מיכאילו הרושבסקי
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. מיכַאילוׂ הְרוּשֶבְסְקי (באוקראינית: Михайло Сергійович Грушевський; 26 17 בלוח היוליאני בספטמבר 1866 – 24 בנובמבר 1934) היה היסטוריון, עיתונאי ואיש ציבור אוקראיני, אבי ההיסטוריוגרפיה הלאומית האוקראינית.
ביוגרפיה
הרושבסקי נולד בחלם שבפולין הקונגרסאית. הוריו סֶרהי והֶלפירׇה היו שניהם ממשפחות כמורה, והשתייכו לאינטליגנציה המתעוררת שטיפחה רגשות פרוטו-לאומיים אוקראיניים. הצורך בתמיכתה של זו נגד העלית החברתית הפולנית, מנע מהשלטון הצארי להכריתה כליל.
כשהיה בן שלוש, עברה משפחתו לטיפליס, בשל בריאותו הלקויה של האב, שנדרש למזג אוויר חם יותר. עוד בגיל תשע-עשרה, כתלמיד הגימנסיה בטיפליס, חיבר הצעיר קטעי ספרות ושירה שפורסמו בעיתונות הלאומית האוקראינית בגליציה, תחת השלטון האוסטרי הסובלני. ב-1890 סיים הרושבסקי תואר ראשון בפקולטה להיסטוריה של אוניברסיטת קייב, תחת פרופסור וולודימיר אנטונוביץ'. באותה עת חיבר מאמר שזכה לשבחים, "סקירת ההיסטוריה של חבל קייב ממות ירוסלאב החכם ועד לסוף המאה ה-14."
ב-1894 סיים תואר שני, והתמנה בהמלצת אנטונוביץ' לפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת למברג. בעיר הגליציאנית, מוקדה של התנועה הלאומית האוקראינית, היה חופשי לקדם במרץ את עניינו בה. הוא הצטרף מיד ל"אגודה המדעית ע"ש שבצ'נקו", חוג רב-השפעה של משכילים לאומיים, וב-1897 מונה לנשיאה. הוא אסף סביבו חוג של מלומדים, בכללם איוואן פרנקו, שעסקו בספרות, פילולוגיה, היסטוריה וארכאולוגיה. רבות מעבודותיו של הנשיא פורסמו בבטאון האגודה, שהוא ערך במרץ והפכו משנתון לרבעון. הוא ייסד מוזיאון, ספרייה, כתב-עת ספרותי והוצאה לאור, ועמל על יצירת קשרים עם מוסדות אקדמיים אחרים כדי לקדם לימודים אוקראיניים. במקביל לפעילותו באגודה לימד באוניברסיטה את הדור הבא של ההיסטוריונים הלאומיים שפעלו בין מלחמות העולם, והשתייכו ל"אסכולת הרושבסקי".
ב-1898 יצא לאור הכרך הראשון בעבודת חייו, "ההיסטוריה של אוקראינה-רוס", שעל עשרת חלקיה עמל עד מותו וכיסתה את תולדות הארץ מימי קדם ועד לאמנת הדיאץ' ב-1658. לצד האיסוף של מקורות ראשוניים מרובים, לסדרה היה הרבה יותר מאשר תפקיד אקדמי גרידא. הרושבסקי הציג בה היסטוריוגרפיה לאומית אוקראינית מקיפה ומפורטת. עד אותה עת, שלט בכיפה הנרטיב ששרטטו היסטוריונים ממסדיים רוסיים, ראש וראשון להם וסילי קליוצ'בסקי. הם תיארו רצף לאומי-תרבותי שנמשך מרוס של קייב בימי הביניים, ושהתגלם באומה רוסית אחת נצחית, שהתפצלה לשלושה ענפים עקב כיבושים זרים: רוסיה רבתי, רוסיה הקטנה (היא אוקראינה) ורוסיה הלבנה. נסיכות מוסקבה, היורשת הלגיטימית של רוס הקדומה, איחדה מחדש את האומה כולה למן המאה ה-14, במה שלא היה תהליך התפשטות אלא סיפוח של חבלים שקרע האויב. הרושבסקי ערער כליל תמונת עבר זו והפכה על פיה. אוקראינה תוארה עתה כישות נבדלת, כהמשך עצמאי וישיר יותר של רוס הקדומה, והיו לה אינטרסים משלה. השפה האוקראינית לא הייתה ספיח נשחת של הלשון הרוסית; סיפוח נחלותיה המזרחיות לשלטון הצאר לא היה "איחוד מחדש" אלא כיבוש והתפשטות, וקציני הקוזאקים שהתנגדו לכך במאות ה-17 וה-18 לא היו בוגדים אלא ייצגו את שאיפות העם. ב-1904 פרסם הרושבסקי את עיקרי השקפתו זו, ואת התנגדותו לנרטיב הרוסי, בחשוב שבמאמריו, "אודות המתווה המקובל של ההיסטוריה 'הרוסית' (הגרשיים במקור) ושאלת המבנה ההגיוני לתולדות הסלאבים המזרחיים."
