראשית המרד ועד לסוף אפריל 1991 היו כ-200 תקריות אש וכ-89 התקפות של סרבים על המשטרה הקרואטית. בעקבות כך הורה השר הקרואטי לביטחון הפנים על גיוס והכשרה של יחידות משטרה מיוחדות רבות. ב-9 באפריל 1991, הורה נשיא קרואטיה טומן לשנות את שמם של כוחות המשטרה המיוחדים לזבור נרודן גארד ("המשמר הלאומי"), אירוע שסימן את הקמת צבא קרואטי עצמאי.
עימותים משמעותיים מתקופה זו כללו את המצור על קיג'ו, בו למעלה מאלף בני אדם היו נצורים בכפר הדלמטי קיג'ו, ואת רציחות בורובו סלו, שם התחוללו קרבות בין המשטרה הקרואטית למילציות סרביות בהם נפגעו כ-12 שוטרים קרואטים. האלימות גברה בכפרים באזור סלאבוניה המזרחית והתחוללו קרבות בין המשטרה למילציות סרביות דוגמת קרבות דוברניק וסוטין.
ב-15 במאי היה אמור לעלות לראשות שלטון יוגוסלביה במסגרת הסכם השלטון המשותף הדיפלומט הקרואטי סטפן מסיץ'. הסרבים מנעו את מינויו בעזרת השגת רוב נגד בהצבעה (בעזרת קוסבו מקדוניה וויבודניה) ובעצם נוצר מצב בו ליוגוסלביה לא היה ראש מדינה (אשר מתפקד גם כגנרל הצבא). לאחר יומיים נעשה ניסיון להצבעה חוזרת על מנת לאשר את המינוי אך גם הצבעה זו נכשלה. אנטה מרקוביץ ראש ממשלת יוגוסלביה באותו זמן הציע למנות ועדה של מספר מששתפם אשר תחזיק בסמכויות הנשיא, מהלך זה סוכל בידי קרואטיה. לבסוף לאחר 6 שבועות נפתר המשבר ומסיץ' עלה לשלטון - השליט הלא קומוניסטי הראשון במדינה מזה חמישה עשורים.
הכרזת העצמאות הקרואטית
ב - 19 במאי 1991 קיימו שלטונות קרואטיה משאל עם על עצמאות עם אפשרות להישאר ביוגוסלביה כאיחוד משוחרר. הרשויות המקומיות הסרביות פרסמו קריאות לחרם, שלהם נענו סרבים קרואטים רבים. משאל העם עבר עם 94% בעד היפרדות מיוגוסלביה.
לאחר מכן ב-28 במאי קיים הצבא החדש מצעד צבאי ברחבי העיר זאגרב.
הפרלמנט של קרואטיה הכריז על עצמאות קרואטיה ופיזר את הקשר עם יוגוסלביה ב-25 ביוני 1991. החלטת הפרלמנט הקרואטי הוחרמה חלקית על ידי סגני הפרלמנט השמאליים. הקהילה האירופית והוועידה לביטחון ושיתוף פעולה באירופה דחקו ברשויות קרואטיות להשהות את ההכרזה בשלושה חודשים.
ממשלת יוגוסלביה הגיבה להכרזות העצמאות של קרואטיה וסלובניה (אשר בוצעה זמן מה קודם) כאשר ראש ממשלת יוגוסלביה אנטה מרקוביץ 'הכריז על ההחלטות כלא חוקיות ובניגוד לחוקה של יוגוסלביה, ותמך ב-JNA בפעולה להבטחת האחדות האינטגרלית של יוגוסלביה.
קרואטיה הסכימה ל"הסכם בריוני" שכלל הקפאת הכרזת העצמאות שלו למשך שלושה חודשים, מה שהקל מעט על המתחים.
הסלמת העימותים
ביולי, בניסיון להציל את שנותר מיוגוסלביה, היו כוחות JNA מעורבים בפעולות נגד אזורים קרואטים. ביולי החלו כוחות ההגנה הטריטוריאלית בהובלת סרביה להתקדם באזורי החוף של דלמטיה במבצע חוף 91. בתחילת אוגוסט הוחלט על כוחות סרביים על שטחים גדולים בבנובינה.
עם תחילת הפעולות הצבאיות בקרואטיה, קרואטים ומספר מגויסים סרבים החלו לנטוש את JNA בהמוניהם, בדומה למה שקרה בסלובניה. אלבנים ומקדונים החלו לחפש דרך לעזוב את ה-JNA באופן חוקי או לשרת את תקופת הגיוס שלהם במקדוניה; מהלכים אלה הפכו את הצבא היוגוסלבי להומגוני ביותר (רוב סרבי מוחלט).
חודש לאחר הכרזת העצמאות של קרואטיה כבר החזיקו הJNA ומיליציות סרביות מקומיות כשליש מהשטח של קרואטיה, בעיקר בשטחים אשר כללו רוב אתני סרבי. האסטרטגיה הצבאית של JNA כללה בחלקה הפגזה נרחבת, לעיתים ללא קשר לנוכחותם של אזרחים. עם התקדמות המלחמה הערים דוברובניק, גוספיצ'י, שיבניק, זדר, קרלובץ ', סיסאק, סלבונסקי ברוד, אושייק, וינקובצ'י, ווקובאר נתקפו כולם על ידי כוחות יוגוסלביה. האו"ם הטיל אמברגו נשק על הצדדים הלוחמים, זה לא השפיע באופן משמעותי על הכוחות הסרבים המגובים ב-JNA, מכיוון שהיה ברשותם ארסנל ה-JNA, אך זה גרם לצרות קשות עבור הצבא הקרואטי החדש. בעקבות כך ממשלת קרואטיה החלה להבריח נשק על גבולותיה.
