מטא-הלכה

מטא-הלכה הוא מושג במחקר ההלכה המודרני המכוון לעקרונות יסוד בתשתית ההלכה - כדוגמת רעיונות מחשבתיים להם השפעה מסוימת על כל תחומי ההלכה, וכן כללי פרשנות ופסיקה אשר משפיעים פוטנציאלית על כל הלכה באשר היא, כאשר הם מודדים אותה לפי עקרונות-על. אין הסכמה על עצם קיומם של כללים מטא-הלכתיים, ולא על טיבם המדויק.

דוגמה לכלל מטא-הלכתי לחלק מהשיטות הוא דרכיה דרכי נועם - שלפי הנוקטים שמדובר בכלל מטא-הלכתי, הוא חל על תחומים רבים ומגוונים וקובע שההלכה צריכה להתחשב גם בעקרונות מופשטים כגון נועם ושלום. דוגמה נוספת היא הכלל "התורה חסה על ממונם של ישראל", כנימוק להקל במקום הפסד כספי ניכר ליחיד או לרבים, וזאת בתחומים הלכתיים רחבים.

המושג הומצא על ידי פרופ' אליעזר גולדמן בשנת 1958^[1].

לקריאה נוספת

אבינועם רוזנק, "חינוך ומטא-הלכה במשנת הרב קוק", דעת 46 (חורף תשס"א), עמ' 123-99.
אבינועם רוזנק, "הלכה, מטא-הלכה והגות דתית מודרנית: קוים למחשבת יוסקה אחיטוב", אבי שגיא ונחם אילן (עורכים), תרבות יהודית בעין הסערה: ספר היובל לכבוד יוסקה אחיטוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז יעקב הרצוג בקיבוץ עין צורים, תל אביב תשס"ב, עמ' 116-85.
נריה גוטל, חדשים גם ישנים: בנתיבי משנתו ההלכתית-הגותית של הרב קוק, הוצאת מאגנס (תשס"ה)
דניאל שפרבר, דרכה של הלכה, הוצאת ראובן מס, תשס"ז, פרק שלישי: עקרונות-על הלכתיים