מיוריאל ביק
| תקופת הפעילות | מ-1943 |
|---|---|
מיוריאל תמרה ביק (בגרמנית: Muriel Byck; 4 ביוני 1918 – 23 במאי 1944) הייתה סוכנת של ארגון המבצעים החשאיים של בריטניה (SOE) בצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה. היא מתה מדלקת קרום המוח.
ביוגרפיה
ביק הייתה בתם של יהודים רוסים, לובה באסיה (לבית גולינסקה) וז'אק איצקו ביק, שקיבלו שניהם אזרחות בריטית. היא נולדה ברובע אילינג בלונדון, אבל בילתה את רוב ילדותה בנסיעות ברחבי אירופה. היא התחנכה בצרפת ובגרמניה לפני שעברה חזרה ללונדון בשנת 1930[1]. בין השנים 1923 עד 1924 היא גרה עם משפחתה בוויסבאדן, גרמניה[2]. המשפחה עברה לצרפת בשנת 1926 והיא למדה בבית הספר בבית ספר תיכון לבנות סנט ז'רמן, צרפת, לפני שעברה לאנגליה בשנת 1930. באנגליה למדה ביק ב-תיכון הצרפתי בקנזינגטון, לונדון, שם היא קיבלה את תעודת הבגרות בשנת 1935. לאחר מכן המשיכה לאוניברסיטת ליל[2]. בשנות ה-40 הוריה התגרשו, כאשר אביה גר בניו יורק בארצות הברית ואמה עברה לטורקוואי, דבון, אנגליה כדי לגור עם בעלה החדש[2]. ביק עבדה כמזכירה מ-1936 עד 1938 בלונדון לפני שהפכה לעוזרת מנהל במה בתיאטרון השער. ב-1937[3]. עם פרוץ המלחמה, היא הצטרפה לצלב האדום כעובדת בהתנדבות ולשירותי ההתנדבות לנשים (WVS)[1]. היא עברה לטורקוואי בשנת 1941, שם עבדה כפקידת רישום לאומית והייתה גם פקחית מטעם ארגון ההגנה על אזרחים מפני סכנת התקפות (ARP)[1].
ריגול
מיוריאל הצטרפה לחיל הנשים של חיל האוויר של בריטניה (WAAF) בדצמבר 1942 כפקידת חובות כלליות במשרד התיעוד, לאחר מכן הועלתה לדרגת קצין מדור. בזכות חינוכה האירופאי ויכולתה לדבר צרפתית וגרמנית, היא גויסה ל-SOE ב-1943[1][2]. היא החלה הכשרה ראשונית בספטמבר 1943 בבית וינטרפולד, קראנלי, בסארי. מכאן המשיכה לאימונים פארא-צבאיים ב-מאובל לודג', מורר, אינברנסשייר עד אוקטובר ולאימון מפעילי אלחוט ב-פארק תים, אוקספורדשייר[2]. בנובמבר ודצמבר 1943. היא נבחרה על ידי מנהיג ההתנגדות הצרפתי פיליפ דה וומקור להיות המפעילה האלחוטית שלו[4]. לאחר שלושה ניסיונות כושלים לטוס משדה התעופה בטמפפורד, ביק צנחה לתוך צרפת בליל ה-8/9 באפריל 1944 עם שלושה סוכני SOE נוספים: קפטן סטניסלב מקובסקי, קפטן סי.אס הדסון - שהיה המפקד שלה עד שהגיע דה וומקור - וקפטן ג'י.די. ג'ונס. היא עבדה ב-SOE במעגל פיתומות כמפעילת האלחוט, הכשירה את כל המפעילים האלחוטיים שגויסו במקום ויידעה את לונדון עם הפרטים על המתגייסים החדשים הללו כדי שיוכלו לקבל שמות קוד ומעמד. על ביק הוטל בנוסף להקים תיבות דואר למגע במקרה תקלה של השידור האלחוטי. שם הקוד שלה היה ויולט או מישל[2][4]. ביק התאכסנה בבית בטוח בעיירה סלבריס בבעלותו של המתנגד הצרפתי אנטואן וינסנט. היא שלחה את השידורים שלה בחזרה לאנגליה מסככה מאחורי מוסך בלימוז' לשם הגיעו משאיות ומכוניות גרמניות לתיקונים[5]. בזמן שהייתה במקום זה, היא עוררה את חשדו של חייל גרמני, אבל עד שהגסטאפו המקומי חזר ביק עברה למקום חדש. היא שינתה את סיפור הכיסוי שלה, והתחזתה למזכירה פריזאית בחופשת מחלה; כדי להסוות את פעילותה בלילה כשהיא שולחת הודעות ללונדון, היא אמרה שהיא צריכה לקחת תרופות כל כמה שעות אפילו בלילה. מאוחר יותר היא עברה שוב לביתו של נפח בוורנו[3].