באוגוסט 1991 החל קרב ווקובר. מזרח סלאבוניה הושפעה קשה בכל התקופה הזו החל מהטבח בדאלג', וחזיתות שהתפתחו סביב אושייק ווינקובצ'י במקביל לקרב בווקובר. בספטמבר הקיפו כוחות סרביים את העיר ווקובר לחלוטין. חיילים קרואטיים, כולל חטיבת ווקובר 204, התבצרו בתוך העיר והחזיקו אותה כנגד חטיבות שריון ממוכנות של ה-JNA, וכן יחידות מיליציה סרביות. ווקובאר הייתה הרוסה כמעט לחלוטין; 15,000 בתים נהרסו. חלק מהאזרחים קרואטים תפסו מחסה בתוך העיר, אחרים ברחו מהמקום בהמוניהם. הערכות לגבי מספר מקרי המוות בווקובאר כתוצאה מהמצור נעות בין 1,798 ל-5,000. בנוסף 22,000 נוספים גורשו מווקובאר על ידי הצבא לאחר כיבושה.
הערכות מסוימות כוללות 220,000 קרואטים ו-300,000 סרבים שנעקרו מביתם למשך המלחמה בקרואטיה. באזורים רבים, אזרחים אולצו לעזוב על ידי הצבא. היה זה הרגע שהמונח טיהור אתני - שפירושו נע בין פינוי לרצח - נכנס לראשונה ללקסיקון האנגלי.
ב-3 באוקטובר, חיל הים של יוגוסלביה חידש את המצור על הנמלים העיקריים של קרואטיה. מהלך זה הגיע לאחר חודשים של התנגדות לעמדות JNA. זה היה במקביל לסוף מבצע "חוף 91", בו ה-JNA לא הצליח לכבוש את קו החוף בניסיון לנתק את הגישה של דלמטיה לשאר קרואטיה.
ב-5 באוקטובר נשא הנשיא טואמן נאום בו קרא לכלל האוכלוסייה להתגייס ולהגן מפני "האימפריאליזם הסרבי הגדול" אשר הוצג בידי ה-JNA והכוחות הסרביות אשר שיתפו איתם פעולה. ב-7 באוקטובר תקף חיל האוויר היוגוסלבי את בניין הממשלה הראשי בזאגרב, אירוע המכונה הפצצת בנסקי דבורי. למחרת, כאשר עברו שלושה חודשים מאז הכרזת העצמאות ופקע תוקף "הסכם בריוני", ניתק הפרלמנט הקרואטי את כל הקשרים שנותרו עם יוגוסלביה ומימש את עצמאותו, 8 באוקטובר נחגג כיום העצמאות בקרואטיה. הפצצת משרדי הממשלה והמצור על דוברובניק שהחל באוקטובר הביאו לסנקציות של האיחוד האירופי נגד סרביה. ב-15 באוקטובר לאחר כיבוש קווטאט על ידי ה-JNA, הכריזו סרבים מקומיים בראשות אקו אפולוניו על הקמת הרפובליקה של דוברובניק. התקשורת הבינלאומית התמקדה בפגיעה במורשת התרבותית של דוברובניק; החששות מפני נפגעים אזרחיים וקרבות מרכזיים כמו זה בווקובר נדחקו מהשקפת הציבור בעולם. עם זאת, פיגועי ארטילריה על דוברובניק פגעו ב-56% מהבניינים שלה, שכן העיר ההיסטורית (אשר מוגדרת כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו) ספגה 650 פגיעות בסיבובי ארטילריה.
שיא המלחמה
בתגובה להתקדמות החטיבה 5 של ה-JNA אשר חצתה את נהר הסאבה לעבר פאקראק והמשיכה צפונה למערב סלאבוניה, הצבא הקרואטי החל במתקפת נגד מוצלחת בתחילת נובמבר 1991, המבצע ההתקפי העיקרי הראשון שלה במלחמה. מבצע אוטקוס 10 (31 באוקטובר עד 4 בנובמבר) הביא לכיבוש קרואטי מחדש של שטח בין הרי בילוגורה לפאפוק. הצבא הקרואטי כבש מחדש כ-270 קמ"ר במבצע זה.
הטבח בווקובאר התרחש בנובמבר;הניצולים הועברו למחנות כליאה כמו Ovčara ו-Velepromet, כאשר הרוב הגיע לבסוף למחנה הכלא סרסקה מיטרוביקה. המצור המתמשך על ווקובר משך תשומת לב תקשורתית בינלאומית כבדה. עיתונאים בינלאומיים רבים היו בווקובר או בסמוך לה, כמו גם מתווך השלום של האו"ם סיירוס ואנס, שהיה מזכיר המדינה של נשיא ארצות הברית לשעבר קרטר.
בנוסף לכך התרחשו במזרח סלאבוניה הטבח בלוקאס במהלך חודש אוקטובר וטבח ארדוט בחודש נובמבר 1991 לפני ואחרי המצור ווקובאר. ובמקביל, התרחש הטבח בסקברנג'ה בצפון העורף הדלמטי. האירועים בווקובאר הצליחו לרוב להאפיל על כל שאר הדברים שקרו בו זמנית.
ב-14 בנובמבר אותגר הסגר הימי על נמלי הדלמטים בידי ספינות אזרחיות. העימות הגיע לשיאו בקרב התעלות הדלמטיות, כאשר בעזרת ארטילריה הצליחו הקרואטים להטביע ולכבוש מספר ספינות חשובות. בעקבות כך הוגבלה פעולתו של חיל הים היוגוסלבי רק לאזור הדרומי בים האדריאטי.
כוחות קרואטיה התקדמו עוד יותר במחצית השנייה של דצמבר, כולל מבצע "אורקן 91." במהלך אורקן 91 ', צבא קרואטיה כבש מחדש שטח של כ-1,440 קמ"ר. סיום המבצע סימן סיום שלב בן לחצי שנה של לחימה אינטנסיבית: במהלכה 10,000 איש מתו, מאות אלפים ברחו ועשרות אלפי בתים נהרסו.
ב-19 בדצמבר, עם התעצמות הלחימה, זכתה קרואטיה בהכרה הדיפלומטית הראשונה שלה על ידי מדינה מערבית - איסלנד - בעוד שהמחוזות האוטונומיים הסרבים בקראינה ובמערב סלאבוניה הכריזו על עצמם כרפובליקה של סרגינה הסרבית. ארבעה ימים לאחר מכן הכירה גרמניה בעצמאות קרואטית. ב-26 בדצמבר 1991 הודיעה הנשיאות הפדרלית יוגוסלבית אשר הייתה בשליטת סרביה על תוכניות ליוגוסלביה קטנה יותר שתכלול את השטח שנכבש מקרואטיה במהלך המלחמה.
