קרב רז'ב השני

קרב רז'ב השני

מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	25 בנובמבר 1942 – 15 בדצמבר 1942 (3 שבועות)
מקום	בליטת רז'ב, אזור מוסקבה
תוצאה	כישלון סובייטי
הצדדים הלוחמים הצבא האדום ורמאכט מפקדים איבן קונייב מקסים פורקאייב גאורגי ז'וקוב ולטר מודל גינתר פון קלוגה כוחות 550-820 אלף חיילים, 1600-2350 טנקים 250-300 אלף חיילים, לפחות 1,000 כלי רכב משוריינים אבדות 215 אלף נפגעים (קריוושייב)  335 אלף נפגעים (גלנץ)  1366-1700 טנקים 53-40 אלף נפגעים, כ-400 טנקים ותותחי סער
מתקפת הנגד הסובייטית בחורף 1942/43

מבצע מארס, הידוע גם בשם "מבצע רז'ב-סיצ'בקה השני", היה שם הקוד למתקפה כושלת שביצעו כוחות הצבא האדום כנגד הארמייה התשיעית של הוורמאכט באזור מבלט רז'ב, סמוך למוסקבה, בין ה-25 בנובמבר לאמצע דצמבר 1942. המתקפה הסובייטית, שהתנהלה במקביל למתקפת הנגד הסובייטית באזור סטלינגרד (מבצע אורנוס) הייתה האחרונה בסדרה של מתקפות כושלות שניהל הצבא הסובייטי כנגד מבלט רז'ב-גזצ'ק-ויאזמה שהוחזק על ידי הצבא הגרמני מאז הקרב על מוסקבה בחורף שנת 1941. הפיקוד הגרמני התעקש להחזיק בשטח המבלט, שקצהו הצפון מזרחי השתרע כ-180 ק"מ בלבד ממערב למוסקבה, כקרש קפיצה לחידוש המתקפה על העיר, ואילו הפיקוד הסובייטי היה נחוש באותה מידה לכבוש מחדש את הבליטה הגרמנית, כדי לנטרל את האיום הגרמני על מוסקבה. המתקפות הסובייטיות על הבליטה, שהחלו בינואר 1942 נודעו בכינוי "מטחנת הבשר של רז'ב" ("Ржевская мясорубка") בשל שיעור האבדות הגבוה שספג הצבא הסובייטי במהלכן. במרץ 1943 פינה הפיקוד הגרמני ביוזמתו את מבלט רז'ב-ויאזמה ונסוג לאזור סמולנסק, כדי לקצר את חזיתו, ולשחרר את הכוחות הגדולים שהחזיקו בשטח המבלט למשימות אחרות.

המחלוקת סביב היקפו ויעדיו של המבצע

במהלך השנים האחרונות מתנהל ויכוח היסטוריוגרפי ביחס להיקפו וליעדיו של "מבצע מארס". החוקר האמריקני דייוויד גלנץ טוען שמדובר במתקפה אסטרטגית של הצבא הסובייטי, שיוסיף סטלין והפיקוד הסובייטי העליון ייחסו לה חשיבות רבה, שלא נפלה ואולי אף עלתה על החשיבות שהם ייחסו למתקפת הנגד המתוכננת באזור סטלינגרד. היקף הכוחות שנועדו להשתתף במבצע מארס, ובמבצע מתוכנן נוסף שנועד לבוא בעקבותיו (מבצע יופיטר), עלה על היקף הכוחות הסובייטיים שרוכזו לצורך מתקפת הנגד הסובייטית בחזית הדרום (מבצעי אורנוס וסטורן), ויעדיו היו שאפתניים לא פחות.

גלנץ גם טוען שההיסטוריוגרפיה הסובייטית של מלחמת העולם השנייה ניסתה להמעיט ככל האפשר מחשיבותו של המבצע. לדעתו, הסיבה העיקרית לכך - מעבר לעובדה שמדובר היה בכישלון עקוב מדם של הצבא האדום, שהתנהל במקביל לניצחון הסובייטי המכריע במערכה באזור סטלינגרד - הוא שמרשל גאורגי ז'וקוב, שנחשב כמצביא הסובייטי המצליח ביותר במלחמה נגד גרמניה הנאצית, היה אחראי ראשי הן על התכנון והן על הביצוע של המבצע, ולכן הוא האחראי לכישלונו, ולאבדות העצומות שספג הצבא הסובייטי במהלכו (לפי גלנץ, קרוב לחצי מיליון נפגעים).

מספר חוקרים רוסיים ומערביים מתחו ביקורת על טענותיו של גלנץ ביחס ל"מבצע מארס" וטענו שהוא הגזים בכוונה בחשיבות שייחס הפיקוד הסובייטי למבצע, בהיקף הכוחות הסובייטיים שהשתתפו בו, ובאבדות שספג הצבא הסובייטי במהלכו. הם טענו שהמבצע היה מתקפה מוגבלת, שיעדה העיקרי היה לרתק את כוחות קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית, ולהסיח את דעתו של הפיקוד הגרמני מהמתקפה הסובייטית העיקרית, שנועדה להתבצע בדרום ברית המועצות באזור סטלינגרד. לדעתם, למרות כישלון המבצע, והאבדות הכבדות יחסית שספג הצבא האדום במהלכו, הוא הצליח להשיג את יעדו העיקרי, בכך שריתק כ-30 דיוויזיות גרמניות להגנה על בליטת רז'ב-ויאזמה, ומנע העברת תגבורות מקבוצת ארמיות מרכז לעזרת הכוחות הגרמניים בחזית הדרום לאחר כיתור הארמייה השישית באזור סטלינגרד.

