סראדו
הסראדו (בפורטוגזית: Cerrado, שפירושו "שופע", "צפוף") הוא אזור גאוגרפי ואקולוגי בדרום אמריקה, רובו בברזיל. האזור מוגדר כסוואנה טרופית וכולל מגוון רב של סוגי נוף: ממישורים עליהם גדל רק עשב ועד שטחים עם עצים רבים עם מאפיינים של שטחים מיוערים. רוב העצים בסראדו מתאפיינים בגובה נמוך יחסית.
גודלו של האזור הוא 1,916,900 קמ"ר והוא כולל בברזיל את המדינות: גויאס והמחוז הפדרלי של ברזיל, את חלקן הגדול של מדינות: מאטו גרוסו, מאטו גרוסו דו סול וטוקנטינס, את החלקים המערביים של מינאס ז'ראיס ובאהיה, את החלקים הדרומיים של מרניאו ופיאאוי וחלקים קטנים של סאו פאולו ופרנה. כמו כן, הוא כולל את חלקה הצפוני מזרחי של פרגוואי ואת חלקה המזרחי של בוליביה. שטח הסראדו (בברזיל) הוא 22% משטחה של המדינה כולה.
הסראדו מתאפיין במגוון ביולוגי גדול ובטווח עצום של מיני צמחים ובעלי חיים, בסראדו נפוצים אוכלי העשב כמו הטפיר הברזילאי ואייל הפמפס, וטורפים כגון: יגואר, פומה, יגוארונדי, אוצלוט, לוטרת ענק, כמו גם קופים שונים. אך עושר טבעי זה מאוים על ידי התרחבות החקלאות לשטחים חדשים. במיוחד מדובר על גידול סויה. תחילתו של תהליך הפיכתה של ברזיל ליצואנית סויה הוא באמצע שנות השבעים, בהן נוצר מחסור חמור בפולי סויה ומחירם האמיר וכיום נשען חלק גדול מהביקוש לסויה הברזילאית על מדינות האיחוד האירופי אשר נרתעות משימוש בסויה האמריקאית שחלקה הגדול כולל זני-סויה מסחריים מהונדסים גנטית (גן לעמידות לקוטל העשבים ראונדאפ וגן המייצר רעלן (BT) ממקור חיידקי כנגד מגוון רחב של זחלים מזיקים).
על מנת להכשיר את הקרקע לשימוש חקלאי, מתבצעת הכשרת שטחים לחקלאות בהיקף נרחב, בדרך כלל, בצורה של שרפת הצמחייה והעצים, תוך כדי שימוש בחלק מהחומר הצמחי ליצירת פחמים. כאמור, הסראדו אינו כולל את יערות הגשם, אשר בחלקם מתבצע תהליך של בירוא יערות למטרות חקלאיות ואחרות.
קרקע הסראדו מתאפיינת בחומציות גבוהה, דבר המחייב את החקלאים להעלות את בסיסיות הקרקע על ידי פיזור של תרכובות-סיד שונות בכמויות נרחבות. היא רוויה באלומיניום, חסרה בזרחן ובעלת כושר ספיחת מים נמוך. בתחילה הייתה קיימת סברה כי אדמות הסראדו לא יוכשרו לעיבוד חקלאי. אך התברר כי הקרקעות בסראדו הן עמוקות, מנוקזות היטב, בעלות מאפיינים פיזיים מצוינים ומתאימות לעיבוד ממוכן. כמיליארד דונם, 46% משטח הסראדו, מתאימים לעיבוד חקלאי רחב היקף. לשם השוואה, גודל השטח בארצות הברית עליו מגודלת סויה, הוא כשליש מהשטח הראוי לעיבוד בסראדו. כמות המשקעים באזור היא 800-1,600 מילימטר. כ-80% מכמות זו יורדת בחורף הברזילאי, בחודשים ספטמבר-אפריל. הגידול העצום בכמות הסויה המיוצרת בברזיל ב-30 השנים האחרונות הוא תוצאה של בירוא ועיבוד של שטחים חדשים, אך לא פחות מכך, של הכנסת שיטות וטכנולוגיות גידול חדשות הכוללות שימוש במיכון חקלאי מתקדם ושימוש בדשנים ובכימיקלים אחרים. המחקר החקלאי בברזיל אף הצליח לפתח זני סויה חדשים עם רגישות נמוכה יותר לעודפי אלומיניום ולתנאי הקרקע המגבילים. כיום, יבול הסויה ליחידת שטח במאטו גרוסו גבוה מזה המושג באיווה שבארצות הברית. כיום מגודל בשטח הסראדו 54% מכלל יבול הסויה בברזיל, 28% מיבול התירס ו-59% מיבול הקפה. כמו כן, מגודלים אורז, כותנה, קסאווה וקנה סוכר.
פרס המזון העולמי של 2006 הוענק לשר החקלאות לשעבר של ברזיל, אליסון פאולינלי, לחוקר הקרקע הברזילאי אדסון לובאטו ולחוקר הקרקע האמריקאי, קולין מקלנג, על מנהיגותם במחקר מדעי וביישום משטר עיבודים של הקרקע. דבר אשר אפשר עיבוד חקלאי ויצור מזון בהיקפים נרחבים ביותר בסראדו.
חוקר החקלאות האמריקאי וחתן פרס נובל לשלום, נורמן בורלוג, טוען כי שטח זה הוא אחד מהעתודות האחרונות של אדמת בור, על פני כדור הארץ, אשר מתאימות לעיבוד חקלאי ועל כן הוא ינוצל, במוקדם או במאוחר, לצורך זה.
קישורים חיצוניים
- על גידול הסויה בסראדו (כולל מפה) (באנגלית)
- פרס המזון העולמי של 2006 (באנגלית)
33943296סראדו