מגדר בקיבוץ
מגדר בקיבוץ מתייחס למצב השוויון בין המינים בקיבוץ בתחומי החיים השונים. בראשית הדרך השוויון בקיבוץ היה "שוויון מכני" שמשמעותו חלוקה שווה של הנכסים בין כלל החברים והחברות. בהמשך זה התפתח ל"שוויון אורגאני", שביקש לחלק את הנכסים על פי הצרכים, כלומר לפי העיקרון המרקסיסטי של "כל אחד/ת נותן/ת לפי יכולתו/ה ומקבל/ת לפי צרכיו/ה". בין המינים התקיים שוויון שלא התקיים באף מקום אחר, מפני שכאשר אישה הצטרפה לקיבוץ, היא זכתה לשוויון כלכלי, ששחרר אותה מהתלות בבן הזוג או במשפחתה (תקציב שווה). כמו כן היא קיבלה שוויון פוליטי והייתה לה זכות הצבעה והזכות להיבחר לתפקיד[1] חברי קיבוץ בין אם הם נשים או גברים, זכאים למגורים וזו אחריות הקיבוץ להעמיד לרשותם של כל החברים דירה. אך מתברר שלמרות קיומו של שוויון בין המינים בתחומים מסוימים, נוצרו פערים וחוסר שוויון בולט בין גברים ונשים בתחומי התעסוקה והמנהיגות[2].
המאבקים בראשית הדרך
הקבוצה הראשונה דגניה קמה ב-1910 והקבוצה השנייה קבוצת כנרת קמה ב-1913[3]. בראשית ימי הקיבוצים הראשונים, לא הסכימו הגברים לקבל את הנשים כחברות שוות זכויות, אלא רק כשכירות, בשכר נמוך, למטרות בישול וכיבוס. אולם, לאחר התארגנות הפועלות בארץ, שתחילתה הייתה ב-1911, העמידו הנשים בקיבוצים אולטימטום לגברים: או שיקבלו אותן לחברות או שהן יעזבו. מחוסר ברירה, קיבלו אותן לחברות בקיבוץ, אולם גם אז לא זכו הנשים לשוויון מלא בין המינים. הגברים שמרו על הדומיננטיות שלהם בתחומי התעסוקה ה"גבריים" כמו בחקלאות, כלכלה ופוליטיקה[4].
מרים ברץ, מ"הקבוצה החדרתית" שהייתה בין מייסדי דגניה א, סרבה להשלים עם המצב שהגברים לא מרשים לה לצאת עמם לשדה והחליטה למסד ענפי חקלאות לנשים. היא הקימה רפת והתמחתה בתחום ולאחר מכן הוקמו גם לול וגן ירק למטרת תעסוקת נשים בחקלאות[5]. בנושא הביטחון גם כן, התקיימו מאבקים של הנשים לקחת חלק בשמירה על היישוב ובלוחמה. למשל, כאשר ב-1936 פרץ המרד הערבי הגדול, והגברים סירבו לצרף את הנשים לשמירה, הן עשו את "מרד החברות", שהתחיל אצל חברות עין חרוד והתפשט במהרה לקיבוצים נוספים ובקיץ אותה שנה, צורפו החברות לשמירה. נשים שירתו גם בפלמ"ח (בין שישית לשליש מהפלמ"ח היו נשים, בתקופות שונות) וגם בהגנה. אבל מעורבותן של הנשים בשמירה על הביטחון לא שינתה את מעמדן בקיבוצים[6].
החזון של החלוציות וכיבוש העבודה היה חזון גברי, שאיפשר לגברים היהודיים לבנות בארץ זהות זכרית חדשה של "החקלאי הלוחם"[7]. באותו הזמן, הנשים נדרשו למחוק את זהותן הנקבית ואת נשיותן – "הן קיצרו את מחלפות שערן, זרקו את מוצרי הקוסמטיקה ומסרו את שמלותיהן, חצאיותיהן ותכשיטיהן".
