מושבת ניו הייבן
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
 | |
 | |
| מפה של המושבות קונטיקט, ניו הייבן וסייברוק | |
| ממשל | |
|---|---|
| עיר בירה | ניו הייבן |
| היסטוריה | |
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} מושבת קונטיקט פרובינציית ניו יורק פרובינציית פנסילבניה פרובינציית ניו ג'רזי |
מושבת ניו הייבן הייתה מושבה אנגלית קטנה במושבת קונטיקט מ-1638 עד 1664, עם מאחזים בניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור.
ההיסטוריה של המושבה הייתה סדרה של אכזבות וכישלונות. הבעיה החמורה ביותר הייתה שלמושבת ניו הייבן מעולם לא היה אמנה שמעניקה לה בעלות חוקית להתקיים. למושבה הגדולה והחזקה יותר של קונטיקט מצפון הייתה אמנה. מנהיגיה של ניו הייבן היו אנשי עסקים וסוחרים, אך הם מעולם לא הצליחו לבנות מסחר גדול או רווחי מכיוון שהבסיס החקלאי שלהם היה דל, החקלאות באדמה הסלעית הייתה קשה והמיקום היה מבודד.
אוליבר קרומוול המליץ לכל המתיישבים בניו הייבן להגר לאירלנד או לטריטוריות ספרדיות שהוא תכנן לכבוש, אך הפוריטנים של ניו הייבן היו מחויבים לארצם החדשה. הערים במושבה ניו הייבן הצטרפו למושבת קונטיקט ב-1664. לאחר מכן היא הפכה לעיר ניו הייבן, ממנה פוצלו מאוחר יותר עיירות מודרניות אחרות באזור ניו הייבן.
ייסוד
בשנת 1637, קבוצה של סוחרים לונדונים ומשפחותיהם עברה לבוסטון מתוך כוונה להקים יישוב חדש. המנהיגים היו ג'ון דבנפורט, שר פוריטני, ותאופילוס איטון, סוחר עשיר שהביא 3,000 ליש"ט למיזם. לשניהם היה ניסיון בהתאמת כלי שיט עבור חברת מפרץ מסצ'וסטס. שתי הספינות שהם שכרו הגיעו לבוסטון ב-26 ביוני 1637. הם למדו על האזור שמסביב לנהר קוויניפיאק ממיליציות שלחמו במלחמת פקווט, אז איטון הפליג לצפות באזור בסוף אוגוסט. האתר נראה אידיאלי למסחר, עם נמל טוב השוכן בין בוסטון לעיר ההולנדית ניו אמסטרדם במנהטן וגישה טובה לפרוות של יישובי עמק נהר קונטיקט, הרטפורד וספרינגפילד.
איטון חזר לבוסטון, והשאיר שבעה אנשים להישאר במהלך החורף ולעשות הכנות לקראת הגעתם של שאר חברי הקבוצה. רוב המתיישבים נחתו ב-14 באפריל 1638, ומנו כ-250 איש, עם תוספת של כמה ממסצ'וסטס. מספר בתי המגורים המוקדמים היו מערות או "סלרים", חלקם תת-קרקעיים וחצובים בגבעות.
למתיישבים לא היה אמנה רשמית. צ'נינג אומר שהם היו פולשים, בעוד שאטווטר סבור שרכישת קרקע מהילידים המקומיים בוצעה זמן מה לפני הגעתם באפריל, אם כי לא נחתם שטר כתוב עד 24 בנובמבר 1638. שטר שני נעשה ב-11 בדצמבר 1638 לשטח מצפון לרכישה הראשונה. שטר הקניין האינדיאני של Wepowauge (מילפורד) סוכם ב-12 בפברואר 1639, וזה של Menunkatuck (גליפורד) ב-29 בספטמבר 1639.
ויליאם פק (1601–1694) היה אחד הבעלים המקוריים של ניו הייבן בשנת 1638, החתימה שלו הודבקה להסכם היסודי או החוקה מיום 4 ביוני 1639, לממשלת מושבת אינפנט. אומרים שזו הייתה אחת הדוגמאות הראשונות בהיסטוריה של חוקה כתובה המארגנת ממשלה ומגדירה את סמכויותיה.
הסכם יסוד
ב-25 באוקטובר 1639, אימצו המתיישבים "הסכם יסוד" לממשל עצמי, בין היתר כתוצאה מפעולה דומה במושבת קונטיקט. על פי תנאיו, הוקם בית משפט המורכב מ-16 בורגנים, כלומר אזרחים מצביעים, כדי למנות שופט ופקידים ולנהל את עסקי המטע. הבוחרים הכשירים היחידים היו "שותלים" שהיו חברים ב"אחת מהכנסיות המאושרות של ניו אינגלנד". זה לא כלל משרתים חוזיים, תושבים ארעיים ואנשים ארעיים, שנחשבו כחסרי עניין קבוע בקהילה.