ב-21 בדצמבר 1991 בפעם הראשונה במלחמה הותקפה איסטריה. הכוחות הסרביים תקפו את שדה התעופה בסמוך לעיר ורסאר, שנמצא בדרום-מערב חצי האי בין העיר פורץ' לרוביני בעזרת 4 מטוסים. לאחר מכן, הרסו המטוסים היוגוסלבים את שדה התעופה "קרלינקה" של ורסאר, והביאו לשני מקרי מוות. בתיווך על ידי דיפלומטים זרים, הפסקות האש היו חתומות לעיתים קרובות ונשברו לעיתים קרובות. קרואטיה איבדה שטח רב, אך הרחיבה את הצבא הקרואטי משבע החטיבות שהיו לה בהתחלת המלחמה ל-60 חטיבות ו-37 גדודים עצמאיים עד 31 בדצמבר 1991.
ועדת הבוררות של ועידת השלום ביוגוסלביה, המכונה גם ועדת הבוררות של Badinter, הוקמה על ידי מועצת השרים של הקהילה הכלכלית האירופית (EEG) ב-27 באוגוסט 1991, כדי לספק לוועידה ביוגוסלביה ייעוץ משפטי. הוועדה בת חמישה חברים כללה נשיאי בתי משפט לחוקה באיחוד האירופי. החל מסוף נובמבר 1991, הוועדה מסרה עשר חוות דעת. הנציבות הצהירה בין היתר כי יוגוסלביה נמצאת בתהליך פירוק וכי אין לשנות את הגבולות הפנימיים של הרפובליקות היוגוסלביות אלא אם כן הוסכם בחופשיות.
גורמים לטובת שמירת קרואטיה על גבולותיה לפני המלחמה היו תיקוני החוקה הפדרלית של יוגוסלביה משנת 1971, והחוקה הפדרלית היוגוסלבית משנת 1974. תיקוני 1971 הציגו תפיסה שליחידות הפדרליות האחראיות על שטחם ושלטונם המקומי והם מעבירים את הניהול הכללי לראשות המדינה על ידי החוקה. החוקה של 1974 אישרה וחיזקה את העקרונות שהוצגו בשנת 1971. הגבולות בתוך יוגוסלביה הוגדרו על ידי ועדות התיחום בשנת 1947, על פי החלטות AVNOJ ב-1943 וב־1945 בנוגע לארגון הפדרלי של יוגוסלביה.
1992: הפסקת האש
הפסקת אש חדשה בחסות האו"ם החמישה עשר במספר בחצי השנה האחרונה, סוכמה ב-2 בינואר 1992 ונכנסה לתוקף למחרת. הסכם זה אשר נקרא הסכם סרייבו הפך להפסקת אש מתמשכת. קרואטיה הוכרה רשמית על ידי הקהילה האירופית ב-15 בינואר 1992. אף על פי שה-JNA החל לסגת מקרואטיה, כולל מרפובליקת קרג'ינה(rsk), אנשי הרפובליקה עדיין שמרו בבירור על העליונה בשטחים הכבושים בגלל תמיכה מסרביה. באותה תקופה RSK הקיפה שטח של 13,913 קמ"ר (לא כולל את השטח ליד דוברבניק שנשלט בידי אקו אפולוניו).
לאחר סיום סדרת הפסקות האש שלא הצליחה, פרש האו"ם כוח הגנה בשטחים הכבושים בקרואטיה - כוח ההגנה של האו"ם (UNPROFOR) - כדי לפקח על ההסכם ולשמור עליו. UNPROFOR נוצר רשמית על ידי החלטה 743 של מועצת הביטחון ב-21 בפברואר 1992. שני הצדדים בנו עמדות מבוצרות וה JNA עבר לבוסניה והרצוגבינה שם היה צפוי עימות חדש. קרואטיה הפכה לחברה באו"ם ב-22 במאי 1992, שהותנה בכך שקרואטיה תשנה את חוקתה כדי להגן על זכויות האדם של קבוצות מיעוטים ומתנגדים. גירוש האוכלוסייה האזרחית שאינה סרבית שנשארה בשטחים הכבושים בידי יוגוסלביה נמשכה למרות נוכחותם של כוחות הצבא השלום UNPROFOR, ובמקרים מסוימים, כוחות האו"ם העלימו עין ואף שימשו כשותפים.
צבא יוגוסלביה לקח אלפי אסירים במהלך המלחמה בקרואטיה, ואסר אותם במחנות בסרביה, בוסניה והרצגובינה, ובמונטנגרו. הכוחות הקרואטיים לקחו גם הם כמה אסירים סרבים, ושני הצדדים הסכימו למספר חילופי אסירים; מרבית האסירים שוחררו בסוף 1992. חלק מבתי הכלא הידועים לשמצה כללו את מחנה סרמסקה מיטרוביקה, מחנה שטג'ייבו ומחנה ביג'יצ'י בסרביה ומחנה מוריני במונטנגרו. הצבא הקרואטי הקים גם מחנות מעצר, כמו מחנה בית הסוהר לורה בספליט.
הסכסוך המזוין בקרואטיה נמשך לסירוגין בהיקף קטן יותר. היו כמה פעולות קטנות יותר שביצעו כוחות קרואטיה כדי לשחרר את המצור על דוברובניק, וערים קרואטיות אחרות (שיבניק, זדר וגוספיצ'י) מכוחות קראינה. קרבות כללו את אירוע רמה מילז'בי (בין קרקה לדרניס), ב-21–22 ביוני 1992,מבצע יגואר בגבעת קריז 'ליד ביבינ'ה וצאדר ב-22 במאי 1992.סדרה של פעולות צבאיות בעורף דוברובניק מבצע מבצע "סיגר" ב-1–13 ביולי 1992, בקונאבלה, ב-24-24 בספטמבר 1992, ובבלסטיקה ב-22–25 בספטמבר 1992. לחימה בסמוך לדוברובניק בעקבותיה נסיגה של JNA מקונאבלה, בין ספטמבר 30 ו-20 באוקטובר 1992. חצי האי פרוקלאקה השומר על הכניסה למפרץ קוטור הוחרם והועבר לידי UNPROFOR, בעוד שארית קונבל הוחזרה לשלטונות קרואטיה.
