מוזש סקיי
 |
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
| |
| ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה. |
| לידה | סקייודווארהיי, נסיכות טרנסילבניה |
|---|---|
| פטירה | בראשוב (קרונשטאט), נסיכות טרנסילבניה |
מוזש סֵקֶיי או סֵייקֶיי (בהונגרית: Székely Mózes, ברומנית:Moise Secuiul "מויסה סקויול" - כלומר "מויסה הסקלר", בערך 1553 – 17 ביולי 1603) היה איש צבא סקלרי מטרנסילבניה, שכיהן זמן קצר (בין 15 באפריל ל-17 ביולי 1603) כנסיך טרנסילבניה. הוא היה הסקלר היחיד והאוניטריאני השני (אחרי יאנוש ז'יגמונד) שכיהן כנסיך טרנסילבניה.
ביוגרפיה
ילדות וצעירות
לפי אישטוואן סמושקזי, ההיסטוריון ההונגרי המוערך ביותר של התקופה, מוזש סקיי נולד בסביבות שנת 1553 במשפחת סקלרים בעיר סקייודווארהיי בחבל הסקלרים שבטרנסילבניה.[1][2] האב, יאנוש סקיי ליטראטי היה נוטריון וניהל אחרי 1568 את ענף המלח תחת שלטונו של הנסיך יאנוש ז'יגמונד לבית זאפויה.[1] בהייררכיה של הסקלרים הוא החזיק במעמד של פרימיפילוס "primipilus" או בהונגרית lófő (בתרגום חופשי "בעל סוס").[1][3] שם האם אינו ידוע.[1][3] למוזש היו שלושה אחים:אישטוואן, יאנוש ופטר.[1][3] הנסיך-מלך יאנוש ז'יגמונד שלט בשטחים המזרחיים של ממלכת הונגריה כולל טרנסילבניה ונודע גם כמלך "יאנוש השני", המלך ההונגרי האחרון של הונגריה, בן חסות לאימפריה העות'מאנית. לפי סאמושקזי, מוזש עסק בסחר במלח בצעירותו.[4] אחרי שבסוף שנות ה-1560 המיר יאנוש ז'יגמונד את דתו לנצרות אוניטריאנית, יאנוש סקיי ומשפחתו נמנה עם האצילים הסקלרים הרבים שאימצו גם כן דת זו המבוססת על שלילת השילוש הקדוש.
התואר
(כפי שמופיע במטבעות שהנפיק כנסיך טרנסילבניה)
MOISES ZEKEL DE SEMIENFALVA VAIVODA TRANSILVANIAE ET SICULI COMES
- בתרגום:
מוזש סקיי שימנפאלווי, וויבוד טרנסילבניה ורוזן הסקלרים
פעילותו
בימי אישטוואן באטורי
בעקבות אביו היה מוזש סקיי לקפטן מלכותי של ה"כיסא אודוורהיי" ולשופט ראשי מלכותי. הוא הצטיין בכישוריו הצבאיים והפך לאחד ממפקדיו של הנסיך אישטוואן באטורי שנבחר בתפקיד זה ב-25 במאי 1571 אחרי מותו של יאנוש ז'יגמונד. בקיץ 1573 יריבו של באטורי, גשפר בקש, פלש לטרנסילבניה מכיוון "הונגריה המלכותית" (ההבסבורגית)[5] אף על פי שבקש היה אוניטריאני, מוזש סקיי, כמו אצילים אוניטריאניים אחרים העדיפו לתמוך ב באישטוואן באטורי הקתולי נגד שאיפות ההבסבורגים[6] מספרים שבקיץ 1575 ביישוב רדנוט (כיום ברומנית - ירנוט), חצה סקיי בשחייה את הנהר מורש כשהוא החזיק את החרב בפיו והרג אחר כך אחד או שניים מלוחמיו של בקשי. מעשי הגבורה שלו הבהילו את לוחמיו של גשפר בקש, וגרמו לבריחתם[7] אישטוואן באטורי הבחין בגבורתו ומינה אותו למפקד משמר הסקלרים שלו.[8] מוזש סקיי היה הראשון לצאת למתקפה נגד כוחותיו של בקשי בקרב המכריע בקרלסנטפאל שהסתיים ב-8 ביולי בניצחונו של באטורי.