מהפכת 1905 רופפה את דיכוי התנועה הלאומית האוקראינית בידי הצאר, והורשו קיומם של מוסדות וארגונים פוליטיים. הרושבסקי חזר לרוסיה והחל בפעילות פוליטית נמרצת. הוא ייסד בסנקט פטרבורג את ביטאונה השבועי של אספת הצירים האוקראיניים בדומה. מן הבירה הקיסרית עבר לקייב, בה התמצב כמנהיגה, ולו האינטלקטואלי, של התנועה הלאומית. ב-1908 היה ממקימי "אגודת האוקראינים המתקדמים", גוף פוליטי חשאי שהיה הרוח החיה בה ותיאם את פעולות הארגונים השונים. הוא ייסד חוג משכילים לפי הדגם של "אגודת שבצ'נקו" והקים מספר כתבי-עת, שהוא היה כותב קבוע בהם. כדי לקדם את התודעה האוקראינית בקרב המוני האיכרים, החל להוציא לאור ב-1909 עיתון עממי ונגיש, "בכפר". בנוסף לפעילותו בחבלים בשלטון רוסיה, לא זנח את גליציה. ב-1910 מונה לראש אספת המורים האוקראינים בחבל, ופעל גם להקמת אוניברסיטה אוקראינית בלמברג.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, השלטון הצארי הכביד שוב את ידו על הלאומנים האוקראינים. הרושבסקי נאסר לחודשיים, ואז הוגלה לסימבירסק, לקאזאן ולבסוף למוסקבה. הוא שוחרר לאחר מהפכת פברואר 1917, ושב לקייב כדי להנהיג את התביעה לריבונות, שמצדדיה ביקשו תחילה אוטונומיה במסגרת כלל-רוסית. הרושבסקי מונה מיד ליושב-ראש הראדה (מועצה) המרכזית, הפרלמנט המתהווה של אוקראינה, ונמנה עם סיעת הרוב בתוכה, "מפלגת המהפכנים הסוציאליסטים האוקראינים". בנובמבר, הוכרזה הרפובליקה העממית של אוקראינה. באפריל 1918 מונה לנשיא הראדה המרכזית של המדינה החדשה. מעורבותו בממשל באה לקצה מיד לאחר כן, עם ההפיכה שהעלתה לשלטון את המנהיג הסמכותני פבלו סקורופדסקי. הרושבסקי היגר מאוקראינה, יחד עם גולים פוליטיים אחרים ממפלגת המהפכנים הסוציאליסטים. בגלות, המשיך במפעלותיו האקדמיים, ובין היתר החל בחיבור היסטוריה כללית של הספרות האוקראינית.
מלחמת האזרחים הסתיימה בניצחון הבולשביקים ובסיפוח הטריטוריה של הרפובליקה העממית לברית המועצות. בניגוד לרוב הגולים הפוליטיים שנמלטו מאוקראינה באותן שנים, הרושבסקי הביע בכתביו נכונות הולכת וגדלה לקבל את השלטון החדש. הוא התעודד במיוחד ממדיניות הקורניזציה, שטיפחה את הלאומים והעניקה אוטונומיה תרבותית משמעותית. הסובייטים גמלו לו: ב-1923 נבחר לחבר באקדמיה הלאומית הכל-אוקראינית למדעים, וב-1924 שב לקייב הסובייטית. הצעד ספג ביקורת חריפה מחוגי הגולים. הוא הופקד על מחלקת ההיסטוריה באקדמיה, וחזר לעיסוק נמרץ גם בפולקלור ובאתנוגרפיה. מאמרים וספרים פרי עטו התפרסמו בקצב, ודור נוסף של מלומדים הוכשר על ידו באוניברסיטאות. ב-1926 נחוג יום הולדתו השישים כיום חג לאומי. אך ההתנגדות לגישתו ההיסטורית, שלא קיבלה את הפרשנות המרקסיסטית הדוגמטית ולא ביטאה בהכרח את העבר במושגים של מלחמת מעמדות, גררה בהדרגה עוינות כלפיו. החל מ-1929, עם הידוק השליטה של סטלין בברית המועצות, הוא הוקע והוצג כהיסטוריון לאומני וריאקציונרי. בעוד שהרושבסקי עצמו לא נעצר מעולם, כל כתבי-העת והמוסדות שהקים נסגרו, ורבים מתלמידיו נאסרו. הוא המשיך בעבודתו גם תחת התנאים האלו, ומאמרו האחרון פורסם זמן קצר לפני מותו בקיסלובודסק מזיהום לאחר ניתוח.
ההיסטוריוגרפיה של הרושבסקי הייתה לטאבו בברית המועצות, וכמעט לא ניתן היה להשיג את ספריו. בפזורה האוקראינית באירופה ואמריקה, שרק בה המשיכה האסכולה של ההיסטוריה הלאומית, היא הייתה הגישה הבלעדית. עם נפילת הקומוניזם, הוכר הרושבסקי באוקראינה העצמאית כהיסטוריון הלאומי.
לקריאה נוספת
- סרהי פלוכי, Unmaking Imperial Russia: Mykhailo Hrushevsky and the Writing of Ukrainian History. הוצאת אוניברסיטת טורונטו, 2005.
קישורים חיצוניים
- Mykhailo Hrushevsky באנציקלופדיה האוקראינית.
33305902מיכאילו הרושבסקי