1993: ההתקדמות הצבאית הקרואטית
הלחימה התחדשה בתחילת 1993, כאשר צבא קרואטיה פתח במבצע מזלניצה, פעולה התקפית באזור זדאר ב-22 בינואר. מטרת הפעולה הייתה שיפור המצב האסטרטגי באזור תוך כיבוש שה התעופה והגשר אשר היו הקשר היבשתי האחרון הין העיר זאדאר לזאגרב ואשר נכבשו בספטמבר 1991. המבצע הוכתר כהצלחה והשיג את כל יעדיו, אך היה זה במחיר כבד מאוד של 114 חיילים קרואטים ו-490 חיילים סרבים הרוגים במספר קרבות קטן ללא תמרונים משמעותיים.
בזמן ביצוע מבצע מזלניצה, כוחות קרואטיה תקפו גם עמדות סרביות 130 ק"מ ממזרח לזאדאר. הם התקדמו לעבר הסכר ההידרו-אלקטרי בפרוג'ה וכבשו אותו עד 28 בינואר 1993, זמן קצר לאחר שהמיליציות הבריחו את כוח שומרי השלום של האו"ם שהגנו על הסכר. כוחות שמירת השלום של האו"ם נכחו במקום מאז קיץ 1992. הם גילו שהסרבים שתלו 35 עד 37 טונות של חומר נפץ הפרושים על פני שבעה אתרים שונים בסכר באופן שמנע את סילוק הפצצות והם הושארו במקום. הכוחות סרביים שנסוגו פוצצו שלושה מטעני נפץ בהיקף של 5 טונות בתוך הסכר בגובה 65 מטר בניסיון לגרום לו להתפרץ ולהציף את האזור במורד הזרם. את האסון נמנע מארק ניקולס גרייMark Nicholas Gray, קולונל (אלוף-משנה) במרינס המלכותי הבריטי שאז היה סגן, והיה משקיף צבאי של האו"ם במקום. הוא התסכן בענישה כאשר לפני פיצוץ הסכר הוא הורה על הורדה משמעותית של מפלס המים בו. בכך הוא הציל את חייהם של כ-20,000 אנשים שהיו טובעים למוות או נשארים חסרי בית אם מפלס הסכר היה בגובהו הרגיל בעת הפיצוץ.
מבצע כיס מדאק התרחש מדרום לגוספיצ'י, בין התאריכים 9–17 בספטמבר. את המתקפה ביצע הצבא הקרואטי כדי למנוע מהתותחנים הסרבים באזור להפגיז את העיר גוסיצ'יץ הסמוכה. המשימה אכן השלימה את יעדה והקרואטים כבשו את השטח, אך הדבר נעשה בעזרת פשעי מלחמה. בית הדין הבינלאומי דן לאחר המלחמה את הקצינים אשר השתתפו במבצע באשמת פשעי מלחמה שבוצעו. בעקבות לחץ בינלאומי הופסקה הפעולה והוחלט כי הקרואטים יחזרו לקווים שבהם עמדו לפני ה 9 בספטמבר בעוד חיילי שמירת השלום של האו"ם ימשיכו את הכיבוש וישבו בשטחים שנכבשו מידי הסרבים. האירועים שלאחר מכן נותרו במחלוקת, שכן הרשויות בקנדה דיווחו כי צבא קרואטיה נלחם לסירוגין נגד חיל הרגלים הקנדי (שפעל במסגרת האו"ם) לפני שנסוג לבסוף לאחר שספג 27 הרוגים. בעדויותיו של משרד ההגנה הקרואטי ועדות קצין האו"ם שנמסרו במהלך משפט אדמי-נוראק מכחישים כי התרחש קרב בין הכוחות הקרואטים לקנדיים.
ב־18 בפברואר 1993 חתמו הרשויות בקרואטיה על הסכם דארוואר עם מנהיגים סרבים מקומיים במערב סלאבוניה. מטרת ההסכם הסודי הייתה נורמליזציה של החיים עבור אוכלוסיות מקומיות הסמוכות לחזית.עם זאת, הרשויות בקנין נודעו לכך ועצרו את המנהיגים הסרבים האחראים להסכם. ביוני 1993 החלו הסרבים להצביע במשאל עם בנושא מיזוג שטח קראינה (השטחים הסרבים בקרואטיה) עם הרפובליקה סרפסקה. מילאן מרטיץ ', ששימש כשר הפנים של קראינה, דגל במיזוג של "שתי המדינות הסרביות כשלב הראשון בהקמת מדינה של כל הסרבים" במכתבו שנערך ב-3 באפריל לאספה של הרפובליקה סרפסקה. ב-21 בינואר 1994 הצהיר מרטיץ 'כי "יאיץ את תהליך האיחוד ויעביר את השרביט למנהיג הסרבי סלובודן מילושביץ'" אם ייבחר לנשיא קראינה. הצהרות אלו אידו את החלטה 871 של מועצת הביטחון של האו"ם שקבעה כי כל השטחים שנכבשו בידי סרביה (רפובליקת קראינה למעשה) שייכים לקרואטיה.
במהלך 1992 ו-1993 התיישבו בקרואטיה כ 225,000 קרואטים, כמו גם פליטים מבוסניה והרצגובינה וסרביה. מתנדבים קרואטים וכמה חיילים מגויסים השתתפו במלחמת בוסניה. בספטמבר 1992 בעקבות התקדמות המלחמה שם קיבלה קרואטיה 335,985 פליטים מבוסניה והרצגובינה, רובם אזרחים בוסניאקים (לא כולל גברים בגיל גיוס). מספר הפליטים הגדול העמיס על הכלכלה הקרואטית והקשה על התשתיות. שגריר ארצות הברית בקרואטיה אשר ניסה להסביר לעולם את גודל ההשפעה של הפליטים הבוסניאקים על קרואטיה הסביר בראיון בנובמבר 1993 כי המצב שקל לכך שארצות הברית תקבל אליה כ30 מיליון פליטים.
