מחלת צ'אגאס
 Trypanosoma cruzi
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| על־ממלכה: | אוקריוטיים |
| סדרה: | Kinetoplastida |
| משפחה: | Trypanosomatidae |
| סוג: | Trypanosoma |
| מין: | Trypanosoma cruzi |
| שם מדעי | |
 Trypanosoma cruzi
| |
מחלת צ'אגאס (באנגלית: Chagas disease[1]) היא מחלה זיהומית שנגרמת על ידי טפיל חד תאי שנקרא טריפנוזומה קרוזי (T. cruzi). הזיהום הוא זיהום מקומי שמלווה בפרזיטימיה (טפילים בדם) וקולוניזציה באיברים פנימיים ורקמות. הגורם שמעביר את הטפיל הוא פשפש ממשפחת הטורפניתיים, לרוב צבעוני, אשר קולט את הטפיל מאדם נגוע וכאשר מסתיימת ההתרבות בתוכו הוא מפריש את הטפיל בצואה. הנשיכה שלו מעוררת גירוי וגירוד, ונוצר פצע באזור הנשיכה. כאשר האדם מתגרד, הצואה שמכילה את הטפילים נכנסת לאזור הנשיכה. לאחר תקופה של התרבות באזור זה הטפילים משתחררים לזרם הדם ומשם לתאים אחרים בגוף, בדגש על תאי השריר השונים. ההתרבות בתאי השריר היא איטית ומתמדת ויכולה להמשך שנים ובסופו של דבר לגרום למחלה קשה. במרבית המקרים החולים לא מפתחים סימפטומים כלל ובחלק מהחולים רואים תסמינים מתונים יחסית כמו חום, נפיחות בבלוטות הלימפה, כאבי ראש והתנפחות באזור הנשיכה. אחרי 8-12 שבועות החולה נכנס לשלב הכרוני ואצל 60%-70% מהחולים לא רואים סימפטומים נוספים. אצל 30%-40% שנותרו, מתווספים תסמינים קשים יותר אחרי 10-30 שנים, כמו הרחבה של חדרי הלב אצל 20-30%, דבר שעלול להוביל לכשל לבב. ב-10% מהחולים רואים גם הרחבה של הושט ושל המעי הגס.
סימנים וסימפטומים
המחלה בבני אדם באה לידי ביטוי בשני שלבים, השלב האקוטי שמתרחשת זמן קצר אחרי האינפקציה הראשונית, והשלב הכרוני שמתפתח במהלך הרבה שנים.
השלב האקוטי
הפאזה האקוטית נמשכת מעט שבועות עד חודשים, בדרך כלל תקופה זו לא מורגשת כיוון שהיא לרוב א-סימפטומטית, מעט סימפטומים שאינם ספיציפים למחלה עלולים להתפתח, תסמינים אלו כוללים בין היתר: חום, תחושת עייפות, כאבים בגוף, כאבי שרירים, כאבי ראש, פריחה עורית, תיאבון ירוד, שלשול, בחילות והקאות. בבדיקה גופנית רואים נפיחות באזור הנשיכה, נפיחות בכבד ובטחול, רואים גם בלוטות לימפה מוגדלות. הסימן הכי ברור של השלב האקוטי נקרא סמן רומאנא (Romaña's sign) שכולל נפיחות בארובת העין קרוב לפצע הנשיכה או קרוב למקום בו הפשפש הפריש את הצואה. באופן נדיר מאוד ילדים ומבוגרים מתים בשלב הזה כתוצאה מדלקת שריר הלב[2] או מדלקת קרום המוח[3]. השלב האקוטי יכול להיות מסוכן לחולים עם מערכת חיסון מוחלשת או לא מתפקדת. ב-90% מהמקרים הסימנים חולפים באופן ספונטני תוך 3-8 שבועות למרות זאת ולמרות הטיפול האינפקציה עוברת לשלב הכרוני.
השלב הכרוני
בשלב הכרוני 60%-80% מהחולים לא מפתחים תסמינים כלל[4]. ב-20% הנותרים רואים התפתחות תסמינים מסכני חיים בעיקר תסמינים לבבים ותסמינים הקשורים במערכת העיכול. ב-10% מהמקרים מגיעים למצב הכרוני ישירות מהשלב האקוטי. השלב הכרוני משפיע על מערכת העצבים, מערכת העיכול, והלב. שני שלישים מהחולים עם סימנים כרונים סובלים מנזק לבבי שבא לידי ביטוי בהרחבת חדרי הלב[5] וכתוצאה מכך פגיעה חמורה בפונקציונליות הלב עד למצב של מוות פתאומי. שליש מהחולים סובל מפגיעה קשה במערכת העיכול שבאה לידי ביטוי בהרחבת צינור העיכול שמלווה באובדן משקל, קושי בבליעה שגורמים בסופו של דבר למצב של תת-תזונה. במקרים בודדים אנו עדים לפגיעה במערכת העצבים המרכזית שכוללת דימנציה, דיכאון, פגיעה סנסורית ומוטורית. לאור זאת, אם לא מטפלים במחלה כראוי המחלה עלולה להיות פטאלית בעיקר בשל הפגיעה הלבבית.
מקורות הדבקה
עיקר ההעברה של הטפיל נעשית על ידי פשפשים טורפניתיים מתת-המשפחה Triatominae. הפשפש מקבל את הטפיל מדם של בן אדם או חיה מזוהמים וכך הוא מעביר את זה הלאה. במהלך היום הפשפש מסתתר בקירות ובחורים ובלילות הוא ניזון מדמם של בני אדם ישנים ומעביר להם את הטפיל לגוף. ברוב המקרים ההידבקות היא באזורים כפריים בהם ישנים על הרצפה והפשפשים מסתתרים בחורים בקירות או בצמיחה, הנשיכה של הפשפש היא בלילה ולרוב באזור הפנים. הנשיכה מאוד עדינה ולא מורגשת לכן מכונה kissing bug.
