סן-ז'רמן-אן-לה

סן-ז'רמן-אן-לה (בצרפתית: Saint-Germain-en-Laye) היא עיר במעמד קומונה במחוז איוולין בצפון-מרכז צרפת, בחבל איל דה פראנס. זהו אחד מפרבריה המערביים והמשגשגים של פריז, במרחק כ-20 ק"מ ממרכז פריז.

החל מ-1 בינואר 2019, בעקבות סיפוח קומונת פורקה, זכתה למעמד של "קומונה חדשה". בתחילת המאה ה-21 הפכה לסובפרפקטורה של מחוז איוולין ולעיר מגורים מבוקשת, בעלת אופי בינלאומי, הידועה בשדרותיה האלגנטיות, בשכונותיה היוקרתיות ובאתרי הפנאי האיכותיים (ראו המשולש של איוולין).

שטח העיירה הוא 48 קמ"ר, מה שהופך אותה ל"קומונה" הגדולה ביותר במחוז איוולין. כאן נמצאת אחת מתחנות הסופיות המערביות של קו A של ה-RER. תושביו נקראים Saint-Germinois (סן ז'רמינואה) או Saint Germanois (סן ז'רמנואה).

ההיסטוריה של העיר נקשרה תקופה ארוכה לטירת סן-ז'רמן-אן-לה שהייתה אחד ממקומות המגורים הקבועים של מלכי צרפת עד שפחת בחשיבותו עם מעבר המלך לואי הארבעה עשר לארמון ורסאי. היישוב נודע גם ביער סן-ז'רמן-אן-לה, בעבר אחוזת ציד של מלכי צרפת. פרט לטירה העתיקה (Château Vieux) המפורסמת, ידועה העיר גם בשרידי "הטירה החדשה" (Château Neuf), בטירת אנמון (Hennemont) ובבינייניה ההיסטוריים - ה"אוטלים" דה גיז, דה נוואי ודה רוהאן, וכמו כן במוזיאונים שלה - המוזיאון לארכאולוגיה הלאומית, המוזיאון המחוזי "מוריס דני", מוזיאון "לכה פריארה" ומוזיאון קלוד דבוסי.

שם העיר ומקורותיו

העיר נקראת לפי מנזר סן ז'רמן שהוקדש בימי הביניים לגרמנוס ה"קדוש". היער לה (Laye) מוזכר בצורה הלטינית Lida silva בפוליפטיך של האב אירמינון, אחר כך כ-silva cognominata Ledia ("היער המכונה לדיה") בכרוניקה של אלגלדוס במאה ה-11. היישוב סן ז'רמן תועד לראשונה בשנת 1073 כ-Locus beati Germani אחר כך ב-1124 כ-Sanctus Germanus (גרמנוס ה"קדוש") והחל משנת 1161 בשם הנוכחי - בלטינית Sanctus Germanus in Leia. שם העיר בא ממנזר שבנה ביער לה (לידה) המלך רובר השני "החסיד" (1031-972). מנזר זה הוקדש לגרמנוס ה"קדוש", שזהותו אינה ודאית. סביר להניח כי מדובר בקדוש גרמנוס מפריז, מייסד המנזר סן-ז'רמן-דה-פרס שחי בסביבה במאה השישית.

במהלך המהפכה הצרפתית שונה זמנית שם היישוב ל"מונטאן-בון-אר" ("הר אוויר טוב"). בנוגע למקור השם Laye של היער קיימות שתי השערות עיקריות: המילה הצרפתית laie או laide במשמעות של "משעול יער" שמקורה במילה הפרנקית laida, וכן הפועל laier - לסלול שביל בתוך היער או להפריד על ידי שביל את חלקת היער שנועדה למכירה. ההשערה השנייה מתייחסת למילה laie שמקורה בפועל layer = לסמן את העצים שיישארו אחרי חטיבת עצים ביער (מהפועל הפרנקי העתיק lakan). ההשערה הראשונה תואמת יותר את הצורות הלטיניות Lida ו-Ledia.