| קבוצה אתנית | 1991 | 1993 |
|---|---|---|
| סרבים | 245,800(52.3%) | 398,900 (92%) |
| קרואטים | 168,026 (35.8%) | 30,300 (7%) |
| אחרים | 55,895 (11.9%) | 4,395 (1%) |
| סה"כ | 469,721 | 433,595 |
1994: שחיקת התמיכה ברפוליקת קראינה
בשנת 1992 פרץ הסכסוך הקרואטי-בוסניאקי בבוסניה והרצגובינה, כשבו זמנית כל אחד מהצדדים נלחם גם בבוסנים הסרבים. המלחמה החלה במקור בין מועצת ההגנה הקרואטית וחיילים מתנדבים קרואטיים מצד אחד וצבא הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה (ARBiH) מצד שני, אולם עד 1994 היה לצבא קרואטיה אומדן של 3,000 עד 5,000 חיילים שהיו מעורבים בלחימה. בלחץ של ארצות הברית לוחמי שני הצדדים הסכימו על הפסקת נשק בסוף פברואר, ואחריה פגישה של נציגי קרואטיה, בוסניה וקרואטים בוסניים עם שר החוץ האמריקני וורן כריסטופר בוושינגטון הבירה ב 26 בפברואר., 1994. ב-4 במרץ, פרנג'ו טוסמן אישר את ההסכם הקים את הקמת הפדרציה של בוסניה והרצגובינה וברית בין צבאות בוסניה וקרואטיה נגד הכוחות הסרבים.זה הביא לפירוק רפובליקת הרצג-בוסניה והקטין את מספר הפלגים הלוחמים בבוסניה והרצגובינה משלושה לשניים.
בשלהי 1994 התערב צבא קרואטיה בבוסניה בין התאריכים 1–3 בנובמבר, במבצע סינכר ליד קופר, וב-29 בנובמבר עד 24 בדצמבר במבצע חורף 94 ליד דינארה וליבנו. פעולות אלה בוצעו כדי לגרוע מהמצור על אזור Bihać ולתקרב לבירת קראינה קנין מהצפון, ובכך לבודד אותה משלושה צדדים.
במהלך תקופה זו, התנהל משא ומתן לא מוצלח בתיווך האו"ם בין ממשלות קרואטיה לקראינה. הנושאים המדוברים כללו פתיחת החלק תחת הכיבוש הסרבי של הכביש המהיר זגרב – סלבונסקי ברוד ליד אוקשני למעבר התעבורה, וגם ניסיון להגיע להבנות בנוגע למעמדם של השטחים הקרואטיים בעלי הרוב הסרבי לאחר המלחמה. הכביש המהיר נפתח בתחילה בסוף 1994, אך הוא נסגר במהרה בגלל סוגיות ביטחוניות. כישלונות חוזרים ונשנים לפתור את שתי המחלוקות ישמשו כגורמים מזרזים לתוקפנות קרואטית משמעותית בשנת 1995.
במקביל המשיך צבא קראינה את המצור על ביחצ'ה, יחד עם צבא הרפובליקה סרפסקה מבוסניה. מיכאל ויליאמס, פקיד בכוח שמירת השלום באו"ם, אמר שכאשר הכפר וודרו-פולחה ממערב לביחצ'ה נפל ליחידות קראינה בסוף נובמבר 1994, המצור נכנס לשלב הסופי. הוא הוסיף כי ירי טנקים ותותחנים כבדים נגד העיירה וליקה קלאדושה בצפון מובלעת ביחצ'ה הגיעה מה-RSK. אנליסטים צבאיים במערב אמרו כי בין מערך מערכות טילי הקרקע-אוויר הסרביים המקיפים את כיס ביחצ'ה בשטח הקרואטי, הייתה מערכת מודרנית SAM-2 שהובאה לשם כנראה מבלגרד. בתגובה למצב, מועצת הביטחון קיבלה את החלטה 958, שאיפשרה למטוסי נאט"ו שנפרסו כחלק ממבצע סגירת המרחב האווירי מעל אזורי הלחימה לפעול בקרואטיה. ב-21 בנובמבר תקף כוח נאט"ו את שדה התעופה אודיבינה שבשליטת ה-RSK והשביתה זמנית מסלולי המראה. בעקבותהתקיפה באודבינה המשיך כוח נאט"ו לבצע תקיפות באזור, וב־23 בנובמבר, לאחר שמטוס סיור של נאט"ו נחשף על ידי מכ"ם מערכת טילי קרקע-אוויר (SAM), תקפו מטוסי נאט"ו סוללות טילי קרקע-אוויר ליד דבור עם טילים נגד קרינה.
במבצעים מאוחרים יותר, הצבא הקרואטינקט גרסה של טקטיקות בליצקריג, כאשר חטיבות המשמר חודרות בקווי האויב ואילו היחידות האחרות פשוט החזיקו את הקווים בנקודות אחרות והשלימו את הכיתור של יחידות האויב. בנוסף לכך במאמץ לחזק את צבאה שכרה קרואטיה חברה צבאית בינלאומית שתעזור לה במהלך המלחמה. במהלך ספטמבר חברה זו החלה באימון של קצינים ופקידים קרואטים. הסיוע שלה כלל 15 יועצים אשר הכשירו את כוחות קרואטיה באימוני הובלה וניהול. פעולות אלו נבדקו מראש על ידי ארצות הברית על מנת לוודא שהם לא מפרות את אמברגו הנשק או מקיימות אימונים טקטיים.
1995: סיום המלחמה
המתחים התחדשו בתחילת 1995 כשקרואטיה ביקשה להפעיל לחץ גובר על ה-RSK. במכתב בן חמישה עמודים ב-12 בינואר, פרניו טוג'מן אמר רשמית למזכ"ל האו"ם בוטרוס בוטרוס-ג'אלי, כי קרואטיה מסיימת את ההסכם המתיר את הצבת UNPROFOR בקרואטיה, בתוקפו ב 31 במרץ. לכאורה, המניעים להסלמה היו פעולות של סרביה והרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה כדי לספק סיוע לכיבוש סרבי של קרואטיה ולשלב לכאורה את השטחים הכבושים מחדש בשטח יוגוסלביה.
