מלחמה קונבנציונלית
לוחמה קונבנציונלית היא צורת עימות צבאי המתנהלת בשדה הקרב בין צבאות של מדינות או כוחות מוגדרים, תוך שימוש בכלי נשק וטקטיקות מסורתיות. בלוחמה זו, הצדדים נלחמים בעיקר באמצעות כלי נשק סטנדרטיים, כגון רובים, טנקים, מטוסים וארטילריה, שמיועדים לפגוע בכוחות ובתשתיות צבאיות של האויב. לוחמה זו אינה כוללת שימוש בנשק לא קונבנציונלי, כמו נשק כימי, ביולוגי, רדיולוגי(אנ') או גרעיני (NBC).[1][2]
המטרה המרכזית של לוחמה קונבנציונלית היא להשיג הכרעה צבאית ברורה על ידי פגיעה משמעותית בכוחו של צבא האויב או השמדתו, באופן שמונע ממנו להמשיך בלחימה. לשם כך, מושם דגש על קרבות ישירים, כיבוש שטחים ושליטה אסטרטגית על אזורים קריטיים.
עם זאת, במקרים בהם צד מסוים אינו מצליח להכריע את המערכה באמצעים קונבנציונליים, עשויה להיות הסלמה לטקטיקות לא שגרתיות, כמו לוחמת גרילה, טרור או שימוש באמצעי לחימה אסימטריים. שחיקת הכוחות, התשה ממושכת וערעור המורל יכולים להוביל להחלטות כאלו.
היסטוריה
הקמת מדינה
הרעיון של מדינה ריבונית החל להתגבש כבר בעת העתיקה, כאשר הפילוסוף היווני אפלטון דיבר על חשיבות הסדר החברתי והשלטון המאורגן במדינה אידיאלית. עם זאת, במשך מאות שנים מצאה המדינה את ביטויה בעיקר באמצעות הכנסייה הקתולית, שהייתה הגורם המאחד והשליט המרכזי באירופה.
בימי הביניים המאוחרים, הכנסייה החלה לאבד מכוחה בעקבות עלייתם של המלכים האירופיים, שטענו לזכות האלוקית לשלוט. השלטון הריבוני עבר מהכנסייה למלוכה, שהפכה למקור הכוח המרכזי במדינות השונות. הסכם וסטפאליה שנחתם בשנת 1648 סימן את תחילתה של תקופה חדשה: הוא סיים את מלחמות הדת באירופה וקבע כי מדינות ריבוניות יפעלו על בסיס פוליטי ולא דתי, מה שנחשב לציון דרך בהתהוות המדינה המודרנית.[3][4]
במסגרת הפרדיגמה הסטטיסטית שהתבססה לאחר הסכם זה, רק המדינה ונציגיה המוסמכים קיבלו את הזכות לשאת נשק ולהכריז מלחמה. כך הפכה המלחמה לקונפליקט בין מדינות ריבוניות בלבד. במהלך המאה ה – 17 וה – 18, התהליך הזה התעצם, כאשר המלכים האירופיים חיזקו את צבאותיהם על מנת להתמודד עם איומים חיצוניים, כמו המלחמות הנפוליאוניות, ולהשליט סדר פנימי במדינותיהם.[5]
פרדיגמה קלאוזוויציאנית
פרוסיה, כמו מדינות אירופיות רבות במאות ה – 18 וה – 19, שאפה לצבור כוח צבאי משמעותי כבסיס להשפעה מדינית אזורית וגלובלית. אחד מההוגים המשפיעים ביותר בהקשר זה היה קרל פון קלאוזביץ, קצין צבא פרוסי ואסטרטג צבאי, שכתב את יצירתו המפורסמת על המלחמה (Vom Kriege). ספר זה עסק במלחמה כפעולה המוגדרת באופן בלעדי במסגרת מדינתית: קונפליקט בין צבאות של מדינות ריבוניות, המבוסס על רציונליות, יעדים פוליטיים והפעלת כוח במתכונת מסודרת. קלאוזביץ ראה במלחמה כלי של מדיניות, ולדבריו, היא אינה עומדת בפני עצמה אלא מהווה המשך של הפוליטיקה באמצעים אחרים. זו הייתה גישה שהדגישה את המחשבה הרציונלית של המדינות כגורם מניע למלחמות, שבהן הסכסוך נובע מאינטרסים ברורים – בין אם ביטחוניים, כלכליים, טריטוריאליים או אידאולוגיים.