תוכנית מבצע "מארס"

תוכנית המתקפה הסובייטית הוכנה על ידי הסטאבקה ומרשל ז'וקוב, ששימש באותה עת סגן המפקד העליון של הצבא הסובייטי, ואושרה על ידי סטלין בסוף ספטמבר 1942. היעד המרכזי של המבצע היה כיתור והשמדת הכוחות הגרמניים שהחזיקו בחלק הצפון מזרחי של בליטת רז'ב-ויאזמה (פחות משליש השטח הכולל של הבליטה הגרמנית) באמצעות מתקפה מתמקדת משולבת משלושה עברים. במבצע נועדו להשתתף כוחות משתי "חזיתות" סובייטיות. הארמיות ה-20, ה-29 וה-31 של החזית המערבית בפיקודו של איבן קונייב נועדו לבצע את המתקפה העיקרית מדרום מערב לעיר רז'ב, לצלוח את הנהרות ואזוזה (Vazuza) ואוסוגה (Osoga) ולנוע צפון מערבה לכיוון סיצ'בקה, בעוד הארמיות ה-41 וה-22 של חזית קלינין, בפיקוד מקסים פורקייב, תוקפות לכיוון דרום-מזרח מדרום ומצפון לעיר ביילי (Beyli), באגף הצפון-מערבי של המבלט הגרמני, וחוברות עם כוחות החזית המערבית ממערב לסיצ'בקה. הארמייה ה-39 מחזית קלינין נועדה לערוך מתקפה משנית על הקצה הצפון מזרחי של הבליטה הגרמנית באזור נהר מולודוי טוד, במטרה לרתק את הכוחות הגרמניים ולבלבל את הפיקוד הגרמני ביחס לכיוון המאמץ הסובייטי העיקרי. לאחר השלמת כיתור הכוחות הגרמניים במרחב רז'ב-סיצ'בקה-ביילי, הכוחות הסובייטיים היו אמורים להתרכז בחיסול הכוח המכותר. גאורגי ז'וקוב, שעד סוף אוגוסט 1942 שימש כמפקד החזית המערבית, מונה על ידי הסטאבקה כמתאם הפעולות ההתקפיות של החזית המערבית וחזית קלינין.

מבצע מארס נועד במקור להתבצע בסוף אוקטובר 1942, אך גשמי סתיו מאוחרים עיכבו את ההכנות לקראתו והפיקוד הסובייטי נאלץ לדחות את מועד תחילתו ל-25 בנובמבר, כדי לאפשר לקרקע הבוצית לקפוא ולהקל על תנועת הכוחות התוקפים. מקורות רוסיים טוענים שההחלטה לפתוח במבצע שבוע לאחר תחילת מתקפת הנגד באזור סטלינגרד (19 בנובמבר), אף על פי שתנאי מזג האוויר באזור בליטת רז'ב היקשו מאוד על ביצוע המתקפה, נבעה מהרצון לרתק את כוחות קבוצת ארמיות מרכז לחזיתם בכל מחיר.

דייוויד גלנץ טוען, שהפיקוד הסובייטי העליון תכנן לערוך מתקפה גדולה נוספת בחזית המרכזית, שנועדה לנצל את הצלחת מבצע מארס, כפי שמבצע סטורן בחזית הדרומית, נועד לנצל את הצלחת מבצע אורנוס (מתקפת הנגד הסובייטית באזור סטלינגרד). במסגרת המבצע, שקיבל את שם הקוד מבצע יופיטר, נועדו הכוחות הסובייטיים לכתר ולהשמיד את הכוחות הגרמנים באזור ויאזמה, ולהמשיך במתקפה לכיוון סמולנסק. הארמיות ה-5, ה-33 וארמיית הטנקים השלישית של החזית המערבית היו אמורות לתקוף את החזית הגרמנית מדרום מזרח לוויאזמה, לכבוש את העיר ולחבור עם כוחות חזית קלינין, שיתקפו לכיוון דרום מזרח מהאזור שייכבש במהלך מבצע מארס. גלנץ מסתמך בעיקר על ראיות נסיבתיות (קיום ריכוזי כוחות סובייטיים חזקים מדרום מזרח לויאזמה, שתוגברו במהלך אוקטובר ונובמבר 1942 על ידי כוחות מעתודת הסטאבקה). הוא כותב, שלא הצליח למצוא בארכיונים הסובייטיים ראיות לקיום תוכניות מבצע ספציפיות להמשך האופנסיבה בחזית המרכזית לאחר השלמת מבצע מארס. כלומר, אין כל ראיה ממשית לקיומה של תוכנית "מבצע יופיטר".

מצבת הכוחות של הצדדים היריבים

קו החזית מול הגזרה שנבחרה למתקפה בבליטת רז'ב הוחזק על ידי 7 ארמיות סובייטיות (4 ארמיות של החזית המערבית ו-3 ארמיות של חזית קלינין), אך לא כולן הופעלו במהלך מבצע מארס. שתיים מהארמיות של החזית המערבית (ה-29 וה-30) לא השתתפו כלל בשלב הראשון של המתקפה הסובייטית, ורק 3 מתוך 10 הדיוויזיות של הארמייה ה-31 מילאו בה תפקיד פעיל. הכוחות שנטלו חלק בשלב הראשון של המתקפה הסובייטית כללו 30 דיוויזיות חי"ר בסיוע אלפי קני ארטילריה. הכוחות הניידים שהוקצו למתקפה כללו 2 קורפוסי טנקים (שאחד מהם הוחזק בעתודה), 2 קורפוסים ממוכנים, קורפוס פרשים ולמעלה מ-20 בריגדות טנקים ובריגדות ממוכנות עצמאיות (1600–1900 טנקים. חלק ניכר מתוכם טנקים קלים).

קיימת מחלוקת לגבי גודלו של הכוח הסובייטי שהשתתף במבצע "מארס". לפי גלנץ, 7 הארמיות שנועדו להשתתף במבצע, כללו ערב פתיחת המתקפה 667 אלף חיילים ויותר מ-1900 טנקים, ובמהלך המתקפה על בליטת רז'ב הם תוגברו בכ-150 אלף חיילים וכמה מאות טנקים נוספים. אולם לפי מקורות רוסיים, הכוחות שהשתתפו באופן פעיל בשלב הראשון של מבצע מארס כללו 362 אלף חיילים, 1300 טנקים וכ-4000 קני ארטילריה, וכלל הכוח הסובייטי, כולל עתודות שהופעלו בשלבים המאוחרים של המתקפה, לא עלה על 550 אלף חיילים.