מאמצי השלום הבינלאומיים נמשכו ותוכנית שלום חדשה בשם תוכנית Z-4 הוצגה בפני רשויות קרואטיה וקראינה. לא הייתה תגובה קרואטית ראשונית והסרבים סירבו בתוקף להצעה. עם התקרבות המועד האחרון של UNPROFOR לצאת מהאזור, הוצעה משימה חדשה לשמירת שלום באו"ם עם מנדט מוגבר לסיור בגבולותיה המוכרים בינלאומית של קרואטיה. בתחילה הסרבים התנגדו למהלך וטנקים הועברו מסרביה למזרח קרואטיה. אך לבסוף הושג הסדר, והמשימה החדשה לשמירת השלום של האו"ם אושרה בהחלטה 981 של מועצת הביטחון של האו"ם ב-31 במרץ. שם המשימה היה נושא במחלוקת ברגע האחרון, שכן שר החוץ הקרואטי מטה גרניץ 'התעקש להוסיף את המילה קרואטיה על שמו של כוח שמירת השלום. השם "מבצע החזרת הביטחון בקרואטיה" (UNCRO)אושר.
האלימות התפרצה שוב בתחילת מאי 1995. ה-RSK איבדה את התמיכה של הממשלה הסרבית בבלגרד, בין היתר כתוצאה מלחץ בינלאומי. במקביל, המבצע הקרואטי השיב את כל השטח שנכבש בעבר במערב סלאבוניה. כנקמה, כוחות סרביים תקפו את זאגרב ברקטות, הרגו 7 ופצעו יותר מ-200 אזרחים. צבא יוגוסלביה הגיב למתקפה בהפגנת כוח, והזיז טנקים לעבר הגבול הקרואטי, במאמץ לכאורה להדוף מתקפה אפשרית על האזור הכבוש במזרח סלאבוניה.
במהלך החודשים שלאחר מכן, המאמצים הבינלאומיים עסקו בעיקר בלנסות ליצור אזורים בטוחים של האומות האו"ם בבוסניה והרצגובינה וניסיון להקים הפסקת אש מתמשכת יותר בקרואטיה. שני הנושאים התמזגו למעשה עד יולי 1995 כאשר מספר האזורים הבטוחים במזרח בוסניה והרצגובינה נכבשו ואיימו על אזור ביחצ'ה בקרואטיה. בשנת 1994, קרואטיה כבר הבהירה שהיא לא תאפשר לכבוש את ביחצ'ה בידי הסרבים, וביטחון חדש ביכולתו של הצבא הקרואטי לכבוש מחדש את האזורים הכבושים הביא דרישה מצד הרשויות בקרואטיה שלא יהיה משא ומתן על הפסקת אש נוספת אלא שהשטחים הכבושים ישולבו מחדש בקרואטיה. התפתחויות אלה והסכם וושינגטון, הפסקת האש שנחתמה בתיאטרון הבוסני, הביאו לישיבה נוספת של נשיאי קרואטיה ובוסניה והרצגובינה ב-22 ביולי, כאשר אומץ הסכם הפיצול. בישיבה זו, בוסניה והרצגובינה ביקשה מקרואטיה להעניק סיוע צבאי ואחר, במיוחד באזור ביחצ'ה. קרואטיה קיבלה את הבקשה והתחייבה להתערב בצורה חמושה לטובת הבוסנים.
בין התאריכים 25–30 ביולי תקפו כוחות צבא קרואטיה ומועצת ההגנה הקרואטית (HVO) שטחים שהוחזקו בסרבים מצפון להר דינרה, וכבשו את בוסנסקו גרחובו וגלמוז במהלך מבצע קיץ 95 '. התקפה זו סללה את הדרך לכיבוש מחדש של השטח הכבוש סביב קנין, שכן היא ניתקה את מסלול האספקה האחרון היעיל בין באנג'ה לוקה לקנין. ב-4 באוגוסט, קרואטיה החלה את מבצע סערה, במטרה לכבוש מחדש כמעט את כל השטח הכבוש בקרואטיה, למעט רצועת אדמה קטנה יחסית, שנמצאת לאורך הדנובה, במרחק ניכר מחלקו הגדול של השטח השנוי במחלוקת. המתקפה, שכללה 100,000 חיילים קרואטים, הייתה הקרב היבשתי הגדול ביותר שנלחם באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. מבצע סערה השיג את יעדיו והוכרז הושלם ב-8 באוגוסט.
רבים מהאוכלוסייה האזרחית של האזורים הכבושים ברחו במהלך המתקפה או מייד לאחר השלמתה, במה שתואר בהמשך במונחים שונים, החל מגירוש ועד לפינוי מתוכנן. [12] מקורות סרבים מקראינה (מסמכי המועצה להגנה אזרחית של RSK, מועצת ההגנה העליונה שפורסמו) מאשרים כי פינוי הסרבים היה מאורגן ותוכנן לפני כן.על פי נתוני אמנסטי אינטרנשיונל, כ-200,000 סרבים קרואטים, כולל הצבא הסרבי הקרואטי כולו, ברחו לרפובליקה הפדרלית השוכנת של יוגוסלביה ואזורים בבוסניה והרצגובינה בשליטת סרביה הבוסנית. לאחר המבצעים אנשי צבא קרואטיה והמשטרה רצחו, עינו וגירשו בכוח אזרחים סרבים מקרואטיה שנשארו באזור, כמו גם חברי הכוחות המזוינים הסרבים הקרואטיים שנסוגו. בית הדין בינלאומי, לעומת זאת, הגיע למסקנה שרק כעשרים אלף איש גורשו. ה-BBC ציין בשלב מסוים כי ישנם 200,000 פליטים סרבים. הפליטים הקרואטים שהוגלו בשנת 1991 הורשו לבסוף לחזור לבתיהם. בשנת 1996 בלבד, כ-85,000 קרואטים עקורים חזרו לקראינה ולמערב סלאבוניה לשעבר, על פי הערכות הוועדה האמריקאית לפליטים ועולים.
בחודשים שלאחר מכן היו עדיין תקיפות לסירוגין, בעיקר הפצצות, מאזורים שהוחזקו בידי הסרבים בבוסניה והרצגובינה על אזור דוברובניק ובמקומות אחרים. האזור הנותר בידי סרביה בקרואטיה, במזרח סלאבוניה, התמודד עם האפשרות לעימות צבאי עם קרואטיה. אפשרות כזו נאמרה שוב ושוב על ידי טג'מן לאחר מבצע סערה. האיום יושם על ידי הנעת הכוחות לאזור באמצע אוקטובר, כמו גם חזרה על איום מוקדם יותר להתערבות צבאית - ובאופן ספציפי נאמר כי הצבא הקרואטי יתקוף אם לא יושג הסכם שלום בסוף החודש.