בתקופתו, קלאוזביץ לא התייחס כמעט לצורות של סכסוך פנים – מדינתי, כגון מרידות, מהפכות או טרור, מכיוון שהוא ראה את המלחמה בראש ובראשונה כפעולה ממוסדת בין מדינות סדורות. עם זאת, לקראת סוף ימיו, תפיסתו החלה להתרחב. הוא החל להכיר בחשיבותם של שחקנים לא – מדינתיים, כגון קבוצות של מורדים וגורמים עממיים, שעלולים להוות כוח צבאי משמעותי. רעיון "העם החמוש", שבו אוכלוסיות שלמות לוקחות חלק פעיל בלחימה, שיקף את ההבנה החדשה שלו כי המלחמה אינה מוגבלת לצבאות סדירים בלבד.[6] קלאוזביץ הבחין כי צורות לחימה אלו, אף שהן פחות ממוסדות, צומחות מאותם מקורות חברתיים, כלכליים ופוליטיים כמו הלחימה המסורתית בין מדינות.[7]
במקביל לעליית המדינה הריבונית והמודרנית, מנהגים ישנים כמו פשיטות שבטיות, נקמות דם וקרבות בלתי פורמליים החלו להיתפס כפעולות פליליות ולא לגיטימיות. הפרדיגמה הקלאוזוויציאנית יצרה הבחנה חדה בין מלחמה "חוקית" וממוסדת לבין אלימות בלתי חוקית. ראייה זו שיקפה את תפיסת העולם המודרני שהתגבשה עם כניסת המאה ה – 21, כאשר צבאות של מדינות הפכו לכוחות גדולים, מתוחזקים היטב ומתקדמים טכנולוגית. צבאות אלו נועדו להתמודד זה מול זה בתנאים שוויוניים למדי, תוך שימוש באסטרטגיות וטקטיקות של עימותים מסורתיים.[8][9]
קלאוזביץ גם העמיק בסוגיית הקאזוס באלי – ההצדקה למלחמה. הוא זיהה כי מלחמות לא תמיד מתנהלות על רקע אינטרסים ברורים של ביטחון או שטח, אלא גם מסיבות חברתיות, דתיות ותרבותיות. עם זאת, גם במקרים אלו, המלחמה נותרת המשך ישיר של התהליך הפוליטי, כאשר הדיפלומטיה נכשלת והאינטרסים של המדינה עומדים בסכנה. על פי קלאוזביץ, המלחמה אינה תוצאה של רגש בלבד או כאוס, אלא תהליך רציונלי מחושב, שבו המדינה בוחרת להשתמש בכוח על מנת להשיג את יעדיה.[10]
בהשפעת המחשבה הקלאוזוויציאנית, המדינות המודרניות החלו לתפוס את המלחמה כחלק מהותי מניהול היחסים הבינלאומיים. השיח הפוליטי סביב המלחמה הפך לתחום מובחן וממוסד, שבו החלטות מתקבלות מתוך חישוב אסטרטגי של עלות מול תועלת, תוך הבנה שהמלחמה היא לא רק אמצעי להשגת יעדים אלא גם מנגנון הרתעה.
משנתו של קלאוזביץ עדיין מהווה אבן יסוד בתאוריות צבאיות מודרניות, אך במאה ה – 21 ניכר כי המציאות הצבאית משתנה. שחקנים לא – מדינתיים כמו ארגוני טרור, קבוצות גרילה וגורמים חתרניים מערערים את המונופול המסורתי של מדינות על המלחמה. במובנים רבים, אנו עדים כיום לשילוב בין הפרדיגמה הקלאוזוויציאנית לבין מודלים חדשים של לוחמה א – סימטרית, שמערערים על הסדר הישן ופותחים פרק חדש בתולדות הלחימה.