הכוח הגרמני שהחזיק באזור שהותקף בבליטת רז'ב, כולל תגבורות שהועברו לאזור לאחר תחילת המתקפה הסובייטית, כלל 24 דיוויזיות - 15 דיוויזיות חי"ר (כולל דיוויזיית שדה של הלופטוואפה), דיוויזיית פרשים של האס אס, 6 דיוויזיות פאנצר ו-2 דיוויזיות פאנצרגרנדיר. כוח זה היה שווה ערך לשתי ארמיות גרמניות בתקן מלא. חמישה קורפוסים גרמניים השתתפו בלחימה תחת פיקודו של ולטר מודל, מפקד הארמייה הגרמנית התשיעית : הקורפוסים ה-23, ה-27 וה-30 (האחרון מעתודת קבוצת ארמיות מרכז) וקורפוסי הפאנצר ה-39, וה-41. אין בידינו נתונים מדויקים לגבי גודלו של הכוח הגרמני שהשתתף בלחימה במהלך מבצע מארס. לפי הערכה גסה, הוא כלל 300–350 אלף חיילים וכ-1000 טנקים ותותחי סער. בהתחשב בעובדה, שהגרמנים החזיקו בעמדות מבוצרות היטב, שעמדו בפני שורת מתקפות סובייטיות החל מראשית 1942, והועמדו בכוננות לקראת מתקפה סובייטית חדשה צפויה, ניתן לומר שהכוח הסובייטי התוקף לא נהנה מעדיפות מספקת על הכוח המגן, במיוחד כשמדובר במספר הכלים המשוריינים.

המתקפה הסובייטית הראשונה (25–30 בנובמבר)

הפעולות בגזרת החזית המערבית

המתקפה הסובייטית החלה ב-25 בנובמבר עם שחר. תנאי מזג האוויר הקשים, שכללו סופת שלג וערפל כבד, הגבילו במידה רבה את יעילות ההכנה הארטילרית שקדמה למתקפה, ולא איפשרו לחיל האוויר הסובייטי להעניק לה סיוע. התקפת כוחות החזית המערבית על הקצה הדרום מזרחי של בליטת רז'ב לא נחלה הצלחה רבה. 3 דיוויזיות חי"ר מהארמייה ה-31 ומשמאלן עוד 3 דיוויזיות מהארמייה ה-20 בסיוע 4 בריגדות טנקים, תקפו גזרה ברוחב כ-40 ק"מ בין הנהרות אוסוגה וואזוזה, אך נבלמו על ידי הדיוויזיה הגרמנית ה-102, שהגנה על הגזרה, ולא השיגו התקדמות משמעותית. דייוויד גלנץ טוען, ששלוש הדיוויזיות של הארמייה ה-31, שהשתתפו במתקפה, ספגו אבדות כבדות כל כך ביומה הראשון, עד שהארמייה חדלה למלא תפקיד משמעותי בשלבים המאוחרים יותר של מבצע מארס. אולם לפי מחקר עדכני של החוקר הרוסי אלכסיי איסייב, הארמייה ספגה בסך הכל פחות מ-7000 נפגעים (מתוכם כ-1600 הרוגים ונעדרים) בין ה-21 ל-30 בנובמבר 1942.

ההצלחה היחידה של כוחות החזית המערבית הושגה באגף השמאלי של הארמייה ה-20, שם הצליחו שתי דיוויזיות חי"ר (ה-247 וה-331) לתפוס ראש גשר בגדה המערבית של נהר ואזוזה הקפוא, במרכז מערך ההגנה של קורפוס הפאנצר ה-39. שתי הדיוויזיות הגרמניות שהחזיקו בגזרה (הדיוויזיה ה-78 ודיוויזיית הפאנצר ה-5) נמצאו בעיצומו של מהלך חילופי כוחות. מפקד הארמייה ה-20 הזרים מיד כוחות נוספים לאזור במאמץ להרחיב את ראש הגשר ככל האפשר ולהעמיק את הפירצה בחזית הגרמנית.

אף על פי שראש הגשר עדיין היה מצומצם בממדיו החליטו ז'וקוב וקונייב בליל 25/26 בנובמבר להטיל מיד למערכה את קורפוס המשמר ה-8 מהארמייה ה-20 ואת "הקבוצה הניידת" (כוח שנועד לבצע חדירה עמוקה לעורף הגרמני), שכללה את קורפוס הטנקים ה-6 (165 טנקים) ואת קורפוס הפרשים ה-2 (כעשרת אלפים פרשים) מבלי להמתין להשלמת ההבקעה של החזית הגרמנית. החלטה זו התבררה בדיעבד כשגיאה יקרה. ראש הגשר הסובייטי היה קטן מלהכיל את הכוחות הנוספים שנשלחו לתוכו, נוצרו עומסי תנועה כבדים בדרכי הגישה המועטות אליו, והכוחות הסובייטיים שהצטופפו בראש הגשר ובדרכי הגישה אליו ספגו אבדות כבדות מאש מרוכזת של הארטילריה הגרמנית. למרות זאת, ב-27 בנובמבר הצליחו חלק מכוחות "הקבוצה הניידת" להבקיע דרך מערך ההגנה הגרמני, במחיר אבדות כבדות (50–60 אחוז מהטנקים שלה), לנתק את קו מסילת הברזל רז'ב-סיצ'בקה, ולהתקדם עד לעומק של כ-20 ק"מ.