סמל העיר

סמל העיר הוא בצבע כחול ועליו מוצגים בצבע זהב עריסה מכוסה פרחי שושן, מעליה פרח שושן ומתחתיה התאריך 7bre 1638 כלומר 7 בספטמבר 1638, תאריך הולדתו של לואי הארבעה עשר. סמל זה הוענק לעיר על ידי המלך לואי השמונה עשר ב-17 באוגוסט 1820. בימי הרסטורציה ביקשה הנהלת העיר לאמץ סמל הכולל את סמלהן של צרפת (שלשה פריח שושן מוזהבים) משמאל ושל נווארה (מגן בצבע אדום (גולס) עם שרשראות, צלב וצלב באלכסון (סלטיר), המחוברים כולם ובאמצע - אזמרגד ובחוד התחתון את האות L בזהב.

היסטוריה

פרהיסטוריה והעת העתיקה

בשטח העיר נמצאו מעט שרירים ארכאולוגיים מכיוון שהייתה מכוסה תקופה ארוכה ביער לה לה, בימי קדם "לידה", חלק צפוני של יער איוולין שהוא עצמו החלק הצפוני של יער הקרנוט ודיוקסיית שארטר.

ימי הביניים

המסורת מקשרת את המלך טיירי השלישי במותו לקדושת האמונה הנוצרית של ה"קדוש" המעונה הבישוף לז'ה מאוטן ביער איוולין. בהמשך, לשם טיהור שמו, הקים המלך מספר קפלות לזכר לז'ה ה"קדוש" באיוולין וביער לה. היישובים הראשונים בסביבה היו סן לז'ה ופייאנקור. במאה השביעית התנחלו הפרנקים בעמק ביזו. שם התפתחה אחוזת פייאנקור (Feuillancourt, Filioli curtis, Viliolicors), מקום לידתו של ה"קדוש" ארמבר, לימים בישוף טולוז, שלקח חלק בניצור האזור. בית קברות מרובינגי נתגלה שם בשנת 1925

בשנת 845 פשטו על האזור ויקינגים בראשות רגנאר "בעל מכנסי הפרווה" ושדדו אותו לפני שהטילו מצור על פריז. כפי שהעיד הביוגרף שלו, אלגו, וגם הצ'רטר של בנו אנרי הראשון, בשנת 996 הקים המלך רובר החסיד על גבעות (alpicium) פק (Pecq) כנסייה חדשה המוקדשת לוינצנטוס ה"קדוש" (סן ויסנטה דה אאוסקה או מסרגוסה) ולז'רמן מפריז, בתוך היער המכונה לדיה (בצרפתית: "לה"). מעשה זה אושר וחוזק פעמים חוזרות בין השנים 1031 ל-996. שנת 1025 נחשבת בתאריך הרשמי במונוגרפיה של העיר.

בשנים 1031–1060 קיבל אמבר, בישוף פריז, מידי המלך אנרי הראשון את אישור הזכויות על "מנזר קטן זה" (abbatiola) ומעניק אותו לכנסיית נוטר דאם בפריז. אולם אנשי נוטר דאם העדיפו להעבירו לידי המנזר הבנדיקטיני קולון על ידי נוז'אן-לה-רואה. המנזר הפך לפריורות והפריור הראשון שלו היה אולריק. פריור אחר, רובר, השיג מהמלך לואי השישי השמן צ'רטר מ-1124 שדרכו הוענקו לו אדמות הכפר שליד הכנסייה ואושרו לו התרומות והפריבילגיות הקודמות, זכוות של אחוזה פאודלית בעלת סמכות לעריכת משפטים ועונשין. במקום, בנקודה שבה תפצלת הדרך לפריז לכיוון מאנט ולכיוון פואסי, על יד כנסיית לז'ה ה"קדוש" הוקמו עמודי קלון (fourches patibulaires), שנועדו לעניקה פומבית של הפושעים. הם נשארו שם עד להמאה ה-17 כשהועברו למקום אחר.