[9] באטורי שנבחר ב-15 בדצמבר 1575 למלך פולין ואיחוד פולין ליטא[10] לקח את מוזש סקיי לממלכתו החדשה[11] ונעזר בשירותיו כמפקד הלוחמים הרגלים ההונגרים. סקיי השתתף במצור על דנציג ב-1577[12] ובשלב האחרון והמכריע של מלחמת ליבוניה בין פולין לרוסיה (1582-1576). הוא נפצע בברך בעת המצור על פולוצק באוגוסט 1579.[13] ב-1581 השתתף גם במצור על פסקוב. עם זאת הוא נאלץ לעזוב את הצבא אחרי שבדו-קרב חתך אוזן של אציל הונגרי[14] סקיי תואר קיבל מאי המלך באטורי תואר אביר. בשובו למולדתו ב-1582 או 1583 אחרי חוזה השלום הפך ל"אישפאן" של מכרה המלח (salinarius comes) של פלשהשופאלווה Felsősófalva (כיום ברומנית "אוקנה דה סוס" )[1][15] וקיבל אחוזות רחבות ידיים בשימנפאלווה (Siménfalva - ברומנית - שימונשט) ולווט (Lövét כיום ברומנית - לואטה).[16] את ביתו בנה בשימנפאלווה.[15] בסוף דצמבר 1584 התחתן, אולם אשתו מתה בשנה הבאה.[17] ההיסטוריון לוקאץ' שאנדור סקרש טוען ששם אשתו זו אינו ידוע,[17] אולם יודית באלוג סבורה שהיה מדובר בארז'בט בודוני, בת הקפטן של ה"כיסא אודווארסק" .[18] עדיין ב-5 בפברואר 1591 מוזכר מוזש סקיי לאחרונה כ"אישפאן", אבל לפי סקרש, הוא כיהן עדיין בתפקיד זה עד 1584 או 1585. [19]
בעשור האחרון של המאה ה-16
בהמשך מוזש סקיי קיבל תואר אצולה ואחוזות גם מנסיך טרנסילבניה, ז'יגמונד באטורי כשהסרבים באלייט טמשוור התקוממו נגד הלשטון העות'מאני ופנו עם בקשה לעזרה לז'יגמונד באטורי[20] באטורי שלח את מודש סקיי בראש כוח צבאי קטן כדי לסייע להם.[20] עד שהוא הגיע לאזור ביוני 1594, הטורקים דיכאו את המרד.[21] לפי ההיטוריונית יודית באלוג, המרד נכשל בגלל איחור הסיוע הטרנסילבני.[22] מוזש הטיל מצור על המבצר פאצ'אד מבלי לחכות להגעת החיילים הרגלים.[21] הפרשים הטרנסילבנים לא הצליחו לפרוץ לתוך המבצר וב-30 בנובמבר מוזש נפצע ונאלץ לסיים את המצור. הוא לא החלים לעולם החלמה מלאה מפציעה זו ונשאר צולע כל שאר חייו.[21]
ביוני 1595 הצטרף מוזש למלחמה בטורקים בוולאכיה.[23] כעבור זמן קצר התחבר בסוף הקיץ לכוחותיו של ג'רג' בורביי, הבאן של קראנסבש ופשטו נגדעמדות עות'מאניות.[23] עד לסוף השנה כבש הצבא הטרנסילבני לפחות שש מבצרים לאורך נהר המורש.[24] לאחר מכן הפסיק ככל הנראה בקריירה הציבורית ושמו אינו מוזכר למשך כמה שנים.[25] באוקטובר נקלע לסכסוך עם תושבי ביקאפאלווה כיום טאורן ברומניה) שביקשו בניגוד לרצונו לשלוח את חזיריהם אל יערותיו כדי להשמין מאכילת בלוט. בית הדין החליט נגדו.[25] במר 1998 לפי דרישתו הנסיך ז'יגמונד באטורי החליף את אחוזתו בוואגאש (כיום טייטורה בכפר מוג'ן - ברומניה) באחוזת הנסיך בליבאטון .[26]
בקלחת המלחמות על השליטה בטרנסילבניה