ההתקדמות הסובייטית יצרה איום ממשי על העורף הגרמני, אך המגנים הגרמניים לא איפשרו לארמייה ה-20 להרחיב את הפרצה בחזיתם, וכיסי ההתנגדות שלהם (שנשענו על מקומות ישוב מבוצרים) היקשו מאוד על העברת אספקה ותגבורות לכוחות "הקבוצה הניידת". כוחות עתודה גרמניים מדיוויזיית הפאנצר ה-9 ומהקורפוס ה-27, ערכו התקפת נגד והצליחו לנתק את הכוחות הניידים הסובייטיים ולכתר אותם מצפון למסילת הברזל רז'ב-סיצ'בקה. ב-29 בנובמבר נאלץ מפקד החזית, איבן קונייב, להורות למה שנותר מ"הקבוצה הניידת" לסגת ולחבור בחזרה לכוחות הארמייה ה-20 בראש הגשר שלהם. חלק ניכר מהכוח המכותר הצליח לפרוץ לבסוף את טבעת הכיתור, אך נאלץ להותיר מאחור כמעט את כל כלי הרכב המשוריינים שלו. חלק מיחידות הפרשים שלא הצליחו להחלץ מהכיתור המשיכו בלחימה בעורף הגרמני, וחברו לפרטיזנים שפעלו באזור. בכך הסתיים למעשה השלב הראשון של המתקפה בגזרת החזית המערבית. יחידות החזית ספגו למעלה מ-38 אלף נפגעים (כולל כ-9000 הרוגים ונעדרים), והארמייה ה-20 בלבד איבדה כ-200 טנקים. ההישג היחיד שהחזית יכלה לזקוף לזכותה היה תפיסת ראש גשר קטן (ברוחב כ־11 ק"מ ובעומק כ-6 ק"מ) ממערב לנהר ואזוזה. גם המגינים הגרמנים ספגו אבדות כבדות, אך אבדותיהם היו קלות יחסית לאבדות הכוח התוקף.

הפעולות בגזרת חזית קלינין

בגזרת ההתקפה של חזית קלינין תמונת המצב הייתה שונה לחלוטין. הארמייה ה-41 והארמייה ה-22, שתקפו את האגף הצפוני של בליטת רז'ב, הגיעו להישגים ראשוניים מרשימים, ולא היו רחוקים מלמוטט את ההתנגדות הגרמנית. קורפוס המתנדבים הסיבירי ה-6 של הארמייה ה-41, שתקף מדרום מערב לעיר ביילי, הצליח להבקיע את החזית הגרמנית בקלות יחסית, ומפקד הארמייה, גרמן טאראסוב, מיהר לשלוח את הקורפוס הממוכן ה-1, שכלל 224 טנקים בפיקוד מיכאיל דמיטרוביץ סולומאטין, לנצל את ההצלחה. אף על פי שהקורפוס התקדם בשטח מיוער קשה לתנועה ונטול דרכים למעשה, הוא הצליח להתקדם לעומק של כ-30 ק"מ, וכוחותיו הקדמיים הגיעו ב-27 בנובמבר בלילה עד לכביש ביילי-ולדימירסקוי, נתיב האספקה העיקרי של קורפוס הפאנצר ה-41 שהגן על הגיזרה. אולם במקום להזרים את עתודותיו לתגבר את כוחו של סולומאטין, ולהעמיק את הפירצה בחזית הגרמנית, הסתבך מפקד הארמייה ה-41 בניסיון כושל לכתר מדרום ולכבוש את העיר ביילי, ואף השתמש בחלק מהכוחות של הקורפוס הממוכן ה-1 לשם כך. במסגרת התוכנית הסובייטית המקורית הוקצו 2 קורפוסים ממוכנים לצורך ניצול ההצלחה בגזרת הארמייה ה-41, אולם זמן קצר לפני פתיחת מבצע מארס החליט ז'וקוב להעביר את הקורפוס הממוכן ה-2 צפונה, כדי לסייע למתקפה של ארמיית ההלם השלישית באזור וילקייה לוקי. כתוצאה מכך עמדו לרשות גנרל טאראסוב רק 2 בריגדות טנקים מוקטנות (78 טנקים) בעתודה.

מפקד קורפוס הפאנצר ה-41 שלח 2 צוותי קרב ניידים מדיוויזיית גרוסדויטשלנד (שנחשבה אחת מיחידות העילית של הצבא הגרמני) ומדיוויזיית הפאנצר ה-1, כדי לתגבר את דיוויזיית החי"ר הגרמנית שהגנה על ביילי, ואילו עיקר כוחה של דיוויזיית הפאנצר ה-1 נשלח לבלום את התקדמות הקורפוס הממוכן ה-1, ולהשתלט מחדש על כביש ביילי-ולדימירסקוי. המשבר החמור שנוצר בגזרת קורפוס הפאנצר ה-41 אילץ את הפיקוד הגרמני לתגבר אותו ב-3 דיוויזיות פאנצר (ה-12, ה-19 וה-20) מעתודות קבוצת ארמיות מרכז. ב-29 בנובמבר החלו היחידות הראשונות של דיוויזיית הפאנצר ה-12 להגיע לגזרת הקורפוס, ותיגברו את דיוויזיית הפאנצר ה-1. כוחות העתודה הגרמניים בלמו את ההתקדמות הקורפוס של סולומאטין, שלא קיבל את התגבורות שביקש מפיקוד הארמייה ה-41. לבסוף, ב-2 בדצמבר, נאלץ פיקוד הארמייה ה-41, שהעריך שהוא ניצב מול כוחות גרמניים עדיפים, להורות לכוחותיו לעבור למגננה.

מצפון מזרח לביילי נחלה גם התקפת הארמייה ה-22 הצלחה ראשונית מרשימה. כוחות הארמייה הבקיעו את מערך ההגנה הגרמני בתפר בין עמדות קורפוס הפאנצר ה-41 והקורפוס ה-23, והחלו להתקדם במעלה עמק נהר לוצאסה (Luchesa) לכיוון דרום מזרח. במהלך היומיים הבאים נשלח הקורפוס הממוכן ה-3 בפיקוד מיכאיל קטוקוב לתגבר את המבקע של הארמייה ה-22. הגרמנים הגיבו במהירות במשלוח רגימנט ממונע מדיוויזיית גרוסדויטשלנד, כדי לבלום את האיום הסובייטי החדש. העתודות הגרמניות לא הצליחו אמנם להחזיר את המצב לקדמותו, אך גרמו אבדות כבדות לכוח הסובייטי התוקף ומנעו ממנו להגיע ליעדו העיקרי, כביש ביילי-אולינינו. עד ה-2 בדצמבר נבלמה התקדמות הארמייה ה-22 כמעט לחלוטין. היא איבדה 200 מתוך 270 הטנקים, שעמדו לרשותה עם פתיחת המתקפה, וכ-60 אחוז מכוחן של יחידות החי"ר שהשתתפו במתקפה, אך המשיכה להחזיק בבליטה בעומק של כ-15 ק"מ בחזית הגרמנית.