שכיחות
רוב המלחמות המודרניות התנהלו באמצעות לוחמה קונבנציונלית, שבה כוחות יריבים מסתמכים על ציוד צבאי מסורתי כמו כלי נשק אישיים, ארטילריה, טנקים ומטוסים. השימוש בנשק לא קונבנציונלי, כמו נשק ביולוגי, כימי או גרעיני, הוא נדיר ביותר בעידן המודרני. לדוגמה, לא תועד שימוש מאושר בנשק ביולוגי על ידי מדינה מאז 1945, דבר המצביע על הקפדה כמעט עולמית על אמנות ונורמות בינלאומיות האוסרות את השימוש בהם. באופן דומה, לוחמה כימית, אף שהיא נפוצה מעט יותר מנשק ביולוגי, התרחשה רק לעיתים רחוקות, כאשר דוגמאות בולטות כוללות את מלחמת האזרחים בסוריה, שבה נעשה שימוש בחומרים כימיים נגד אזרחים, מה שעורר גינוי בינלאומי רחב היקף.[11][12]
לוחמה גרעינית, הצורה ההרסנית ביותר של לוחמה לא קונבנציונלית, התרחשה רק פעם אחת בהיסטוריה. זה היה במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר ארצות הברית הטילה פצצות אטום על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי באוגוסט 1945, פעולה שגרמה להרס חסר תקדים ולהכרה עולמית בסכנות הנשק הגרעיני. אירוע זה סימן את תחילת עידן הגרעין והוביל לעשורים של מתיחות במהלך המלחמה הקרה, שבה שימשו נשק גרעיני בעיקר כאמצעי הרתעה ולא ככלי פעיל ללחימה.[13]
מאז מלחמת העולם השנייה
עקרונות המדינה והפרדיגמה הקלאוזוויציאנית הגיעו לשיאם במהלך מלחמות העולם, במהלך במאה ה – 20, אך באותה תקופה גם הונחו היסודות להיחלשותם בעקבות הפצת הנשק הגרעיני. בתקופת המלחמה הקרה, המעצמות —ברית המועצות וארצות הברית— נמנעו מלהיכנס לעימות ישיר, מתוך הבנה כי עימות כזה עשוי להסלים במהירות ולגרור שימוש בנשק גרעיני. במקום זאת, ניהלו המעצמות את מאבקיהן באמצעות פרוקסי, מרוץ חימוש, ומשברים דיפלומטיים. לפיכך, עד היום אף שתי מעצמות גרעיניות לא נלחמו במלחמה קונבנציונלית ישירה למעט שתי התכתשויות קצרות בין סין לברית המועצות בסכסוך הסיני – סובייטי של 1969 ובין הודו ופקיסטן במלחמת קרגיל ב – 1999.[14][15]
עם זאת, מאז 1945, מלחמות קונבנציונליות נמשכו בין מדינות ללא נשק גרעיני, כמו מלחמת איראן – עיראק ומלחמת אריתריאה – אתיופיה, או בין מדינה גרעינית למדינה חלשה ללא נשק גרעיני, כמו מלחמת המפרץ ומלחמת רוסיה – אוקראינה.[16][17][18]
תפקידם של הסכמים בינלאומיים
השימוש הנדיר בנשק לא קונבנציונלי מיוחס לקיומן של אמנות בינלאומיות חזקות, כמו פרוטוקול ז'נבה (1925), האוסר על שימוש בנשק כימי וביולוגי,[19] והאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) משנת 1968, שנועדה למנוע את התפשטות הנשק הגרעיני. אמנות אלו, יחד עם גופים בינלאומיים לפיקוח, כגון הארגון למניעת הפצת נשק כימי (OPCW), מילאו תפקיד קריטי בצמצום השימוש בנשק מסוג זה. הפרות של אמנות אלו, כמו המקרים בסוריה, מובילות לעיתים קרובות לתגובות פוליטיות וכלכליות חמורות, מה שממחיש את מחויבות הקהילה הבינלאומית לשמור על נורמות אלו.
לוחמה קונבנציונלית בעימותים מודרניים
התלות בלוחמה קונבנציונלית נמשכת בשל הפרקטיות היחסית שלה והתאמתה לכללי הלחימה המקובלים. בעשורים האחרונים, עימותים גדולים כמו מלחמת וייטנאם, מלחמות המפרץ והמלחמה בין רוסיה לאוקראינה התבססו בעיקר על טקטיקות ונשק קונבנציונליים, למרות ההתקדמות הטכנולוגית בלוחמה. השימוש הנרחב במל"טים, טילים מדויקים ולוחמת סייבר פיתח את האסטרטגיות הקונבנציונליות מבלי להיכנס לתחום של נשק לא קונבנציונלי.
אתגרי האכיפה
למרות קיומן של אמנות בינלאומיות, אכיפת האיסור על נשק לא קונבנציונלי נותרת אתגר משמעותי. שחקנים לא מדינתיים, כגון ארגוני טרור או קבוצות מורדים, פועלים לעיתים קרובות מחוץ למסגרת החוק הבינלאומי ועלולים לנסות להשיג או להשתמש בנשק מסוג זה. בנוסף, מתיחויות גאופוליטיות והאכיפה הבלתי אחידה של אמנות אלו עלולות להוביל למצבים שבהם מדינות חזקות מעלימות עין מהפרות מצד בעלות בריתן או שלוחותיהן, דבר שמחליש את מאמצי הפירוז הבינלאומיים.