עוד הם קבעו "שדבר אלוקים יהיה הכלל היחיד שיש לטפל בו בהסדרת ענייני השלטון במטע הזה". תאופילוס איטון נבחר לשופט הראשון. מכיוון שהתנ"ך אינו מכיל התייחסות למשפט על ידי חבר מושבעים, המתיישבים חיסלו אותו והשופט ישב בפסק הדין.
המנהיגים ניסו מפעלי סחורה רבים, אך כולם נכשלו. הרבה מהכסף נכנס לספינה גדולה שנשלחה ללונדון ב-1646, עם 5,000 פאונד במטען של עורות, תבואה ובונה. הכסף מעולם לא הגיע. השר דבנפורט היה אינטלקטואל בעל השכלה באוקספורד, והוא הקים בית ספר תיכון, Hopkins School, כצעד לקראת הקמת קולג'. מכללת ייל נפתחה בשנת 1701, זמן רב לאחר מותו.
הקמת מושבת ניו הייבן
במושבה היו עד מהרה יישובים שכנים שהוקמו על ידי קבוצות אחרות של פוריטנים מאנגליה. עיירות עצמאיות נוספות (הנקראות מטעים) הוקמו בצמוד למושבת ניו הייבן. מילפורד וגילפורד הוקמו ב-1639, וסטמפורד ב-1640. סאות'הולד על המזלג הצפוני של לונג איילנד הוקמה על ידי מתיישבים מניו הייבן בשנת 1640. בסביבות 1640, הסוכנים רוברט פייק ודניאל פטריק קנו את גריניץ', קונטיקט בשם המושל תאופילוס איטון עבור מושבת ניו הייבן. בעקבות התככים של המושל ההולנדי פיטר סטיובסנט, התושבים הראשונים התקוממו עם ההולנדים.
ב-23 באוקטובר 1643, בהקשר של הקמת הקונפדרציה של ניו אינגלנד, המורכבת ממושבות מפרץ מסצ'וסטס, פלימות' וקונטיקט, לפעולה צבאית משותפת נגד איומי תקיפה של ילידים, מטעי ניו הייבן ויישובי הבת שלו, סטמפורד וסאות'הולד בלונג איילנד, שולבו עם הערים העצמאיות מילפורד וגילפורד ונקראו מושבת ניו הייבן שהצטרפה אז לקונפדרציה. העיירה ברנפורד יושבה בשנת 1644 על ידי תושבים מוות'רספילד, קונטיקט, שלא היו מרוצים מהשלטון התאוקרטי שם. הם הצטרפו למושבת ניו הייבן. איטון שימש כמושל המושבה החדשה עד מותו ב-1658.
ניו ג'רזי, פילדלפיה והאוקיינוס השקט
בשנת 1641, המושבה תבעה את האזור שהוא כיום דרום ג'רזי ופילדלפיה לאחר שרכשה אדמה מדרום לטרנטון לאורך נהר דלאוור משבט לנאפי. קייפ מאי, ניו ג'רזי וסיילם, ניו ג'רזי היו בין הקהילות שנוסדו.
ההסכם עם הלנאפי לא הציב שום מגבלה מערבה על הקרקע שממערב לדלאוור, מה שהפך לבסיס המשפטי לטענה של קונטיקט "מים אל ים" של בעלות על כל הקרקעות משני צדי דלאוור מהאוקיינוס האטלנטי ועד האוקיינוס השקט. זה הכין את הבמה למלחמת פנמיט-יאנקי שהתרחשה 150 שנה מאוחר יותר.
בשנת 1642, 50 משפחות על ספינה בראשות ג'ורג' למברטון התיישבו בשפך נהר שוילקיל כדי להקים את עמדת המסחר במה שהיא היום פילדלפיה. ההולנדים והשוודים שכבר היו באזור שרפו את הבניינים שלהם, ובית משפט בשוודיה החדשה הרשיע את למברטון ב"הסגת גבול, קשירת קשר עם האינדיאנים". מושבת ניו הייבן לא זכתה לתמיכה כלשהי מפטרוני ניו אינגלנד שלה, והמושל הפוריטני ג'ון וינתרופ העיד ש"מושבת דלאוור" "התמוססה" בגלל "מחלה ותמותה".