ב-23 במרץ 1598 התפטר ז'יגמונד באטורי מכס הנסיכות של טרנסילבניה והעביר את השלטון לידי הקיסר האוסטרי רודולף השני.[27] שישב בפראג. רודולף שלח שלושה נציבים קיסריים לצורך קבלת השלטון .[27] מוזש התחיל ביוני 1598 בבראשוב משא ומתן עם אחד הנציבים, ברתולומאוס פצן, כדי לבקש מהקיסר ישלח צבא לטרנסילבניה לפני שהעו'תאמנים יפלשו לנסיכות.[28] אחרי שקיבל על עצמו את חסות הקיסר, ביקש ממנו שליט ולאכיה, מיכאי האמיץ, לשלוח אליו את מוזש סקיי כדי שיעמוד בראש הצבא הוולאכי.[28]
מוזש דן גם עם דודו של ז'יגמונד באטורי, אישטוואן בוצ'קאי בשובו של ז'יגמונד באטורי לשלטון בטרנסילבניה.[29] אחרי שהנסיך חזר לקולוד'וואר ב-21 באוגוסט 1598, מוזש שיכנע את הסקלרים להישבע אמונים לז'יגמונד בעיר סאסשבש, כיום סבש ברומניה.[29] מכיוון שהקפטן של ואראד (נאג'וואראד, כיום אוראדיה ברומניה, סירב לתת לו כבוד, שלח באטורי לאיר הזאת את מוזש סקיי ואת אישטוואן צ'אקי.[30] לפני הגעתם כוח עות'מאני צר על ואראד.[30] מוזש וחייליו הסקלרים הכה בכנופיה של שודדים טורקים וטטרים על יד העיר והכוח העות'מאני נסוג מהנסיכות.[30]
ב-21 במרץ 1599 שוב ויתר ז'יגמונד באטורי על השלטון, הפעם לטובת בן דודו, הקרדינל אנדראש באטורי.[31] בנסיבות אלה הורה הקיסר רודולף למיכאי האמיץ לפלוש לטרנסילבניה.[32] אלפי סקלרים הצטרפו לכוחות השליט הוולאכי שהבטיח להם להחזיר להם בסתיו את הזכויות והחירויות הישנות שנשללו על ידי נסיכי טרנסילבניה הראשונים.[32] אולם אנדראש באטורי שלח את מוזש סקיי לשאת ולתת עם מיכאי האמיץ, אבל האחרון דחה את הצעות השלום.[33] מוזש פיקד על צבאו של אנדראש באטורי בקרב שלנברק, הידוע ברומנית כקרב שלימבר.[34] אחרי שנוצח בקרב על ידי מיכאי, ב-29 באוקטובר 1599 נמלט מוזש סקיי למבצר גרגן (Görgény) (כיום גרוגיו, ברומניה).[35] אנדראש באטורי ניסה לברוח לפולין, אבל נרצח על ידי סקלרים ב-3 בנובמבר 1599.[35]
רודולף השני מינה את מיכאי האמיץ כמושל טרנסילבניה.[36] מיכאי מינה אז את מוזש סקיי למפקד עליון של הצבא הטרנסילבני. הוא בא אליו לדיולהפהרוואר, ברומנית אלבה יוליה, בעוד שהשאיר את אשתו אנה במארושוואשארהיי (טרגו מורש) אצל חמיו, וולפגנג קורנ.[37] מיכאי העניק למוזש ולבנו את הכפרים טקה (כיום טיאקה) ומזסילוואש (כיום סיליוואשו דה קמפיה) ועוד מספר אחוזות ברוזנות קולוז' (קלוז').[38] ב-28 בנובמבר 1599 בהתאם להבטחתו, ציווה השליט הרומני על החזרת זכויותיהם וחירותיהם של הסקלרים.[39] ב-24 בינואר 1600 אישר מיכאי את זכותו של מוזש סקיי באחוזות שהוענקו לו מימי שלטון בני משפחת האטורי.[40] עם זאת לא בטח מיכאי במוזש וכשפגש את שליחי הקיסר נמנע מלדבר איתם על סוגיות חשאיות בנוכחותו.[41]