בסביבות 1124 הקים המלך לואי השישי השמן (1137-1081) מקום מגורים מלכותי בקרבת הטירה הנוכחית, ממול לפריורות סן ז'מן. לצד המנזר התחיל להתפתח במאה ה-12 יישוב כפרי. בשנת 1223 בנה המלך פיליפ אוגוסט קפלה המוקדשת ללמרים, אם ישו, "נוטר דאם" (גברתנו). כעוצרת המלכות בשנים 1226–1236, דאגה בלאנש מקסטיליה לטיפוח הדרך בין סן ז'רמן לפואסי דרך היער. לואי התשיעי ה"קדוש" הגדיל את הטירה ובנה קפלה קדושה שהושלמה ב-1238. בניין זה עדיין נראה והמיוחס לפעמים, ללא הוכחות, לאדריכל פייר דה מונטריי, יוצר ה"סנט שאפל" בפריז. ב-1286, בימי שלטונו של פיליפ הרביעי "היפה", קיבל הכפר מעמד של prévôté, דרגה ראשונה בהיררכיה המשפטית. בצו מלכותי מנובמבר 1305 זכה רובר דה מדון לקבל וילה (mas) (maison, manse) בסן-זרמן-אן-לה. רובר דה מדון, האחראי על מאפיות המלך התמנה ל"שוער" (concierge) אחראי על טירת סן ז'רמן -אן-לה.

ב-15 באוגוסט 1346 בימי מלחמת מאה השנים בעת פשיטתו של אדוארד השלישי, בן המלך, אדוארד מוודסטוק שנודע כ"נסיך השחור" כבש את פואסי, שדד והבעיר אותה. אז הוצתה גם טירת סן-ז'רמן-אן-לה שממנה רק הקפלה ה"קדושה" בלבד. כעבור עשרים שנה נבנתה הטירה מחדש על ידי המלך שארל החכם ונהפכה למבצר לפי תוכנית האדריכל רמון דו טאמפל. עד לאמצע המאה ה-16 המגורים המלכותיים של סן ז'רמן נקראו בלטינית "domus" (דומוס) ובצרפתית: hostel (אוסטל או אוטל. אחרי השיפוץ על ידי שארל החמישי הם כונו "chastel" (שאטל) כלומר "טירה". בשנת 1390 סופה יוצאת דופן פגעה קשות ביער סן-ז'רמן אן-לה, וכן בטירה ובכפר בעלי אותו השם.

ב-1415 הטירה וכל האזור מסביב נשדדו שוב על ידי האנגלים שהשתלטו עליהם אחר כך למשך 23 שנה בין השנים 1417- 1440 . מאוחר יותר, מלך צרפת לואי האחד עשר שסלד מהחיים בכפר, העביר את חצרו לטירת פלסי-לס-טור, והעניק את הטירה בסן ז'רמן יחד עם היישוב והאחוזה, לרופאו האישי, ז'אק קואטייה. אחרי מות המלך, ביטל הפרלמנט את המענק והחזיר את האחוזה לבעלות מלכי צרפת.