במקביל לארמיות ה-22 וה-41 תקפה גם הארמייה ה-39 מחזית קלינין את העמדות הגרמניות בקצה הצפון מזרחי של בליטת רז'ב באזור העיר מולודוי טוד. בניגוד לארמיות ה-22 וה-41, לארמייה ה-39 לא היו עתודות משוריינות לצורך ניצול ההצלחה, משום שהמתקפה בגזרתה נתפסה כמאמץ משני, שנועד להטעות את הפיקוד הגרמני, ולרתק את הקורפוס ה-23 הגרמני לחזיתו. כתוצאה מכך, החמיץ פיקוד הארמייה מספר הזדמנויות להבקעת החזית הגרמנית ביום הראשון למתקפה. למרות מספר הצלחות ראשוניות נבלמה מתקפת הארמייה ה-39 לפני שהגיעה ליעדה העיקרי, כביש רז'ב-אולינינו. גם במקרה זה הצליח הפיקוד הגרמני למנוע הבקעה סובייטית באמצעות הזרמה מהירה של עתודות ממונעות לגזרה המותקפת.

במהלך מבצע מארס השתמשו הגרמנים בהצלחה בטקטיקה ששילבה בין הגנה קשיחה לבין הגנה ניידת. החי"ר הגרמני הפך את הכפרים הרבים באזור בליטת רז'ב למתחמים מבוצרים ערוכים להגנה היקפית, בעוד דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר יצרו צוותי קרב ניידים ("קמפף-גרופה"), שחיפו על הפערים בין המתחמים המבוצרים, ותקפו את הכוחות הניידים הסובייטים שהצליחו להבקיע דרכם. הכפרים המבוצרים שימשו כמעין "שוברי גלים", שפיצלו את הכוחות התוקפים ואיפשרו רק ליחידות קטנות לחדור בפערים ביניהם. הכוחות הגרמניים שהחזיקו בהם המשיכו להילחם גם לאחר שכותרו, והיקשו על תיגבור הכוחות שהבקיעו דרך מערך ההגנה הגרמני. צוותי הקרב הניידים טיפלו בכוחות הסובייטיים הקטנים יחסית שהצליחו לפרוץ את החזית הגרמנית, ניתקו אותם מעורפם, וכיתרו אותם.

התוכניות הסובייטיות לכיבוש מבלט רז'ב-ויאזמה (מבצע "מארס" בחצים הקטנים ומבצע "יופיטר" בחצים הגדולים). השטחים שנכבשו במהלך המתקפה הסובייטית מסומנים בקו מפוספס

מתקפת הנגד הגרמנית

עד ראשית דצמבר 1942 הצליחו הגרמנים לייצב מחדש את חזיתם, ולבלום את כל המתקפות הסובייטיות על בליטת רז'ב. כתוצאה מכך היה הפיקוד הגרמני חופשי לרכז את עתודותיו בגזרת קורפוס הפאנצר ה-41 כנגד הארמייה הסובייטית ה-41, שהחזיקה בבליטה עמוקה בקו החזית הגרמני מדרום-מערב לביילי. בימים הראשונים של דצמבר השלימו הגרמנים את העברת הקורפוס ה-30 לאזור, וב-7 בדצמבר פתחו במתקפה מתמקדת על שני האגפים של הבליטה הסובייטית, במטרה לנתק ולכתר את הכוחות הסובייטיים בתוכה. 2 דיוויזיות פאנצר מהקורפוס ה-30 בסיוע דיוויזיית הפרשים ה-1 של האס אס תקפו את האגף הדרומי של הבליטה הסובייטית, בעוד יחידות מקורפוס הפאנצר ה-41 תקפו את האגף הצפוני מכיוון ביילי. לאחר יומיים של לחימה קשה התחברו זרועות המלקחיים הגרמניים, קטעו את הבליטה הסובייטית בבסיסה, וכיתרו חלק מיחידות הקורפוס ה-6 ואת עיקר כוחו של הקורפוס הממוכן ה-1.

הכוח הסובייטי המכותר בפיקוד גנרל סולומטין נערך להגנה היקפית, והצליח להדוף התקפות מצד 4 דיוויזיות פאנצר במשך מספר ימים, אך נותר כמעט ללא דלק ותחמושת. בליל 15/16 בדצמבר הצליח הכוח הנצור לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית, לאחר שהשמיד את רוב ציודו הכבד, בסיוע פעולת הטעיה שביצעו הכוחות הסובייטיים מחוץ לטבעת הכיתור. לפי הדו"ח שהגיש ראש המטה של הקורפוס הממוכן ה-1, במהלך מבצע מארס ספג הקורפוס כ-8200 נפגעים (מתוך כ-15 אלף) ואיבד כמעט את כל הטנקים שלו. יחידות הקורפוס טענו שהרגו כ-8900 חיילים גרמנים והשמידו 184 טנקים של האויב במהלך הלחימה. קורפוס הרובאים ה-6, שנשא בעיקר נטל הלחימה בגזרת הארמייה ה-41, ספג 22,500 נפגעים, יותר משני שלישים מכוחו המקורי.

לאחר חיסול הבליטה הסובייטית בחזית הגרמנית באזור ביילי, העביר הפיקוד הגרמני חלק מעתודותיו צפונה, ובמהלך המחצית השנייה של דצמבר ניסה לכבוש מחדש גם את השטח שאבד לו בעמק נהר לוצ'אסה. אולם הארמייה הסובייטית ה-22 הצליחה לבלום את מתקפת הנגד הגרמנית, והמשיכה להחזיק בבליטה שנכבשה על ידה בקו החזית הגרמני.