שילוב מחדש של סלאבוניה המערבית
לחימה נוספת נמנעה ב-12 בנובמבר כאשר נחתם הסכם ארדוט על ידי שר ההגנה בפועל, מילאן מילנוביץ ', על פי הוראות שהתקבלו מסלבודן מילושביץ' ופקידי הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. בהסכם נקבע כי יש להחזיר את השטח הכבוש שנותר לקרואטיה, תוך תקופת מעבר של שנתיים. ממשל המעבר החדש באזור של האו"ם(UNTAES) הוקם כרשות המעבר של האו"ם למזרח סלאבוניה על ידי החלטה 1037 של מועצת הביטחון של האו"ם מיום 15 בינואר 1996. ההסכם מבטיח גם זכות הקמת מועצה משותפת לעיריות לקהילה הסרבית המקומית בקרואטיה. לאחר מכן הוארכה תקופת המעבר בשנה. ב-15 בינואר 1998 הסתיים מנדט UNTAES וקרואטיה קיבלה שליטה מלאה על האזור. כאשר ה-UNTAES החליפו את משימת UNCRO,חצי האי Prevlaka, שהיה בעבר בשליטת UNCRO, הועמד תחת שליטת משימת המשקיפים של האו"ם ב-Prevlaka (UNMOP). UNMOP הוקמה על ידי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1038 מיום 15 בינואר 1996 והסתיימה ב-15 בדצמבר 2002. מהלכו אלו סימלו סופית את סוף המלחמה ואת הקמתה של מדינת קרואטיה על כל שטחי קרואטיה.
תוצאות
נפגעים ופליטים
מרבית המקורות מציבים את מספר מקרי ההרוגים במלחמה בסביבות 20,000. לדברי ראש הוועדה הקרואטית לנעדרים, אל"ם איוון גרוג'יץ ', קרואטיה ספגה 12,000 הרוגים או נעדרים, כולל 6,788 חיילים ו-4,508 אזרחים. מקור אחר נותן נתון של 14,000 הרוגים בצד הקרואטי, מתוכם 44% אזרחים. בנתונים הרשמיים משנת 1996 מופיעים גם 35,000 פצועים. איבו גולדשטיין מציין 13,583 הרוגים או נעדרים, ואילו ההיסטוריון האנגלו-קרואטי מרקו אטילה הואר מדווח על המספר שהוא 15,970 (תוך ציון נתונים מינואר 2003 שהוצג על ידי החוקר המדעי דראזן ž יביץ '). במהלך המלחמה דווח כי קרוב ל-2,400 איש נעדרים. מרכז התיעוד לזכר מלחמת המולדת פרסם נתונים חדשים, בהם עולה המספר של 22,211 הרוגים או נעדרים במלחמה: 15,007 הרוגים או נעדרים בצד הקרואטי ו-7,204 הרוגים או נעדרים בצד הסרבי. 1,077 מההרוגים בשטחי הרפובליקה של קרג'ינה הסרבית היו לא-סרבים.
בשנת 2010 ממשלת קרואטיה ביקשה לקבל מידע על 1,997 נעדרים מאז המלחמה. נכון לשנת 2009 היו יותר מ 52,000 אנשים בקרואטיה הרשומים כנכים עקב השתתפותם במלחמה. נתון זה כולל לא רק את הנכים הגופניים עקב פצעים או פציעות שנגרמו, אלא גם אנשים שבריאותם התדרדרה בגלל מעורבותם במלחמה, כולל אבחנות של מחלות כרוניות כמו מחלות לב וכלי דם וכן הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).בשנת 2010 מספר האנשים שאובחנו על ידי PTSD במלחמה היה 32,000.
על פי מקורות סרביים, כ-120,000 סרבים נעקרו משנת 1991 עד 1993, וכ-250,000 נעקרו לאחר מבצע סערה. מספרם של הסרבים העקורים היה 254,000 בשנת 1993, צנח ל 97,000 בתחילת 1995 ואז עלה שוב ל 200,000 בסוף השנה. מרבית המקורות הבינלאומיים מציבים את המספר הכולל של הסרבים העקורים סביב 300,000. על פי נתוני אמנסטי אינטרנשיונל 300,000 עקרו משנת 1991 עד 1995, מתוכם 117,000 נרשמו רשמית כשחזרו החל משנת 2005.
נזק מהקרבות (ושדות מוקשים)
הנתונים הרשמיים על נזקי מלחמה שפורסמו בקרואטיה בשנת 1996 מפרטים 180,000 יחידות דיור שנהרסו, 25% מהכלכלה הקרואטית נהרסה, ונזק מהותי של כ27 מיליארד דולר. סקירה שנעשתה ב-2003/04 העריכה את נזקי המלחמה בסך 37 מיליארד דולר בתשתיות פגועות, תפוקה כלכלית ועלויות הקשורות לפליטים, בעוד שהתמ"ג צנח בתקופה זו ב-21%. 15 אחוז מיחידות הדיור ו-2,423 מבני מורשת תרבותית, כולל 495 מבני קבר, נהרסו או נפגעו. המלחמה הטילה נטל כלכלי נוסף של הוצאות צבאיות גבוהות מאוד. עד 1994, כשקרואטיה התפתחה במהירות לכלכלת מלחמה דה-פקטו, צרכה הצבא הייתה עד 60 אחוז מסך ההוצאות הממשלתיות.
במהלך המלחמה הונחו כ-2 מיליון מוקשים באזורים שונים בקרואטיה. מרבית שדות המוקשים הונחו ללא שום תבנית או שום סוג של רשומה של מיקום המוקשים. עשור לאחר המלחמה, בשנת 2005, עדיין היו קבורים כ-250,000 מוקשים לאורך קווי החזית לשעבר, לאורך חלקי הגבולות הבינלאומיים, בעיקר ליד Bihać, וסביב כמה מתקני JNA לשעבר. החל משנת 2007, השטח שעדיין הכיל מוקשים או נחשד שהוא מכיל הקיף כ־1,000 קמ"ר. יותר מ-1,900 איש נהרגו או נפצעו על ידי מוקשים בקרואטיה מאז תחילת המלחמה, בהם יותר מ-500 נהרגו או נפצעו על ידי מוקשים לאחר תום המלחמה. בין השנים 1998–2005, הוציאה קרואטיה 214 מיליון אירו על תוכניות פעולה שונות לפינוי מוקשים. החל משנת 2009, כל שדות המוקשים שנותרו מסומנים בבירור.