עתידה של הלחימה
עם התפתחות אופי הלוחמה, לוחמה היברידית—המשלבת אסטרטגיות צבאיות קונבנציונליות עם התקפות סייבר, תעמולה ושיבושים כלכליים—הופכת לנפוצה יותר ויותר. אף שנשק לא קונבנציונלי נותר במידה רבה בלתי פעיל בשל הפוטנציאל ההרסני שלו, הפיתוח המתמשך של טכנולוגיות מתקדמות, כגון מערכות נשק אוטונומיות ובינה מלאכותית, מעלה שאלות לגבי האופן שבו יתפתחו עימותים עתידיים. האתגר עבור הקהילה הבינלאומית יהיה להתאים את המסגרות הקיימות כדי להסדיר טכנולוגיות אלו ולמנוע את חזרתו של שימוש בנשק לא קונבנציונלי.
שילוב זה של תקדימים היסטוריים, רגולציה בינלאומית ומגמות מתפתחות מדגיש את האיזון העדין שמגדיר את הלוחמה המודרנית. השיטות הקונבנציונליות נותרות דומיננטיות, אך הן ניצבות תחת איום מתמיד מצד אסטרטגיות וטכנולוגיות מתקדמות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- "Changing Nature of Warfare". National Intelligence Council. 2004. אורכב מ-המקור ב-15 ביוני 2006. נבדק ב-30 בינואר 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - Stathis Kalyvas (2003). "The Sociology of Civil Wars: Warfare and Armed Groups". Armed Groups Project. אורכב מ-המקור ב-9 באוקטובר 2006. נבדק ב-30 בינואר 2006.
{{cite web}}: (עזרה)
הערות שוליים
- ^ "How are conventional and unconventional warfare different?". HowStuffWorks.com. נבדק ב-2024-01-17.
- ^ Fabian, Sandor (2021-04-05). "IRREGULAR VERSUS CONVENTIONAL WARFARE: A DICHOTOMOUS MISCONCEPTION". Modern War. נבדק ב-2024-01-17.
- ^ "Qual era a melhor forma de governo para Platão, que fazia duras críticas à democracia". BBC. 2021-02-10. נבדק ב-2024-01-17.
- ^ Burgess, Glenn (1992-01-01). "The Divine Right of Kings Reconsidered". The English Historical Review. 107 (425): 387–861. doi:10.1093/ehr/CVII.CCCCXXV.837.
- ^ Howard, Michael (1979). "War and the Nation-State". Daedalus. 108 (4): 101–110. JSTOR 20024637.
- ^ Dr. Shmuel Harlap, Clausewitz Doesn’t Live Here Anymore, www.inss.org.il
- ^ Carl von Clausewitz, On War
- ^ Marsili, Marco (2023). "Shifting the Clausewitzian Paradigm from Battlefield to Political Arena". CESRAN.
- ^ Herberg-Rothe, Andreas (2023-04-27). "Clausewitz and Sun Tzu - Paradigms of Warfare in the 21st Century". The Peninsula.
- ^ Banta, Benjamin (2019-08-05). "The New War Thesis and Clausewitz: A Reconciliation". Global Policy. 10 (4): 477–485. doi:10.1111/1758-5899.12722.
- ^ Frischknecht, Friedrich (2003). "The history of biological warfare". EMBO Reports. 4 (Suppl 1): S47–S52. doi:10.1038/sj.embor.embor849. PMC 1326439. PMID 12789407.
- ^ "The 10th Anniversary of Two Ghoutas Attack: The Largest Chemical Weapons Attack by the Syrian Regime on Syrian Citizens". SNHR. 2023-08-20.
- ^ "Hiroshima and Nagasaki bombings". ICAN. נבדק ב-2024-01-17.
- ^ Yu, Miles (2022-12-13). "The 1969 Sino-Soviet Border Conflicts As A Key Turning Point Of The Cold War". Hoover. נבדק ב-2024-01-17.
- ^ "The Kargil War: a war that defied all odds" (PDF). Gallantry Awards. 2023.
- ^ "Are Ethiopia and Eritrea on the Path to War?". Foreign Policy. 2023-11-07. נבדק ב-2024-01-17.
- ^ Tillema, Herbert (1989). "Foreign Overt Military Intervention in the Nuclear Age". Journal of Peace Research. 26 (2): 179–196. doi:10.1177/0022343389026002006. JSTOR 423868.
- ^ "Consequences of Conflict: The Russia-Ukraine War and the Gulf". Gulfid. 29 במרץ 2022. נבדק ב-2024-01-17.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1925 Geneva Protocol
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "מלחמה קונבנציונלית".
מלחמה קונבנציונלית40294247Q429245