חינוך וחיברות
הילדים בקיבוץ התחנכו על בסיס חלוקת התפקידים בין גברים לנשים והפערים שנוצרו מכך ביניהם. המחקרים מראים השפעה על פערים בהישגים הלימודיים בין בנים לבנות שמתחילים לראשונה באמצע גילאי העשרה ומתחדדים ככל שעולים בגיל; המחקרים מצביעים על פערים לרעת הבנות בתחושת הערך העצמי והאמונה בסיכויים למימוש עצמי. דוגמה לאופן שבו כיוון החינוך את הבנות והבנים לתפקידים שונים בחברה, ניתן לראות למשל בזה שבמשך שנים רבות, התקיימו בבתי הספר התיכוניים בקיבוצים, לצד הנושאים הקונבנציונליים, מגמות לימוד שהתלמידים/ות חולקו ביניהן לפי מין – כלכלת בית לבנות ואגרומכניקה לבנים. גם החינוך לעבודה, שבמסגרתו עבדו בני הנוער בקיבוצים, הוא דוגמה לאותה הסללה שכיוונה את הבנות לעבודה בתחומי החינוך והשירותים ואילו הבנים הופנו לעבודה בתחומי החקלאות והתעשייה[8]. מכך יוצא שנקודת הזינוק שניתנה בקיבוץ לנשים ולגברים היא שונה. מערכת החינוך הפורמלית והסוציאליזציה (חיברות) העבירו לנערות ולילדות מסרים שפגעו בביטחון העצמי ובהערכה העצמית וייצרו התנהגות חברתית סטריאוטיפית[1] אשר סללה דרכן של הבנות לעבודות השירותים (חינוך, בישול, כיבוס וכדומה) ואילו דרכם של הבנים נסללה אל הענפים היצרניים, שבהם התאפשר גם קידום מקצועי, גם הערכה וגם מעבר לתפקידי ניהול בכירים.
תעסוקה והאילוץ לעבוד בענפי השירותים
בקיבוץ השיתופי כל הנשים עובדות, כיוון שהעבודה כשלעצמה היא ערך. כולם חייבים לצאת לעבודה ולא קיימת אפשרות להיות "עקרת בית"[2]. עבודות משק הבית עברו אל הקיבוץ, בין היתר כדי לשחרר את הנשים מעול זה ולפתוח בפניהן הזדמנויות שוות כמו לגברים. אולם חזון זה לא התממש כי גם כאשר נשים נכנסו לתפקידים "הגבריים" בקיבוצים, הגברים לא לקחו על עצמם להתחלק עם הנשים בתפקידיהן המסורתיים. כך נשמר המצב שמרבית התפקידים המסורתיים של משק הבית (חינוך, בישול, כביסה וכו') הוקצו בעיקר לנשים, ורק מעט נשים שוחררו לעבוד במשק היצרני. מחקר מ-1975 מצא ש-80% מהנשים בקיבוץ עבדו בענפי השירותים והחינוך[8]. ב-1980 במאמר בביטאון התנועה הקיבוצית "החינוך המשותף" נכתב: "ברוב הקיבוצים קיימת בעיה כרונית של העבודה בחינוך. מספר ימי העבודה המושקע על כל ילד דורש גיוס כמעט כללי של אוכלוסיית החברות הצעירות לעבודה בחינוך"[9]. זאת משום ש: 1. הקיבוצים רצו שהחינוך יהיה בידיים של הקיבוץ באופן מלא (ללא עובדים שכירים); 2. הקיבוצים רצו לשמור על יחס של מטפלת אחת לכל שלושה ילדים בגילאי לידה עד שש; 3. שאמהות חייבות לתרום מזמנן לעבודה במערכת החינוך בקיבוץ, לפחות שנה או שנתיים (האבות לא חויבו בכך)[8][9].