מרנסאנס ועד למאה ה-18

כשב-18 במאי 1514 התחתן המלך פרנסואה הראשון עם נסיכת קלוד מצרפת (1524-1499) בקפלה של סן ז'רמן, הפכה הטירה למגורים האהובים על המלך. ב-1539 הוא ביקש מהאדריכל פייר שאמביז' לשפץ את הטירה בסגנון רנסאנס כפי שהיא ידועה כיום מאז השיפוץ במאה ה-19. פייר שאמביז' בנה בתוך היער גם את טירת דה לה מואט (château de la Muette) שביער. בעקבות המסחר הקשור לחצר המלכותית שגשג הכפר, גדל והגיע לאוכלוסייה של 3500 תושבים. המלך אנרי השני, שנולד בסן-ז'רמן-אן-לה, עלה על כס המלכות בשנת 1547. באותה שנה ביולי בברכת המלך אנרי השני ברחבה שבחזית הטירה התקיים דו-קרב שהתפרסם בהיסטוריה על ידי "מכת ז'ארנאק" המנצחת. אנרי השני הפקיד על האדריכל פיליבר דלורם את בנייתה של טירתו החדשה. הבנייה התחלה ב-1559 אך הסתיימה רק בסביבות שנת 1600 בימי שלטונו של אנרי הרביעי גם המלך שארל התשיעי נולד בסן-ז'רמן. הוא הקים בה בשנת 1561 את בית החרושת הראשון למראות לפי דוגמת בית חרושת דומה בוונציה. ב-17 בינואר 1562 צו מלכותי שנחתם על ידי המלך העניק לפרוסטנטנטים הצרפתים חופש תודעה וחופש פולחן מסוים. ב-8 באוגוסט 1570 נחתם הסכם השלום בסן-ז'רמן-אן-לה ששם קץ למלחמת הדתות השלישית. מכיוון שלא הרגיש בטוח בפריז, בשנת 1574 נמלטו שארל התשיעי וחצרו לסן-ז'רמן-אן-לה. אחרי שמגיד עתידות ניבא כי אמו קתרין דה מדיסיס תמות על יד סן-ז'רמן היא החליטה לעזוב מהר את העיירה ולעבור לגור בארמון הלובר שנמצא בתחום פרוכיית כנסיית סן-ז'רמן-ל'אוקסרואה בנובמבר 1583 כינס המלך אנרי השלישי בס-ז'רמן-אן -לה אספת נכבדים שנועדה לבדוק את כתבי הפטור ממס הטאליה ולהסיר את העוולות שנעשו באזורי המס. במרץ 1587 בעת ביקור בסן-ז'רמן הוכשל ניסיון לחטיפה שאורגן נגד המלך אנרי השלישי על ידי סיעה של הליגה הקתולית ועל ידי מלך ספרד. ב-1599 פטר אנרי הרביעי את תושבי סן-ז'רמן מכל מיסים, סידור שנמשך עד לשנת 1789 בנו של אנרי הרביעי, לואי השלושה עשר בילה את ילדותו בשאטו-וייה - טירה הישנה (Château-Vieux) של סן -ז'רמן. מאוחר יותר בעת מסע ציד ב-23 בספטמבר 1617 הוא גילה את האתר ורסאי ובנה בו ביתן ציד. ביום ראשון 3 בספטמבר 1638 נולד אחרי המתנה מתוחה לואי דיידונה, לימים לואי הארבעה עשר. ב-14 במאי 1643 הלך לעולמו בטירה הישנה בסן ז'רמן המלך לואי השלושה עשר.

בימי הפרונדה בלילה של 5-6 בינואר 1649 המלך הקטין לואי הארבעה עשר ומלכת האם והעוצרת אן מאוסטריה מצאו מקלט בטירה הישנה של סן-ז'רמן. אירוע זה נחקק בזיכרונו של לואי הארבעה העשר וככל הנראה השפיע לימים על החלטתו להעביר את חצרו לוורסאי. עם זאת בשנים 1682-1661 בילה המלך זמן רב בסן-ז'רמן-אן-לה. בשנים 1680-1663 לפי פקודתו דאג האדריכל לה נוטר לגנים הצרפתיים ולטראסה הגדולה במקום. גם מגורי המלך בטירה הישנה עוצבו מחדש לפי טעמו על ידי לה ברן ולא וו. בשנת 1680 בניהולו של ז'ול ארדואן מנזאר התחילו העבודות להרחבת הטירה על ידי בניית חמשת ביתנים פינתיים שלדעת כמה היסטוריונים השרו לטירה "מראה מוזר ולא נעים". ב-1680 הגיעה אוכלוסיית העיירה ל-12000 תושבים. מאדאם דה מונטספאן הוסיפה לה בית מחסה מלכותי לעניים (אופיטל ז'נרל רואיאל- hôpital général royal) ואת מנזר האורסולינות. האצילים בנו גם כן בניינים פרטיים מרובים שחלקם קיימים עד היום. במישור הסחף אשר נבנה גם מחנה צבאי בשם סן סבסטיין. כנסיית העיירה שהוצתה בשנת 1346, שנבנתה מחדש ושופצה ב-1562 על ידי שארל התשיעי, הורחבה ב-1677 והתמוטטה ב-1681. לפי פקודת לואי הארבעה עשר נבנתה במקומה כנסייה חדשה שהושלמה ב-1683