במאי 1600 פלש מיכאי לנסיכות מולדובה.[42] מוזש סקיי, שהתמנה בינתיים קפטן של ה"כיסא אודווארסק" התלווה למסע זה.[42] אחרי שמיכאי חזר לטרנסילבניה, נשאר מוזש במולדובה כשהוא בראש לוחמיו של מיכאי, יחד עם בויאר בשם מירזה. .[43] מיכאי בינתיים לא הצליח לייצב את המצב בטרנסילבניה, אף על פי שאילץ יותר מעשרה אצילים טרנסילבנים לעבור לוולאכיה.[43] בסוף הקיץ 1600 חזר מוזש לטרנסילבניה כדי להיפגש בבורצנלנד עם גשפר שיבריק, ג'רג' מאקו ואצילים טרנסילבנים אחדים.[44] מיכאי קרא להם להתכנס בדיאטה באלבה יוליה בסוף אוגוסט, אבל במקום זאת מוזש ובני בריתו עזבו אותו ונמלטו לפולין כדי ליתור מגע עם הקנצלר הפולני יאן זמויסקי ולשכנע את ז'יגמונד באטורי לטעון מחדש לשלטון בטרנסילבניה.[45] בשובו לטרנסילבניה התנגד מוזש גם למשטר האימים של הגנרל ג'ורג'ו בסטה, ראש הכוחות הקיסריים, וגם למיכאי האמיץ. אחרי קרב גורוסלו (גורלסאו) (3 באוגוסט 1601) שבו הצבא של ז'יגמונד באטורי הובס על ידי הכוחות הקיסריים של בסטה, גדוד קוזקים והלוחמים של מיכאי, מוזש ראה עצמו ראש המחנה האנטיהבסבורגי. בינתיים מיכאי האמיץ נרצח על ידי אנשיו של בסטה וביולי 1602 הצליח הגנרל האיטלקי-אוסטרי לנצח בקרב טוויש (Tövis) (כיום טיוש ברומניה) את צבא הסקלרים. ז'יגמונד באטורי התפטר בפעם השלישית והאחרונה. בחורף 1603-1602 בברית עם גאבור בתלן ועם העות'מאנים, ארגן מוזש סקיי מסע לשחרור טרנסילבניה מהשליטה ההבסבורגית. הגיע לעיר טמשוואר (טימישוארה של היום) וקיבל בה את אישורו של הסולטאן מהמט השלישי כדי להתמנות נסיך טרנסילבניה.
נסיך טרנסילבניה - 1603
אחרי התפוטרותו של ז'יגמונד באטורי, טרנסילבניה נשלטה על ידי שכירי החרב של הגנרל ג'ורג'ו בסטה שייצג את השלטון הקיסרי ההבסבורגי. בשנת 1603 בעזרת כוחות הטורקים וטטריים נכנס מוזש לטרנסילבניה, ביקש לעורר את העם למאבק בהבסבורגים וגירש את הצבא האוסטרי. בגנרל בזטה נמלט אל היישוב באיה מארה בצפון. ב-8 ב-15 באפריל 1603 הכריז עצמו בעיירה האצג כנסיך טרנסילבניה. שלטונו נשאר בלתי יציב. שכירי החרב הטטרים שעמדו לרשותו היו יותר אכזריים מאנשיו של בסטה. השליט הוולאכי החדש ראדו שרבאן שראה בו בן ברית של הטורקים וסכנה מצפון למדינתו פלש נגדו לטרנסילבניה כבן ברית של ההבסבורגים.
באותה שנה נהרג מוזש סקיי על ידי פגז[46] בקרבת הנחל גימבאב, בקרב שהתנהל על יד בראשוב, בין רשנוב לקריסטיאן. ראשו הערוף נמסר לשליט ראדו שרבן ונחשף בפומבי בככר המרכזית של העיר בראשוב. ראש עיר, מיכאל וייס, קבר אותו בגן ביתו.
חייו הפרטיים
מוזש סקיי התחתן בשנת 1584 אולם אשתו הראשונה מתה ב-1585. בהמשך התחתן עם אנה קורניש, בת לוולפגנג קורניש מסנפאול, (מת ב-1610)שופט מלכותי באודוורהיי ואחד ממנהיגי האוניטריאנים בטרנסילבניה. [47] נולדו להם שני בנים. הבן הבכור, אישטוואן, המוזכר בצו של מכאי האמיץ, ובנו השני - מוזש הבן שנולד ככל הנראה בקרנסבש. אנה קורניש והבן הבכור אישטוואן מתו בחבל באנאט במגפת דבר.
הנצחה
- במקום שבו נקבר ראשו בבראשוב הונחה לוח זיכרון. מאוחר יותר היא הועברה לכנסייה האוניטריאנית בבראשוב.