ספינת הרפאים
בתחילה היו למושבה רק ספינות המסוגלות לשייט בחוף, והסחר עם אנגליה נעשה באמצעות מושבת מפרץ מסצ'וסטס כמתווכת. בשנת 1645 בנתה המושבה ספינה שתשייט באוקיינוס בהדחק של 80 טון והוצבה תחת קפטן ג'ורג' למברטון מניו הייבן, ג'נטלמן סוחר וקפטן ימי מלונדון. הוא ואחרים ניסו להקים התיישבות בדלאוור, אך נתקלו בהתנגדות השוודים שהתיישבו שם. הוא היה אחד המייסדים המקוריים של המושבה של ניו הייבן. הוקצתה לו קרקע והיו בבעלותו מעל 266 דונם. קפטן למברטון ואחרים מניו הייבן בנו את אחת הספינות הראשונות מניו אינגלנד עבור מיזם מסחרי לאיי הודו המערבית. האסון בפילדלפיה, בשילוב עם טביעת הספינה האטלנטית היחידה שלה, החלישו את עמדת המשא ומתן העתידית של המושבה ניו הייבן.
הספינה נעלמה ב-1646, וגורלה הוא הנושא של שירו של הנרי וודסוורת' לונגפלו משנת 1847 "ספינת הרפאים". לפי שירו של לונגפלו, הספינה הופיעה באופק בעקבות מטר רעמים של יוני סמוך לשקיעה שישה חודשים לאחר שנעלמה. על החוף נאמר כי זיהו את חבריהם על הסיפון. לאחר מכן נראה היה כי תרני הספינה נשברים, הספינה התגלגלה, הנוסעים הושלכו לים והספינה התהפכה.
מרדף אחר שופטי הרוצחים
איטון נשאר כמושל עד מותו ב-1658, כאשר מנהיגות המושבה ניתנה לפרנסיס ניומן, ואחריו ויליאם ליט ב-1660.
בשנת 1661, השופטים שחתמו על צו המוות של צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה בשנת 1649 נרדפו על ידי צ'ארלס השני. שניים מהשופטים, קולונל אדוארד ווילי וקולונל וויליאם גופה נמלטו לניו הייבן כדי לחפש מקלט מכוחות המלך, וג'ון דוונפורט סידר להם מחבוא בגבעות מצפון-מערב לעיר. לכאורה הם מצאו מקלט במערת שלושת השופטים, תצורת סלע בפארק ווסט רוק שכיום נושאת סמן היסטורי בשמם. השופט ג'ון דיקסוול הצטרף אליהם במועד מאוחר יותר.
מיזוג עם מושבת קונטיקט
ניו הייבן הייתה זקוקה בדחיפות לצ'רטר מלכותי, אבל המושבה יצרה אויבים בלונדון על ידי הסתרה והגנה על שופטי הרוצחים. תחרות לא פשוטה שלטה ביחסים של ניו הייבן עם ההתיישבויות הגדולות והחזקות יותר של נהר קונטיקט שבמרכזן הרטפורד. ניו הייבן פרסמה קוד משפטי שלם בשנת 1656, אך החוק נותר ממוקד מאוד בכנסייה. ההבדל העיקרי בין המושבות ניו הייבן לקונטיקט היה שמושבת קונטיקט אפשרה לכנסיות אחרות לפעול על בסיס "התנגדות מפוכחת", בעוד שמושבת ניו הייבן אפשרה רק לכנסייה הפוריטנית להתקיים. צ'רטר מלכותי הונפק לקונטיקט ב-1662, שסיים את תקופתה של ניו הייבן כמושבה נפרדת, ועיירותיה אוחדו לממשלת קונטיקט ב-1664.
גורמים רבים תרמו לאובדן העצמאות של ניו הייבן, כולל אובדן המושל החזק ביותר שלה באיטון, האסונות הכלכליים של אובדן הספינה היחידה שלה היוצאת לאוקיינוס, אסון פילדלפיה ומקרה הרצח.
ניוארק
קבוצה של מתיישבים בניו הייבן בראשות רוברט טריט ואחרים עברה להקים קהילה חדשה בניו ג'רזי בשנת 1666, בשאיפה לשמור על האקסקלוסיביות הדתית והתאוקרטיה הפוריטנית שאבדה עם מיזוגה של מושבת ניו הייבן עם מושבת קונטיקט הליברלית יותר. טריט רצה לקרוא לקהילה החדשה על שם מילפורד, קונטיקט. עם זאת, אברהם פירסון דחף לקהילה החדשה את השם "ניו ארון" או "ניו וורק", אשר התפתח לשם ניוארק, ניו ג'רזי.
קישורים חיצוניים
39380162מושבת ניו הייבן