פשעי מלחמה
בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY) הוקם על ידי החלטה 827 של מועצת הביטחון שהתקבלה ב-25 במאי 1993. לבית המשפט יש סמכות להעמיד לדין אנשים האחראים להפרות חמורות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, הפרות של אמנת ז'נבה, הפרה של חוקי או מנהגי מלחמה, ביצוע רצח עם ופשעים נגד האנושות שבוצעו בשטח יוגוסלביה לשעבר של ה-SFR מאז 1 בינואר 1991.
החשודים של ICTY נעו בין חיילים פשוטים לראשי ממשלות ונשיאים. הבכירים שבהם כללו את סלובודן מילושביץ '(נשיא סרביה), מילאנו באביץ' (נשיא ה-RSK) ואנטה גוטובינה (גנרל הצבא הקרואטי). פרניו טוג'מן (נשיא קרואטיה) נפטר בשנת 1999 ממחלת הסרטן בעוד שתובעי ה-ICTY עדיין חקרו אותו. לדברי חברי הICTY לשעבר תוכנן כתב אישום שכלל עוד רבים בידי קרלה דל פונטה ראש בית הדין.
עד שנת 2018 ICTY הרשיע שבעה גורמים מהצד הסרבי / מונטנגרי בלבד. מילאנו מרטיץ' קיבל את העונש הגדול ביותר: 35 שנות מאסר. באביץ' קיבל 13 שנים. הוא הביע חרטה על תפקידו במלחמה, וביקש מאחיו הקרואטיים לסלוח לו. בשנת 2007 נידונו שני קציני צבא יוגוסלביה לשעבר בגין הטבח בווקובאר ב-ICTY בהאג. Veselin Šljivančanin נידון ל-10 שנים ועל Mile Mrkšić ל-20 שנות מאסר (הקצינים הנידונים). התובעים הצהירו כי לאחר לכידתה של ווקובאר מסר ה-JNA כמה מאות קרואטים לכוחות סרביים. מתוכם, לפחות 264 (חיילים שנפצעו ברובם, אך גם שתי נשים וילד בן 16) נרצחו ונקברו בקברי אחים בשכונת אובשה, בפרברי ווקובאר. ראש העיר, סלבקו דוקמנוביץ', הועמד לדין ב-ICTY, אך התאבד בשנת 1998 בשבי לפני שהחלו ההליכים.
הגנרלים הסרבים פבל סטרוגר ומיודראג ג'וקיץ 'נידונו על ידי ה-ICTY לשמונה ושבע שנים בהתאמה על הפגזת דוברובניק. הנאשם השלישי, ולדימיר קובאביץ ', הוכרז כלא כשיר נפשית לעמוד לדין. ראש המטה הכללי של הצבא היוגוסלבי, Momčilo Perišić, הואשם בסיוע לפשעי מלחמה, אך בסופו של דבר זוכה מכל ההאשמות. נשיא לשעבר RSK גורן הדצ'יץ נפטר במהלך המשפט. בשנת 2018 נידון ווז'יסלב סשלג' ל-10 שנים בגין פשעים נגד האנושות שבוצעו באמצעות רדיפות וגירוש קרואטים מ Vojvodina בשנת 1992,ואילו ניתן לו גם עונש מצטבר נוסף של 4 שנים ו-9 חודשים בגין זלזול בבית המשפט. נכון לשנת 2020 משפטיהם של יוביקה סטנישיץ 'ופרנקו סימטוביץ' עדיין מתנהלים.
מספר מקלטים אזרחיים קרואטים ובתי חולים המסומנים בצלב אדום על גגם הופצצו על ידי הכוחות הסרבים. היו הרבה פשעי מלחמה מתועדים היטב נגד אזרחים ואסירי מלחמה שביצעו כוחות סרביים ויוגוסלביים בקרואטיה דוגמת הרציחות בדאלג',טבח לובאס, טבח שירוקה קולה, הטבח בבג'ין ועוד מספר רב של אירועים מסוג זה.
היו מספר מחנות כלא שבהם עצרו שבויי מלחמה קרואטים ואזרחים, בהם מחנה סרמסקה מיטרוביקה, מחנה שטג'ייבו ומחנה ביג'יצ'י בסרביה, ומחנה מוריני במונטנגרו. מאוחר יותר הוקמה אגודת האסירים הקרואטית במחנות הריכוז הסרבים במטרה לסייע לקורבנות ההתעללות בכלא.
פשעי מלחמה קרואטיים כללו את טבח גוספיצ'י, הרציחות סיסק ב-1991 וב- 1992 ואחרים אשר הועמדו לדין גם על ידי בתי משפט בקרואטיה או על ידי ה-ICTY. מקרה ידוע לשמצה נוסף של פשעי מלחמה, במה שנודע לימים כ"טבח פראצ'קה פולג'אנה ", שביצעה יחידת משטרת מילואים בפיקודו של טומיסלב מרצ'ף, ובמהלכו נהרגו אסירים, לרוב סרבים אתניים, ליד פקראק בסוף 1991 ותחילת 1992. האירועים נחקרו בתחילה על ידי ICTY, אך התיק הועבר בסופו של דבר לרשות השופטת בקרואטית. יותר מעשור לאחר מכן, הוגש כתב אישום נגד חמישה מחברי יחידת זו, אם כי לא מפקדה, באשמה פלילית הקשורה לאירועים אלה, והורשעו. מרצ'פ נעצר בגין פשעים אלה בדצמבר 2010. בשנת 2009 הורשע ברנימיר גלוואס, חבר פרלמנט מכהן קרואטי, בפשעי מלחמה שבוצעו באוסייק בשנת 1991 ונשפט לכלא על ידי בית משפט קרואטי.
קישורים חיצוניים
33894331מלחמת העצמאות של קרואטיה