השלב השני של המתקפה הסובייטית (11–14 בדצמבר)

למרות כישלון המתקפה הסובייטית הראשונה על בליטת רז'ב, והמצב הקשה אליו נקלעה הארמייה ה-41 כתוצאה ממתקפת הנגד הגרמנית, התעקש ז'וקוב לחדש את המתקפה הסובייטית במגמה להשלים חיסול הכוח הגרמני בבליטת רז'ב עד סוף דצמבר 1942. יש לזכור שבראשית דצמבר עדיין הייתה קיימת סכנה ממשית, שהפיקוד הגרמני יצליח להעביר תגבורות חזקות לאזור סטלינגרד ולפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית סביב הארמייה השישית. על רקע זה ניתן להבין את ההתעקשות של סטלין וז'וקוב להמשיך להפעיל לחץ חזק על הכוחות הגרמניים בבליטת רז'ב, כדי לא לאפשר לפיקוד הגרמני להעביר כוחות מקבוצת ארמיות מרכז לעזרת כוחותיו הלחוצים בחזית הדרום. במהלך עשרת הימים הראשונים של החודש דאג ז'וקוב לתגבר את הכוחות הסובייטיים, שנועדו להשתתף במתקפה החדשה, בכוח אדם ובשריון. תוכנית המתקפה נשארה כמעט ללא שינוי. הארמיות ה-20 וה-29 של החזית המערבית, שתוגברו על ידי כוחות מהארמייה ה-31, בסיוע 2 קורפוסי טנקים (כ-230 טנקים) נועדו לתקוף לכיוון צפון מערב מראש הגשר שעל נהר ואזוזה במטרה לחבור עם כוחות הארמייה ה-41, בעוד הארמייה ה-39 מחזית קלינין, שתוגברה במספר דיוויזיות מהארמייה ה-30, תוקפת את הקצה הצפון מזרחי של הבליטה הגרמנית, בסיוע כוחות מהארמייה ה-22, במטרה לכבוש את אזור אולינינו האסטרטגי.

המתקפה הסובייטית השנייה נפתחה ב-11 בדצמבר. הכוחות הגרמניים בבליטת רז'ב, שקיבלו אף הם תגבורות חזקות והיו ערוכים היטב למגננה, לא התקשו לבלום את המתקפה הסובייטית החדשה. הארמיות ה-20 וה-29 המתוגברות לא הצליחו להבקיע את מערך ההגנה הגרמני בגזרתם, וספגו אבדות כבדות. בשלב ראשון תקפו דיוויזיות הרובאים בסיוע צמוד של בריגדות טנקים עצמאיות את החזית הגרמנית. מכיוון שהמתקפה נתקעה כבר בראשיתה, הטיל הפיקוד הסובייטי למערכה את קורפוס הטנקים ה-5 ולאחר מכן גם את קורפוס הטנקים ה-6 (האחרון שוקם באופן חלקי, וכלל כ-100 טנקים). המאמץ הסובייטי העיקרי התמקד בגזרה צרה ברוחב 4 ק"מ בלבד. לאחר 3 ימים של התקפות והתקפות נגד, במהלכן עברה השליטה על נקודות מפתח מסוימות מיד ליד מספר פעמים, נשברה המתקפה הסובייטית, לאחר שהכוחות התוקפים ספגו למעלה מעשרת אלפים נפגעים ואיבדו מאות טנקים. ב-18 בדצמבר הורה ז'וקוב לבסוף לחזית המערבית להפסיק את המתקפה, ובכך הודה למעשה בכישלון "מבצע מארס", אם כי הארמייה ה-39 מחזית קלינין המשיכה את המתקפה בגזרתה עד ל-23 בדצמבר. בדו"ח שהגיש מטה הארמייה ה-20 לאחר סיום המבצע נכתב, שבמהלך הלחימה הסבו יחידות הארמייה לגרמנים למעלה מעשרת אלפים הרוגים, והשמידו או לקחו שלל 185 טנקים ו-271 קני ארטילריה. גם בגזרת חזית קלינין לא נחלה המתקפה הסובייטית המחודשת הישגים משמעותיים.

בספר זכרונותיו, גאורגי ז'וקוב נמנע מלהזכיר את השלב הראשון של המתקפה הסובייטית (25 בנובמבר - 30 בנובמבר) על בליטת רז'ב. הוא מתייחס בקצרה רק לשלב השני של המתקפה, שהחל ב-11 בדצמבר. ז'וקוב מטיל בספרו את האחריות העיקרית לכישלון "מבצע מארס" על פיקוד החזית המערבית (כלומר על איבן קונייב, מפקד החזית, שמערכת היחסים בינו לבין ז'וקוב במהלך המלחמה התאפיינה ביריבות אישית מרה), שלטענתו לא הכין כראוי את המתקפה בגזרתו.

סיכום ולקחים

אין מחלוקת על העובדה, ש"מבצע מארס" היה כישלון סובייטי עקוב מדם, שלא הניב הישגים משמעותיים בשטח. הוויכוח מתמקד בשאלה מה היה היעד העיקרי של המבצע. גאורגי ז'וקוב ומרבית המקורות הסובייטיים והרוסיים טוענים, שהמתקפה הסובייטית על בליטת רז'ב הייתה מתקפה משנית בעלת יעדים מוגבלים, שמטרתה העיקרית היה ריתוק כוחות קבוצת ארמיות מרכז, בעוד המתקפה העיקרית מונחתת בחזית הדרומית. דייוויד גלנץ טוען, שמבצע מארס תוכנן כשלב ראשון של מתקפה אסטרטגית סובייטית, שנועדה להתבצע במקביל למתקפת הנגד באזור סטלינגרד. מתקפה שנועדה לכתר ולהשמיד חלק גדול מכוחות קבוצת ארמיות מרכז ממזרח לסמולנסק, לכבוש מחדש את בליטת רז'ב-ויאזמה כולה ולבטל את האיום הגרמני על מוסקבה.

