מלחמת אנגליה–ספרד (1625–1630)
 | ||||||||||
| ההגנה על קדיס נגד האנגלים צויר על ידי פרנסיסקו דה סורבראן | ||||||||||
| מלחמה: מלחמת שמונים השנים | ||||||||||
| מקום | האוקיינוס האטלנטי, תעלת למאנש, ארצות השפלה, ספרד ואמריקה הלטינית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תוצאה | סטטוס קוו אנטה בלום[1][2] | |||||||||
| ||||||||||
המלחמה האנגלו-ספרדית הייתה מלחמה שבה נלחמה ספרד נגד ממלכת אנגליה, ממלכת סקוטלנד והפרובינציות המאוחדות מ-1625 עד 1630. הסכסוך היה חלק ממלחמת שמונים השנים.
רקע כללי
בשנת 1622, פליפה הרביעי שלט בספרד, כשגספר דה גוזמן, הרוזן-דוכס אוליווארס, היה המועדף עליו. מלחמת פלנדריה פרצה מחדש לאחר שתים עשרה שנות שביתת הנשק, והכספים של ספרד זרמו מייבוא הכסף שלה ממושבותיה האמריקאיות. ג'יימס הראשון היה מלך אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, עם בנו צ'ארלס, נסיך ויילס, כיורש שלו. בזמן הזה לממלכת אנגליה היו קשרים צבאיים עם המחוזות המאוחדים, שהם סייעו להם במלחמת פלנדריה.
בערך בזמן הזה התפתחה סדרה של אירועים שהביאו לחידוש הלחימה בין שתי הממלכות. במהלך מלחמת שלושים השנים שפרצה באירופה, פרידריך החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ ורעייתו אליזבת סטיוארט, בתו של מלך אנגליה, הובסו ונושלו על ידי הטרסיוס הספרדים.
ג'ורג' וילר, הדוכס הראשון מבקינגהאם, ליווה את הנסיך מוויילס במסע למדריד כדי לארגן את פרטי החתונה המוצעת בין צ'ארלס למריה אנה מספרד, אולם המשא ומתן הזה לא הצליח.
המלחמה
הפרלמנט של 1624 הצביע על שלוש סובסידיות ושלוש חמש עשרה, בסביבות 300,000 ליש"ט עבור מימון המלחמה, בתנאים שהם יושקעו במלחמה ימית. ג'יימס, שהיה תמיד פציפיסט, סירב להכריז מלחמה, ולמעשה מעולם לא עשה זאת. יורשו, צ'ארלס הראשון, היה זה שהכריז מלחמה ב-1625.
המצור על ברדה
באוגוסט 1624, הורה הגנרל הספרדי - דון אמברוסיו ספינולה - לכוחותיו להטיל מצור על העיר ההולנדית ברדה. העיר התבצרה בכבדות והוגנה על ידי חיל מצב של 7,000 חיילים הולנדים. ספינולה ארגן במהירות את הגנותיו והרחיק צבא סיוע הולנדי תחת מאוריץ מנסאו, נסיך אורנז', שניסה לנתק את האספקה שלו. בפברואר 1625 הובס גם כוח סיוע נוסף, המורכב מ-7,000 חיילים אנגלים בפיקודו של סר הוראס ויר וארנסט פון מנספלד.
לבסוף, יוסטין מנסאו מסר את ברדה לספרדים ביוני 1625 לאחר מצור של אחד עשר חודשים.
משלחת קדיס
.jpg)
עד אוקטובר 1625, כ-100 ספינות ובסך הכל 15,000 ימאים וחיילים הוכנו למשלחת קדיס. גם ברית עם ההולנדים נכרתה, ובעלות הברית החדשות הסכימו לשלוח 15 ספינות מלחמה נוספות בפיקודו של וילם מנסאו, כדי לסייע בשמירה על תעלת למאנש בהיעדר הצי הראשי האנגלי. סר אדוארד ססיל, ותיק קרבות קשוח בשירות ההולנדים, מונה למפקד המשלחת על ידי הדוכס מבקינגהאם, בחירה שהתבררה כלא שקולה. ססיל היה חייל טוב, אבל היה לו ידע מועט בעניינים ימיים.