- פסלים של מוזש סקיי הוצבו ביישובים אוקנה דה סוס ושימונשט בטרנסילבניה.
לקריאה נוספת
- Judit Balogh "Székely Mózes". In Gujdár, Noémi; Szatmáry, Nóra (eds.). Magyar királyok nagykönyve: Uralkodóink, kormányzóink és az erdélyi . Reader's Digest.2012 עמ' 190–193. מסת"ב 978-963-289-214-6
(אנציקולפדיית מלכי הונגריה:היסטוריה מאויירת של חיי שליטינו, עוצרינה ונסיכי טרנסילבניה ושל ממעשיהם) (בהונגרית)
- Gábor Barta "The Emergence of the Principality and its First Crises (1526–1606)". In Köpeczi, Béla; Barta, Gábor; Bóna, István; Makkai, László; Szász, Zoltán; Borus, Judit (eds.). History of Transylvania. Akadémiai Kiadó. 1994 pp. 247–300. מסת"ב 963-05-6703-2.
- Francesco Grisellini
- Gusztáv-Mihály Hermann O scurtă istorie a secuilor Editura Curtea Veche, București 2020
- István Keul,. Early Modern Religious Communities in East-Central Europe: Ethnic Diversity, Denominational Plurality, and Corporative Politics in the Principality of Transylvania (1526–1691). Brill. 2009 מסת"ב 978-90-04-17652-2.
- Lukács Sándor Szekeres, Székely Mózes: Erdély székely fejedelme 2007 Székelyudvarhely
(מוזש סקיי:הנסיך הסקלרי של טרנסילבניה (בהונגרית)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Balog 2012 עמ' 190
- ^ Szekeres עמ' 34
- ^ 3.0 3.1 3.2 סקרש 34
- ^ Szekeres עמ' 36
- ^ Barta 1994 עמ' 260
- ^ Keul 2009 עמ' 126
- ^ Szekeres 2007 עמ' 51
- ^ Szekeres 2007 עמ' 52-51
- ^ Szekeres 2007 עמ' 52
- ^ Barta עמ' 261
- ^ Szekeres 2007 עמ' 55
- ^ Szekeres 2007 עמ' 55 - 56
- ^ Szekeres 2007 עמ' 56
- ^ Szekeres 2007 עמ' 57
- ^ 15.0 15.1 Szekeres עמ' 93
- ^ Szekeres 2007 עמ' 57,93
- ^ 17.0 17.1 Szekeres 2007 עמ' 95
- ^ Balogh 2012 עמ' 191
- ^ Szekeres 2007 עמ' 100
- ^ 20.0 20.1 Szekeres 2007 עמ' 115
- ^ 21.0 21.1 21.2 Szekeres 2007 עמ' 116
- ^ Balogh 2012 עמ' 192
- ^ 23.0 23.1 Szekeres 2007 עמ' 118
- ^ Szekeres 2007 עמ' 119
- ^ 25.0 25.1 Szekeres 2007 עמ' 129
- ^ Szekeres 2007 עמ' 133
- ^ 27.0 27.1 Szekeres 2007 עמ' 134
- ^ 28.0 28.1 Szekeres 2007 עמ' 135
- ^ 29.0 29.1 Szekeres 2007 עמ' 136
- ^ 30.0 30.1 30.2 Szekeres 2007 עמ' 137
- ^ Szekeres 2007 עמ' 138
- ^ 32.0 32.1 Szekeres 2007 עמ' 141
- ^ Szekeres 2007 עמ' 142
- ^ Szekeres 2007 עמ' 143
- ^ 35.0 35.1 Szekeres 2007 עמ' 144
- ^ Szekeres 2007 עמ' 147
- ^ Szekeres 2007 עמ' 148
- ^ Szekeres 2007 עמ' 149
- ^ G-M Hermann 2020 עמ' 7
- ^ Szekeres 2007 עמ' 150
- ^ Szekeres 2007 עמ' 151
- ^ 42.0 42.1 Szekeres 2007 עמ' 152
- ^ 43.0 43.1 Szekeres 2007 עמ' 153
- ^ Szekeres 2007 עמ' 154
- ^ Szekeres 2007 עמ' 154-155
- ^ Grisellini עמ' 87
- ^ Studii de istorie XXV nr.5 1972