מוות
ביק עבדה שעות ארוכות כמפעילת אלחוט, והייתה עייפה רוב הזמן. אולם כאשר התמוטטה בביתו של הנפח ואיבדה את הכרתה, היא נזקקה לטיפול רפואי דחוף. דה וומקור לקח אותה לרופא המוכר למחתרת; הרופא איבחן דלקת קרום המוח ואמר שאשפוז הוא הסיכוי היחיד שלה[3]. ההמלצה היוותה בעיה מכיוון שהגרמנים עקבו אחר האשפוזים בבתי החולים ובחנו בקפידה את המסמכים של כל האנשים שנכנסו. סיפור הכיסוי שהומצא היה שביק ודה וומקור (בתפקיד הדוד) פונה מפריז. ביק אושפזה בבית החולים ברומורנטין, כיום רומורנטין-לנתניי, אשר נוהל על ידי נזירות. היא קיבלה ניקור מותני[6], אך נפטרה זמן קצר לאחר מכן ב-23 במאי 1944, בגיל 25 פחות מחודשיים לאחר שהגיעה לצרפת. היא נקברה בשם בדוי, ברומורנטין, קומונה ועיירה במחלקת לואר א-שר ובמשך שנים רבות טופל קברה על ידי אנשים מקומיים שגם ציינו את יום השנה למותה כגיבורת ההתנגדות[3]. וומקורט כמעט נעצר על ידי הגסטפו בהלווייתה. קברה של ביק הועבר מאוחר יותר לבית הקברות הצבאי בפורניק עבור הבריטים שאבדו במאמץ המלחמתי[4].
הנצחה
לאחר מותה ביק קיבלה את מדליית אוזכר בשדרים (Mentioned in Despatches) על פעילותה, והיא מונצחת באנדרטאות נייטסברידג' ו-ואלנסאי וכן באנדרטת המלחמה בליסי פרנסאי בקנסינגטון[7]. שלט לזכרה, עם כתובת עברית, יוצאת דופן מספר יהושע, הוצב, בשנת 2014, על קיר הבית שבו התגוררה בטורקוואי במשך כמה שנים, על ידי החברה האזרחית של טורביי ואגודת ותיקי צבא יהודים בבריטניה (AJEX), המיוצגים על ידי ההיסטוריון מרטין שוגרמן והיא גם מוזכרת בספרו: "להילחם בחזרה"[7]. שמה מופיע על אנדרטת המלחמה בטיילת טורקוואי. ביק מונצחת במוזיאון הצבאי היהודי של אייאקס וגם בעיירה רומורנטין שבצרפת, שם נקברה במקור[4]. התצלום הצבעוני של מוריאל (שאבד מזמן), ותג ה-WAAF (שניהם נשמרו על ידי אמה לאחר מותה של ביק) התגלו בבית חברתה של אמה, גברת קריש. גברת קריש מתה בלונדון בשנת 2013 והפריטים נתרמו למוזיאון הצבאי היהודי בקמדן. ככל הנראה, גברת ביק הורתה להשמיד את המדליות של מוריאל לאחר מותה[3]; הן מעולם לא נמצאו.
| כוכב 1939–1945 | כוכב צרפת וגרמניה | מדליית מלחמה עם אוזכר בשדרים |
ראו גם
- מנהיג הטייסת Beryl E. Escot, Mission Improbable: הצדעה לנשות RAF של SOE בצרפת בזמן המלחמה, לונדון, Patrick Stevens Limited, 1991.מסת"ב 1-85260-289-9.
- ליאן ג'ונס, אומץ שקט: סוכנות נשים בהתנגדות הצרפתית, לונדון, Transworld Publishers Ltd, 1990. מסת"ב 0-593-01663-7.
- מרטין שוגרמן (ארכיון AJEX), בנותיה של יעל; מוריאל ביק ודניס בלוך
- סיפורה המקיף של מוריאל ביק מאת פול מק'קיו.
- קינה על מוריאל מאת מרטין שוגרמן.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 ג'וש לוין, מיוריאל ביק, באתר Rafstories - מוזיאון חיל האוויר המלכותי הבריטי (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 סי פיטר חן, מוריאל ביק, באתר מאגר מלחמת העולם השנייה (באנגלית)
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 אלן מלכר, מיוריאל ביק: מפעילת SOE אלחוטית, באתר Alan Malcher, 9 בנובמבר 2021 (באנגלית)
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 מוריאל ביק, באתר מה-מתי-איך (באנגלית)
- ^ ליאנה ג'ונס, אומץ שקט: סוכנות נשים בצרפתית ההתנגדות, לונדון, טרנס-וורלד מוציאים לאור בע"מ, 1990. מסת"ב 0-593-01663-7
- ^ מרטין שוגרמן, מלחמת העולם השנייה: בנותיה של יעל - שתי גיבורות יהודיות של ה-SOE, באתר Jewish Virtual Library (באנגלית)
- ^ 7.0 7.1 מוריאל תמרה ביק, באתר Find a grave (באנגלית)
37373123מיוריאל ביק