המשלחת המתוכננת כללה כמה אלמנטים: שוד של ספינות אוצר ספרדיות שחזרו מאמריקה עמוסות בחפצי ערך; ותקיפת ערים ספרדיות, מתוך כוונה לתקוף את הכלכלה הספרדית על ידי החלשת שרשרת האספקה הספרדית, וכתוצאה מכך הפגת הלחץ הצבאי על נסיכות הבוחר מפפאלץ.
המשלחת כולה התגלתה כפארסה. הכוחות האנגלים בזבזו זמן בלכידת מבצר ישן בעל חשיבות מועטה, והעניקו לקדיס את הזמן להתגייס לחלוטין מאחורי ההגנות שלה ואפשרו לספינות סוחר במפרץ לארגן את בריחתן. ההגנות המודרניות של העיר, שיפור עצום מאלו של תקופת בית טיודור, הוכיחו את יעילותן. בינתיים, גוף של כוחות אנגלים שנחת בהמשך החוף כדי לצעוד על העיר גם הוא התפזר בגלל משמעת לקויה. בסופו של דבר, סר אדוארד ססיל, מפקד הכוחות האנגלים, שעמד בפני אספקה הולכת ופוחתת, החליט שאין ברירה אלא לחזור לאנגליה, לאחר שתפס מעט סחורות ולא השפיע על ספרד. וכך בדצמבר, הצי המוכה חזר הביתה.
צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה, כדי להגן על כבודו שלו ובקינגהאם, שלא הצליח להבטיח שצי הפלישה יהיה מצויד היטב, לא עשו כל מאמץ לברר את הסיבה לכישלון משלחת קדיס. צ'ארלס העלים עין מהכישלון, במקום זאת התעסק במצבם של ההוגנוטים הצרפתים מלה רושל. אבל בית הנבחרים הוכיח שהוא פחות סלחן. הפרלמנט של 1626 יזם את תהליך ההדחה נגד הדוכס מבקינגהאם, מה שגרם לצ'ארלס הראשון לבחור לפזר את הפרלמנט במקום להסתכן בהדחה מוצלחת.
לכישלון המתקפה היו השלכות קשות על אנגליה. בנוסף לאובדן הכלכלי והאנושי, הוא פגע במוניטין של הכתר האנגלי, ויצר משבר פוליטי ופיננסי חמור במדינה.
1627–1628
הדוכס מבקינגהאם ניהל אז משא ומתן עם העוצר הצרפתי, הקרדינל רישלייה, על ספינות אנגליות שיעזרו לרישלייה במאבקו נגד ההוגנוטים הצרפתים, בתמורה לסיוע צרפתי נגד כיבוש ספרדי של נסיכות הבוחר מפפאלץ, אך הפרלמנט של אנגליה נגעל ונחרד מהמחשבה על פרוטסטנטים אנגלים שנלחמים בפרוטסטנטים צרפתים. התוכנית רק עוררה את חששותיהם מפני קריפטו-קתוליות בחצר המלוכה. בקינגהאם עצמו, שהאמין שכישלון מפעלו הוא תוצאה של בגידה של רישלייה, גיבש ברית בין אויביו הרבים של הקרדינל רישלייה, מדיניות שכללה תמיכה דווקא בהוגנוטים אותם תקף לאחרונה.
הכוח האנגלי בפיקודו של הדוכס מבקינגהאם הובס על ידי הכוחות המלכותיים הצרפתיים במצור על סן מרטין דה רה ובמצור על לה רושל. במערכה זו איבדו האנגלים יותר מ-4,000 איש מכוח של 7,000 איש. ב-23 באוגוסט, בעת ארגון מסע שני בפורטסמות', אנגליה בשנת 1628, בקינגהאם נדקר למוות בפאב Greyhound על ידי ג'ון פלטון, קצין צבא שנפצע במצור על לה רושל.