מקומן של נשים בניהול הקיבוץ וארגוניו
במשך עשרות שנים, נשים לא קודמו לתפקידי ניהול בקיבוצים ובפוליטיקה, ובשל כך גם לא לניהול בארגונים בין קיבוציים שבהם התרכזה עיקר האליטה הקיבוצית, למעט מספר מקרים של שילוב אשה אחת בין גברים רבים במפלגות הפועלים, בקרב פעילי התנועות הקיבוציות ובמנהיגויות המקומיות בקיבוצים. עד שנות ה-70 רק נשים בודדות שימשו בתפקידי ניהול בקיבוציהן ומתוכן התקדמו מעטות לתפקידי ניהול בתנועות, במפלגות או בארגונים האזוריים וגם זה תחת סמכות מנהיגויות שהיו מורכבות מגברים בלבד ששימשו כשרי ממשלה, ח"כים ובכירים בסוכנות היהודית ובהסתדרות הכללית. השינוי שהחל בשנות ה-70 הביא לכך שיותר נשים השתלבו בתפקידים ניהוליים בקיבוצים ובראשם תפקיד מזכיר/ת הקיבוץ. אך זה לא היה מתוך רצון לקידום השוויון, אלא מתוך שקרנם של תפקידים אלה ירדה בעיני הגברים והם רצו בהם פחות. לעומת זאת הם נמשכו יותר לתפקידים הכלכליים בקיבוץ ובארגונים הקיבוציים שמעמדם עלה והתחזק: ב-300 המפעלים של התעשייה הקיבוצית, אז, היו פחות מחמש נשים מנהלות; ב-110 המפעלים האזוריים של הקיבוצים הייתה מנהלת במפעל אחד. בשנות ה-2000 המצב לא שונה בהרבה, כאשר רק 3.5% ממרכזי המשק הן נשים, רק 5.5% ממפעלי התעשייה הקיבוצית מנוהלים על ידי נשים ו-17% מהגזברים בקיבוצים הן נשים וגם זה משום שמעמד תפקיד הגזבר ירד והפך למעט יותר טכני ופחות קובע מדיניות[4].
משפחתיות
במרבית הקיבוצים הייתה נהוגה "לינה משותפת", כלומר, הילדים היו לנים בבית הילדים ולא אצל הוריהם. הדבר נועד לשחרר את הנשים לעבודה ופעילות ציבורית בקיבוץ, שהייתה מתחילה אחרי השכבת הילדים. אולם ניתן לראות במחקר, איך צומצמו האופקים של הנשים בקיבוץ ועקב כך נוצרו בקרב הנשים אכזבות ותסכול. משום כך ומשום שהרגישו חסרות כוח ומעמד בכל תחומי החיים בקיבוץ חוץ מאשר בבית ובמשפחה, הן הרחיבו וחיזקו תחום זה על ידי הגברת הילודה והמאבק על מעבר ללינה משפחתית, שהחזיר את הילדים לבית ההורים. בתחילה התנגדו הגברים למהלך, אבל לאחר שזיהו כי מרבית העזיבה בקיבוצים היא עזיבה של נשים, או ביוזמתן, הבינו שיש בעיה וצריך ללכת לקראת הנשים בדרישה שלהן לחיזוק מעמד המשפחה[10][7]. חיזוק מעמד התא משפחתי, נתן לנשים אפשרות להיות בעמדת מנהיגות בביתן ומתוך הכוח הזה להשפיע על הכלל בקיבוץ ועל מעמדן החברתי בקיבוץ בכלל[11][7].