קשה לתת תשובה חד-משמעית לשאלה זו, אך מניתוח הנתונים הקיימים ניתן להסיק, שהמקורות הסובייטים קרובים יותר לאמת. נכון אמנם, שריכוז הכוחות הסובייטים באזור מוסקבה היה גדול יותר מאשר ריכוז הכוחות באזור סטלינגרד, אולם ניתן להסביר זאת בחששה של ההנהגה הסובייטית מפני אפשרות חידוש המתקפה הגרמנית על הבירה הסובייטית (חשש שהמשיך להתקיים לפחות עד לקיץ 1943). הכוחות הסובייטיים שהשתתפו באופן פעיל ב"מבצע מארס" היו מצומצמים יחסית, העתודות המשוריינות שהוקצו לסייע למבצע לא היו גדולות, וגם היעדים הקרקעיים של המבצע היו מצומצמים למדי. סביר להניח, שלפחות אחרי כישלון המתקפה הראשונה על בליטת רז'ב, המטרה העיקרית של המשך הפעולות ההתקפיות בגזרה זו, הייתה ריתוק כוחות קבוצת ארמיות מרכז. הצלחת מתקפת הנגד הסובייטית באזור סטלינגרד, במקביל לכישלון המתקפה הראשונה על בליטת רז'ב (25 בנובמבר - 30 בנובמבר) גרמו לפיקוד העליון הסובייטי להפנות את מרבית עתודותיו דרומה, כדי לחזק את טבעת הכיתור סביב הכוחות הגרמניים שנלכדו בכיס סטלינגרד, ולנצל את ההצלחה להמשך המתקפה באזור הדון, במטרה לנתק ולכתר את קבוצת ארמיות A הגרמנית בקווקז. עתודות הסטאבקה לא היו גדולות מספיק לנהל במקביל שתי מתקפות אסטרטגיות.

אם נקבל את ההנחה, שמטרתו העיקרית של "מבצע מארס" הייתה למנוע משלוח תגבורות מקבוצת ארמיות מרכז לאזור סטלינגרד, אפשר לומר שהוא השיג את מטרתו, אם כי במחיר אבדות כבדות. המתקפה על בליטת רז'ב הצליחה לרתק כ-30 דיוויזיות גרמניות, ולא איפשרה לפיקוד הגרמני להעביר כוחות משמעותיים מקבוצת ארמיות מרכז לדרום רוסיה, כדי לטפל במשבר שנוצר באזור סטלינגרד והדון. כתוצאה מכך נאלץ הפיקוד הגרמני להסתמך בעיקר על עתודותיו במערב אירופה כדי לתגבר את כוחותיו באזור, עובדה שגרמה לעיכוב ממושך בהגעת התגבורות הגרמניות לחזית הדרום. עם זאת, אין ספק שסטלין והסטאבקה רצו מאוד לכבוש מחדש את מרחב רז'ב-סיצ'בקה-ביילי, כדי להרחיק את האיום הגרמני ממוסקבה, ונכשלו בהשגת מטרה זו.

ניתן להצביע על שתי סיבות עיקריות לכישלונו של מבצע מארס:

1. האופן בו ניהל הפיקוד הגרמני את קרב המגננה באזור בליטת רז'ב - הפיקוד הגרמני ניהל את המערכה בכישרון, והצליח לבלום את המתקפות הסובייטיות למרות הנחיתות המספרית הניכרת של כוחותיו, באמצעות העברה מהירה של עתודות ממונעות לגזרות המותקפות, וכיתור הכוחות הניידים הסובייטיים שהצליחו לחדור את מערך ההגנה שלו. הפיקוד הגרמני בכל הרמות גילה רמה גבוהה של מקצועיות, יוזמה וגמישות, שאפיינו את הפיקוד הגרמני הזוטר לאורך כל המלחמה. הגרמנים בנו באזור בליטת רז'ב מערך הגנה עמוק ומבוצר היטב, והאש המרוכזת של הארטילריה ותותחי הנ"ט שלהם בלמה את מרבית ההתקפות הסובייטיות לפני שהגיעו למערך ההגנה הגרמני העיקרי. בניגוד לפיקוד הסובייטי, השכיל הפיקוד הגרמני להפעיל את כוחותיו הניידים בצורה מרוכזת, וכך הצליח להשיג עדיפות מקומית בנקודות ההכרעה, למשל, בגזרת הארמייה הסובייטית ה-41.
2. הפיקוד הסובייטי ניהל את המתקפה נגד בליטת רז'ב בצורה שבלונית, וקיבל שורה של החלטות שגויות, שתרמו לכישלון מבצע מארס. השגיאה החמורה ביותר שביצע הפיקוד הסובייטי הייתה, שהמתקפה השנייה על בליטת רז'ב היוותה חזרה כמעט מדויקת על תוכנית המתקפה הראשונה. לא נעשה כל ניסיון להשיג לפחות הפתעה טקטית, באמצעות שינוי הגזרות שנבחרו למתקפה, ולכן השלב השני של המתקפה נידון מראש לכישלון.