המרד ההולנדי של 1626–1629
לאחר כניעת ברדה, נתן הפרלמנט ההולנדי פקודות לגיוס הצבא שהיה מורכב מ-61,670 חיילי רגלים ו-5,853 פרשים; כמעט 20,000 מהם היו אנגלים וסקוטיים. מבין אלו ארבעה היו רגימנטים אנגלים שהמלך צ'ארלס הקים ושלח להולנד. חלק מהכוח הזה נשלח לעיר הספרדית הכבושה אולדנזאל שנכבשה לאחר הפגזה של עשרה ימים בקיץ 1626. בשנה שלאחר מכן לחמו האנגלים בפיקודו של אדוארד ססיל ותרמו למצור על העיר גרונלו. כוח סיוע ספרדי בראשות הנדריק ואן דן ברג לא הצליח לעבור וכתוצאה מכך העיר נכנעה למפקד ההולנדי פרדריק הנדריק, נסיך אורנז'. בשנת 1629, הוטל מצור על המעוז הספרדי החשוב של הרטוגנבוש והוא נלכד על ידי צבאו של פרדריק הנדריק שמנה 28,000 איש וכלל מספר רגימנטים אנגליים וסקוטיים כולם בפיקודו של הוראס ויר.
סנט קיטס ונוויס
בשנת 1629 נשלחה משלחת ימית ספרדית, בפיקודו של אדמירל דון פדריקה דה טולדו, לטפל במושבות האנגלו-צרפתיות שהוקמו לאחרונה באיים הקריביים סנט קיטס ונוויס. השטחים נחשבו על ידי האימפריה הספרדית כשטחים שלה מאז שהאיים התגלו על ידי הספרדים בשנת 1498 והמושבות האנגליות והצרפתיות גדלו במידה מספקת כדי להיחשב לאיום על איי הודו המערבית הספרדית. בקרב על סנט קיטס נהרסו היישובים החמושים בכבדות בשני האיים והספרדים תפסו את האיים.
לאחר מכן
אנגליה שינתה את מעורבותה במלחמת שלושים השנים על ידי משא ומתן על הסכם שלום עם צרפת ב-1629. לאחר מכן נשלחו משלחות בראשות הדוכס מהמילטון ורוזן קרייבן לאימפריה הרומית הקדושה לתמיכה באלפי שכירי החרב הסקוטים והאנגלים שכבר שירתו תחת מלך שוודיה באותו עימות. המס של המילטון הוטל למרות תום המלחמה האנגלו-ספרדית. בנוסף, חיילים אנגלים יהוו חלק גדול מהצבא ההולנדי, אך הם עשו זאת בעד שכר מההולנדים לאחר 1630. בשנים הבאות תחת פיקודו של פרדריק הנדריק והוראס ויר נכבשו מחדש הערים מאסטריכט וריינברג.
עם תחילתה של מלחמת הירושה במנטובה חיפשה ספרד שלום עם אנגליה ב-1629, ולכן ארגנה שביתת נשק וחילופי שגרירים. ב-15 בנובמבר נחתם הסכם מדריד שסיים את המלחמה ובכך החזיר את ה'סטטוס קוו'.[2] זה הוכיח כישלון יקר עבור אנגליה, שסוחריה הפסידו את שוקי הבדים הפלמיים הרווחיים למכסים כבדים לאחר המלחמה. התוצאה הלא מוצלחת והלא פופולרית של הסכסוך הזינו את המחלוקות בין המלוכה והפרלמנט שהחלו לפני מלחמת האזרחים האנגלית, עד כדי כך שההאשמה הראשונה נגד צ'ארלס הראשון בהרמוניה הגדולה הייתה על העלויות והניהול הלא נכון של המלחמה עם ספרד.
הערות שוליים
36113011מלחמת אנגליה–ספרד (1625–1630)