מעמד האשה ב"קיבוץ המתחדש"
הקיבוץ, על אף היותו סוציאליסטי, היה מכוון לייצר הכנסה לצורך קיומו ולכן, מלכתחילה, נתפסו עבודות הייצור, המביאות הכנסה כבעלות סטטוס גבוה ואילו עבודות השירותים המייצרות הוצאות, כבעלות סטטוס נמוך. מכיוון שהגברים עבדו בייצור (חקלאות, מלאכה ותעשייה) הם זכו להערכה והוקרה גבוהות וסטטוס חברתי גבוה יותר מהנשים שעבדו בשירותים, ברובן. הדבר גרם בהמשך להפחתה במעורבותן של הנשים בזירה הציבורית מתוקף כך שרוב הדיונים הציבוריים נסבו על נושאי כלכלה ומשק, בהם הן לא היו מעורבות. פערי הסטטוס היו כה טבועים בחברה הקיבוצית שנשים שנאבקו להשתלב בתחומי הייצור, עדיין לא זכו לאותו מעמד להם זכו הגברים שעבדו איתן[7]. תהליכי השינויים שהתקיימו בקיבוצים רבים בעקבות "משבר הקיבוצים", כללו תהליכי התייעלות, הפרטה, הנהגת שכר דיפרנציאלי ושיוך נכסים. קיבוץ שעבר את השינויים הללו נקרא "קיבוץ מתחדש". במסגרת השינויים נוצרו ציפיות לצד חרדות הקשורות במעמדה של האשה וביכולתה הכלכלית. עלתה דרישה גוברת מנשים למצוא עבודה מפרנסת, באותה עת שמקומות העבודה המסורתיים שלהן, במערכת השירותים, נדרשו להתייעל וחלקם נסגרו[2]. כתוצאה מסגירת חלק מהשירותים – חזרו לאחריות המשפחה חלק ממטלות משק הבית. שבוע העבודה התקצר לחמישה ימים וימי העבודה התארכו ובכל משפחה הורה אחד/ת צריך/ה לעבוד בעבודה המאפשרת את הטיפול בילדים לאחר שמסגרות החינוך נסגרות. מאחר ששכר הגברים, שעבדו ברובם בעבודות היצרניות היה גבוה יותר בדרך כלל, בחירתן של מרבית המשפחות הייתה להטיל את האחריות לטיפול בילדים וכן, במטלות הבית, על הנשים. מצד שני נפתחו הזדמנויות לנשים לשפר את הכנסתן, את מקומות עבודתן ואת השכלתן, ככל שהמסגרת המשפחתית אפשרה זאת .
היחידה לקידום נשים, בתנועה הקיבוצית
המדור הבין קיבוצי לקידום שוויון המינים, הוקם ב-1982, כשיתוף פעולה בין מחלקות החברה של תנועות הקיבוץ הארצי השומר הצעיר (הקבה"א) והתנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"מ)[8]. המדור פעל במשך 10 שנים וסיים ב-1992, בשל הקיצוצים בתקציב, שהגיעו בעקבות משבר הקיבוצים והסדר הקיבוצים[12]. שמונה שנים לאחר מכן, באוקטובר 2000, התאחדו תנועת הקבה"א והתק"מ לתנועה אחת וקראו לה "התנועה הקיבוצית" (התק"צ). בוועידה משותפת זו, בקיבוץ כנרת, הוקמה גם "היחידה לקידום נשים". היחידה קיבלה בתחילת הדרך הקצאה של משרה שלמה, שהצטמצמה כעבור מספר שנים ל-60% בשל צמצומים בתקציב. אך היחידה קיימת גם היום ומחזקת את השפעתה בתק"צ וקיבוציה, כאשר באחריותה הטיפול והקידום של נושאים הקשורים למעמד האשה בקיבוצים, כמו: קידום נשים לתפקידי מנהיגות; העלאת המודעות בחברה הקיבוצית למעמד האשה, "Gender Mainstreaming" (הטמעת מדיניות המבחינה במגדר), הרחבת הידע והתאמת התקנונים, יצירת מסגרת לטיפול במניעת פגיעות בקיבוצים ועוד. היחידה עורכת ימי עיון והכשרות וכן מייצרת שיתופי פעולה עם מחלקות אחרות בהתנועה הקיבוצית ועם גופים מחוץ להתנועה הקיבוצית כמו מועצות אזוריות וארגוני נשים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- גילה אדר, "שוויון המינים בקיבוץ-הגדרת המושג", ויויאן סילבר (עורכת), זכר ונקבה ברא אותם, יד טבנקין, 1984, עמ' 39–42