בחורף 1942/43 עדיין לא היה לפיקוד הסובייטי ניסיון בניהול פעולות התקפיות רחבות היקף, ורמתו המקצועית של הצבא הסובייטי עדיין הייתה רחוקה מזו של הצבא הגרמני. הצלחת המתקפות הסובייטיות באזור סטלינגרד והדון נבעה במידה רבה מהעובדה, שחלק גדול מכוחות הציר באזור, הורכבו מיחידות מצבאות גרורותיה של גרמניה הנאצית (רומניה, איטליה והונגריה). באזור מבלט רז'ב, לעומת זאת, לא היו יחידות לא גרמניות, ולרשות פיקוד קבוצת ארמיות מרכז עמדו עתודות ניידות חזקות, שסייעו לבלימת המתקפה הסובייטית. במהלך מבצע מארס תקפו יחידות סובייטיות שוב ושוב עמדות גרמניות מבוצרות, מבלי לנסות לתמרן ולאתר את נקודות התורפה במערך ההגנה הגרמני. יחידות הרגלים הסובייטיות התקדמו בדרך כלל בגלים, מבלי להתפרס ולנצל את תוואי הקרקע, ולכן ספגו אבדות כבדות מאש המגינים הגרמנים. הכוחות הסובייטיים, שהשתתפו במתקפה על בליטת רז'ב, כללו לפחות 1600 טנקים, אך במקום לרכז אותם במסגרת אגרופי שריון, יותר ממחציתם הוקצו לספק סיוע צמוד לדיוויזיות הרובאים, במסגרת בריגדות ורגימנטים עצמאיים של טנקים, ופוזרו לאורך כל החזית. אפילו ארבעת הקורפוסים המשוריינים והממוכנים, שנועדו לשמש כוח לניצול ההצלחה ולחדירה עמוקה לעורף האויב, לא רוכזו בשני מאמצים התקפיים עיקריים. כתוצאה מכך, גם כאשר הצליחו הארמיות של חזית קלינין להבקיע את מערך ההגנה הגרמני, לא עמדו לרשות החזית עתודות משוריינות חזקות מספיק לצורך ניצול ההצלחה. בנוסף לכוחות הניידים שהופעלו במהלך מבצע מארס, לרשות הפיקוד הסובייטי עמדו עתודות משוריינות גדולות באזור מוסקבה, כולל ארמיית הטנקים השלישית, אך ז'וקוב נמנע מלהשתמש בהן כדי לתגבר את המתקפה כנגד בליטת רז'ב. ניתן לראות בכך אינדיקציה נוספת לחשיבות המוגבלת שייחס הפיקוד הסובייטי להצלחת המתקפה.

אבדות הצדדים היריבים

אין בידינו הערכה מדויקת של אבדות הצבא האדום במהלך "מבצע מארס". במאמר שפרסם דייוויד גלנץ על המבצע הוא העריך את מספר הנפגעים הסובייטיים בקרוב לחצי מיליון איש. בספר שהוא כתב על המבצע הוא נקב במספר 335 אלף נפגעים סובייטיים, מתוכם כ-100 אלף הרוגים ונעדרים. אולם הוא כותב, שמדובר בהערכה בלבד, המבוססת על מספר האבדות הכולל של שתי החזיתות הסובייטיות שהשתתפו במבצע במהלך שנת 1942, ושאין לו נתונים מדויקים על מספר הנפגעים הסובייטיים במהלך המבצע.בנוסף, הערכת האבדות שלו מבוססת בחלקה על מקורות גרמניים (דיווחים שהעבירו היחידות הגרמניות, שהשתתפו בלחימה, למטה הארמייה התשיעית).

מקורות רוסיים עדכניים נוקבים במספר אבדות קטן באופן משמעותי. החוקר הרוסי גריגורי קריוושייב (G.F.Krivoshyev) מעמיד את מספר הנפגעים הסובייטיים במהלך "מבצע רז'ב-סיצ'בקה השני" (השם שניתן למבצע מארס בהיסטוריוגרפיה הסובייטית) על כ-215 אלף איש, מתוכם כ-70 אלף הרוגים, נעדרים ושבויים. מחקר עדכני יותר של החוקר אלכסיי איסייב (Aleksey Isaev) נוקב במספר נפגעים דומה. מדובר אמנם באבדות כבדות למדי, אך לא חריגות בהשוואה לאבדות הצבא הסובייטי במבצעים התקפיים דומים במהלך המלחמה. יש לזכור, שממוצע האבדות החודשי של הצבא האדום במהלך המלחמה, עמד על כ-130 אלף הרוגים. הארמייה ה-20, שמילאה את התפקיד המרכזי בשתי המתקפות הכושלות של החזית המערבית על בליטת רז'ב, ספגה כ-58 אלף נפגעים מתוך מצבה של 114 אלף (כמחצית מכוחה) עד ה-12 בדצמבר. הארמיות האחרות של החזית, שנטלו חלק במתקפה, ספגו שיעור אבדות נמוך בהרבה. אבדות שלוש הארמיות של חזית קלינין (הארמיות ה-41, ה-22 וה-39) שהשתתפו במבצע, הסתכמו בכ-100 אלף נפגעים ושבויים, מתוכם כ-37 אלף הרוגים ונעדרים. ההערכה של גלנץ, שבמהלך המבצע נפגעו/הושמדו כ-1700 טנקים סובייטיים, (המבוססת אף היא על נתונים גרמניים) נראית מוגזמת. מספר זה עולה על המספר הכולל של הטנקים, שהופעלו בשלב הראשון של מבצע מארס. לפי מקורות סובייטיים, במהלך המבצע נפגעו 1366 טנקים.

אבדות הארמייה התשיעית במהלך מבצע מארס הסתכמו ב-40 אלף עד 53 אלף נפגעים, לפי הערכות שונות, וכ-400 טנקים ותותחי סער. כלומר, יחס האבדות בין הצדדים היריבים היה ארבע או חמש לאחד לטובת הצד הגרמני.

ראו גם

• רז'ב (סרט)

לקריאה נוספת

• אלן קלארק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1979.
• אלכסנדר ורט רוסיה במלחמה 1941 - 1945, הוצאת מערכות, 1968.
• (Glantz david M, Zhukov's greatest defeat: the Red army epic disaster in operation Mars, 1942 (1999
• Исаев А. В. Когда внезапности уже не было. История ВОВ, которую мы не знали
• actualhistory.ru", A. V. Isayev. Soviet casualties during the war at Rzhev Salient. "Modern history" Magazine, July 2012"

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב רז'ב השני בוויקישיתוף

• Counterpoint To Stalingrad: Operation Mars (אורכב 17.09.2009 בארכיון Wayback Machine)
• Operation "Mars" - The Second Offensive in Rzhev Vicinities. November-December 1942
• Operation "Mars" - Was it Large Disaster or a Part of the Victory in Stalingrad?
• fmso.leavenworth.army.mil/documents/countrpt/countrpt.htm

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35109870קרב רז'ב השני