אבחנה
נוכחות הטריפנוזומה קרוזי היא סימן אבחנתי למחלת צ'אגאס. לשם כך יש כל מיני בדיקות שאפשר לעשות כדי לבדוק את נוכחות הטפיל יכולים להבחין בטפיל בהסתכלות מיקרוסקופית על משטח דם טרי או על ידי שימוש בצביעת גימזה למשל במטרה לראות את הטפיל באופן ישיר. אפשר גם לבדוק נוכחות הטפיל על ידי הזרקת אנטיגן של הטפיל תת-עורית, במידה וקיבלנו תגובה אימונית זה סימן שהטפיל קיים בגוף. שיטה אחרת נקראת Xenodiagnosis, מגדלים את הפשפש בצורה סטרילית, נותנים לו דם לא נגוע, שמים את הפשפש על גבי אנשים חשודים, הפשפש נושך אותם וקולט את הדם שלהם. אם הם נגועים, הוא יקלוט לתוכו טפילים. מאפשרים לטפילים להתרבות כמה ימים, הורגים את הפשפש ומחפשים לנוכחות של הטפיל, זו מעין תרבית in vivo. בנוסף לשיטות אלו אפשר להשתמש בכל מיני נוגדנים ובדיקות אימוניות לאבחון נוכחות הטפיל בגופו של המטופל.
טיפול
ישנן שתי גישות לטיפול במחלה, הראשונה זה טיפול אנטי-פרזיטי שמטרתו לחסל את הטפיל. גישה אחרת היא לטפל בתסמיני המחלה. תרופות הבחירה בפרוטוקול זה הם תרופות שמכילות קבוצה אחת או יותר של חנקן פעיל או תרופות ממשפחת "azole" כמו בנזנידיזול. שתי המשפחות של תרופות אלו מוגבלות מבחינת יכולתם לחסל את הטפיל במיוחד בשלב הכרוני של המחלה, ישנם מקרים בהם מתפתחת עמידות לתרופות אלו. מחקרים מראים שטיפול תרופתי מביא להחלמה מלאה ב-90% מהתינוקות החולים, בעוד שבמבוגרים האחוז יורד ל-60%-85% מהמקרים שטופלו בשנה הראשונה של השלב האקוטי של המחלה. ברגע שרואים נזק לבבי אין עוד אפשרות להתערב טיפולית והטיפול היחיד הוא השתלת לב, במקרה של הרחבה בצינור העיכול אפשר להתערב כירורגית למרות זאת המחלה בשלב זה היא חשוכת מרפא.
מניעה
נכון להיום אין חיסון נגד מחלת צ'אגאס. המניעה מבוססת על הורדת מספר הפשפשים מעבירי המחלה וכך הפחתת המגע עם בני אדם. דבר זה נעשה על ידי ריסוס בחומרי הדברה נגד יתושים, בנוסף לכך, צריך לשפר את התנאים הסניטריים באזורים כפריים. לתושבי ערים שמבלים חופשות באזורים כפריים מומלץ להשתמש ברשת להגנה מיתושים. עירוי דם היו הגורם השני בשכיחותו בהעברת מחלת צ'אגאס, אבל התפתחות בנק הדם ברחבי העולם ובדיקות הסקירה של מנות הדם הורידו את מקרי ההדבקה בצורה זו, באזורים אנדמיים מנות הדם עוברות בדיקות מקפידות לגילוי המחלה ומניעת העברתה הלאה. במדינות כמו צרפת, ספרד, ארצות הברית שחוות עליה במספר המהגרים מאזורים אנדמיים יש עלייה במספר הבדיקות לגילוי המחלה.
אפידמיולוגיה
מחלת צ'אגאס נפוצה בעיקר בדרום אמריקה, 8-10 מיליון בני אדם סובלים ממחלה זו באזורים אנדמיים באמריקה הלטינית, באזורים לא אנדמיים כמו ספרד וארצות הברית ישנם 300-400 אלף בני אדם נגועים. מדי שנה ישנם 41,200 מקרים חדשים באזורים אנדמיים ו-14400 מקרים מולדים של צ'אגאס מדי שנה. ב-2010 10300 בני אדם נפטרו כתוצאה מהמחלה, דבר שמעיד על עלייה בפטירות בהשוואה לשנת 1990 בה מספר הנפטרים היה 9300.
היסטוריה
המחלה נקראת על שם הרופא והאפידימולוג הברזילי קרלוס צ'אגאס שתיאר את המחלה לראשונה בשנת 1909. המחלה לא נחשבה כבעיה רפואית בבני אדם עד שנת 1920 בה התפרצה המחלה בברזיל בצורה רחבה. ד"ר צ"אגאס כינה את הטפיל בשם טריפאנזומה קרוזי. בארגנטינה המחלה נקראת "mal de Chagas-Mazza" על שם הרופא הארגנטיני סלבדור מאזה שהתחיל לחקור את המחלה בשנת 1926 והפך לחוקר העיקרי של המחלה בארגנטינה. ישנה השערה שאומרת שצ'ארלס דרווין סבל ממחלת צ'אגאס.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מחלת צאגאס באתר דמוז (אנגלית)
- מחלת צ'אגאס במרכזי בקרת המחלות בארצות הברית (אנגלית)
- הסמינר של נורמה אנדראוס:מחלת צ'אגאס וטריפאנזומה קרוזי (אנגלית)
- מחלת צ'אגאס מאתר הארגון העולמי לעזרה רפואית לנוסעים (אנגלית)
הערות שוליים
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.
26722806מחלת צ'אגאס