- רווית אדר-רותם, "נשים, עבודה ושביעות רצון בקיבוץ המשתנה", סלביה פוגל ביז'אווי ורחל שרעבי (עורכות), בין הפרטי לציבורי: נשים בקיבוץ ובמושב, הוצ' מאגנס ויד טבנקין, 2013, עמ' 410–438
- יהודית בובר-אגסי, "הקבוץ ותפקידי המינים", קיבוץ, 3-4, 1976, עמ' 47–63
- אביבה זמיר, מבעד לתקרת הזכוכית: נשים בתפקידי ניהול בכירים בקיבוץ, רמת אפעל: יד טבנקין, 1999
- נוגה פריטל, "קריירה ומשפחה בקיבוץ", סילביה פוגל ביז'אווי (עורכת), באות משתיקה, הוצ' הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2009
- מנחם רוזנר, תמורות בתפיסה על שוויון האישה בקיבוץ, גבעת חביבה: המכון לחקר החברה הקיבוצית, 1969
קישורים חיצוניים
- מאיר חזן וליליה בסביץ', על מתרס המגדר, הפרט והשמירה בקיבוץ, אתר האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר, 25 באפריל 2014
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 גילה אדר, "שוויון המינים בקיבוץ-הגדרת המושג", ויויאן סילבר (עורכת), זכר ונקבה ברא אותם, יד טבנקין, 1984
- ^ 2.0 2.1 2.2 מיה גומא-להב, "פרקטיקות של אי שוויון מגדרי בקיבוץ המתחדש: חקר מקרה", סלביה פוגל ביז'אווי ורחל שרעבי (עורכות), בין הפרטי לציבורי: נשים בקיבוץ ובמושב, מאגנס ויד טבנקין, 2013
- ^ אליעזר זקס, 100 שנות קיבוץ, תל אביב: קואורדינטה בע"מ, 2010
- ^ 4.0 4.1 ראובן שפירא, האמת על הקיבוץ, חיפה: פרדס הוצ' לאור, 2013
- ^ סמדר סיני, מרים ברץ - דיוקנה של חלוצה, רמת אפעל: יד טבנקין, 2002
- ^ סילביה פוגל ביזאווי, "מרים ברץ לא גרה כאן יותר אבל נינותיה - כן", אביבה חלמיש וצבי צמרת (עורכים), הקיבוץ, יד יערי, יד טבנקין ויד יצחק בן צבי, 2010
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 אליעזר בן-רפאל וסשה וייטמן, "נשים וצמיחתה מחדש של המשפחה בקיבוץ", מגמות, כ"ט (3), עמ' 308
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 וויוויאן סילבר, "הגדרת המושג שוויון המינים", וויוויאן סילבר (עורכת), זכר ונקבה ברא אותם, יד טבנקין, 1984
- ^ 9.0 9.1 אורי וובר, "מערכת החינוך בלחץ המשפחה", החינוך המשותף, (99 ב'), 1980, עמ' 109
- ^ Amia Lieblich, "Women and the Changing Israeli Kibbutz: A Preliminary Three-Stage Theory", Journal of Israeli History: Politics, Society, Culture, 21 (1-2), 2002
- ^ מוקי צור, לא בעבים מעל, תל אביב, ירושלים: הוצאת הקבוץ המאוחד, יד יצחק בן צבי, 2010
- ^ סילביה פוגל ביז'אווי, "הם רצו להראות, להוכיח שיש נשים: קואופטציה ושוויון מגדרי בקיבוץ", ס. פוגל ביז'אווי ור. שרעבי (עורכות), בין הפרטי לציבורי: נשים בקיבוץ ובמושב, הוצ' מאגנס ויד טבנקין, 2013
37354000מגדר בקיבוץ