ב-20 באפריל 1682, עוד לפני סיום הרחבת הטירה בסן-ז'רמן, עברה החצר סופית לארמון ורסאי. סן-ז'רמן ידעה אחר כך תקופת דעיכה אף על פי ששימשה למגורים למלך הגולה ג'יימס השני, בן דוד של לואי הארבעה עשר, שחי כאן בטירה החל משנת 1689 ועד מותו ב-1701 אלמנתו, מרי ממודנה המשיכה לגור כאן בעוד שבנו, ג'יימס-אדוארד עבר לגור בלורנה אחרי מותו של "המלך-שמש" ב-1715. משם הוא נארגן את הניסיון הראשון להחזיר לשושלת סטוארט את כס המלכות של אנגליה לפני שנמלט לאביניון יחד עם תומכיו, הג'ייקוביטים. ב-1698 ידעה סן ז'רמן והסביבה סופה חזקה ביותר.

במאה ה-18

במאה ה-18 הדמויות המובילות בעיר הן הדוכסים מנואיי. ביתם המפואר, l'hôtel de Noailles (אוטל נואיי) והפארק הנספח לו בעל ה-420 דונם, תוכננו על ידי מנזאר. בשנים 1793-1701 הדוכסים מנואיי - אן-ז'ול, בנו אדריין מוריס, ונכדו לואי דוכס ד'איין, כיהנו כמושלי העיר המלכותית סן-ז'רמן-אן-לה. בשניפ 1713 ו-1739 שוב נפגעה העיר וסביבתו על ידי סופות רעמים חזקות. ב-1777 העניק המלך לואי השישה עשר את הטירה הישנה המוזנחת, כמתנה לאחיו, הרוזן שארל מארטואה, לימים המלך שארל העשירי. הבעלים החדש החריב אותו בכוונה לבנות אותו מן היסוד במרץ 1787 בצו מלכותי הקים לואי השישה עשר מוניקיפיומים ובראשם ראשי ערים (סנדיק syndics ). אזור המס של פריז חולק לשני מחוזות (דפרטמאן) שבירותיהם קורביי וסן ז'רמן-אן-לה בהתאמה. סן ז'רמן הייתה גם לבירת נפה (ארונדיסמן) בינואר 1790 בימי המהפכה הצרפתית חולקה כל צרפת ל-83 מחוזות. ("דפרטמנטים"). ורסאי, על בנייניה הגדולים חלקם רייקים, נבחרה לבירת המחוז החדש סן-א--אואז. למרות יומרותיה כעיר מלכותית ותיקה, סן ז'רמן נשארה באותן השנים במעמד נחות יותר של בירת "דיסטריקט" המורכב משבעה קנטונים ו-265 כפרים (קומונות) עם בית משפט עירוני בלבד. (לפי החוק מ-26 בפברואר 1791). ה"דיסטריקטים" בוטלו בשנת 1795 ועם יצירת הנפות (החוק מ-28 פלוביוז של שנת VIII נותרה סן-ז'רמן בירת קנטון בלבד עד שנת 1962. בפברואר 1790 נבחר ראש העיר הראשון, ז'ורז' לוראן קאייה, עם 599 קולות מתוך 891. ב-17 ביולי 1793 ניזוקה שוב העיירה על ידי סופה. לפי החלטת ה"קונבנציה הלאומית" של צרפת מ-1 בנובמבר 1793 שונה שם העיר ל"מונטאן-די-בון-אר" (Montagne-du-Bon Air - הר האוויר הטוב). ב-7 בינואר 1794 נכלל בתוכה הכפר סן-לז'ה-אן-לה המשתרע עד לעמק הנחל ביזו, בדרום העיר. ב-1795 מאדאם קמפאן הקימה את "המכון הלאומי של סן-ז'רמן", פנימייה לבנות. בסך הכל בימי המהפכה, תחת השם "מונטאן-די-בון-אר" הידרדרה העיירה ואיבדה שליש ממספר תושביה, בגין ריבוי טבעי שלילי והגירה למקומות אחרים. במפקד משנת 1800 מנתה העיר רק 8954 תושבים.