מבצור הצוללות ולנטין

מבצור (בונקר) הצוללות ולנטין הוא מתקן שנועד לבניית, הגנת ותחזוקת צוללות מדגם XXI, שנבנה על גדת נהר הווזר בפרבר בשם רקום של העיר ברמן. המקום נבנה על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה בין השנים 1943 ועד למרס 1945 תוך ניצול עובדי כפיה. במהלך הפצצות של בעלות הברית, המתקן ניזוק ולא הושלם. מפעל ולנטין היה המתקן המבוצר הגדול ביותר של צוללות בגרמניה, והיה שני רק לבסיס הצוללות בלוריאן ולזה שבברסט שבצרפת.

כמתקן אשר היו בו גם יכולות בניה, הוא שונה מהאנגרים אחרים של צוללות שתוכננו לאחסנה ותחזוקה מבצעית בלבד.

רקע

הפצצות של חיל האוויר המלכותי וחיל האוויר של צבא ארצות הברית גרמו לירידה דרמטית בייצור צוללות במספנות הגרמניות, דבר שהצריך יצירת אתרי ייצור חסינים יותר.

בשנת 1944 היו מספר אתרי ייצור והספנה כאלו, כולל מבצור הצוללות נורדזי 3 באי הגרמני הלגולנד Fink II ו-Elbe II בהמבורג וקיליאן בקיל. אתרים אחרים בגרמניה הנאצית ובאזורי הכיבוש היו בשלבי בנייה או בתכנון, כמו בברמן ובוילהלמסהאפן.

תכנון ובנייה

תרשים מתאר המתקן כפי שתואר בדו"ח חיל האוויר האמריקני משנת 1946 לקראת פרויקט רובי

לקראת סוף 1942 פרסם אלברט שפר שהיה שר החימוש בממשל הנאצי, את התוכנית לבניית אחת המספנות הגדולות ביותר לבניית צוללות. תחת שם הקוד ולנטין, אמורה הייתה להיבנות מספנה לצוללות ישירות על נהר הוזר בין פרברי העיר ברמן רקום ופארג'. אורכו של הבונקר כ-426 מטר ורוחבו 97 מטר בנקודה הרחבה ביותר שלו; עובי הקירות הוא 4.5 מטר. גובה המבנה הוא בין 22.5 ל-27 מטרים. הגג נבנה באמצעות עשרות קשתות בטון מזוין גדולות, שיוצרו במקום והונפו למקומן בנפרד. עובי הגג הוא בערך 4.5 מטר אך בחלקו מגיע ל-7 מטר כאשר הגרמנים החלו להוסיף לעוביו עוד לפני השלמת הבונקר. הבנייה דרשה 500,000 מ"ק של בטון. שטח רצפת הייצור הייתה 35,375 מ"ר.

התכנון והפיקוח על בניית המתקן הופקדו בידי ארגון טודט. המהנדס המפקח באתר היה אריך לקנר אשר לאחר המלחמה הפך לאחד המהנדסים האזרחיים הבולטים בגרמניה.

במתקן תוכננו 13 תאי הרכבה (בגרמנית Taktplatz, או Takt), כל אחד מהם תוכנן לשלב אחר בתהליך ההרכבה. שני תאים, 9 ו-10, איפשרו עבודה בגובה להתקנת פריסקופים, שנורקלים ואנטנות. שני התאים האחרונים, 12 ו-13, הופרדו בקירות גבוהים משאר המבנה וניתן היה לסגור אותם על ידי שערי הצפה אטומים למים. התא האחרון, מס' 13, היה מבדוק יבש אותו ניתן להציף במים בעומק 8 מטר (26 רגל). בהצפת שני התאים האחרונים, ניתן היה להגיע להפרש של כ-20 מטרים מתחתית המבדוק ועד למשטח הגג של הבניין. תא 13 תוכנן לשמש לבדיקות דליפות של הצוללות, כמו גם לבדיקת המנועים ועוד. בנוסף ל-13 מפרצי ההרכבה, היו באתר בתי מלאכה ומחסנים לחלקי הצוללות, מנועי דיזל וסוללות ומיכלי אחסון לדלק ושמנים.

את השער בדופן המערבית ניתן היה לסגור באמצעות דלת הזזה חסינת פיצוץ שנפתחה לתעלה קטנה וממנה ישירות אל הנהר. באמצעות פתח זה ניתן היה להעביר חלקים שנבנו מראש לתוך המפעל ולהוציא משם צוללות מוכנות.

יסודות המתקן נבנו לתוך חימר לאונבורג, המאופיין בחוזק ויציבות גבוהים. עד לשנת 2023 נערכות מדידות רצופות לגבי שקיעת המבנה הכבד בקרקע.

עבודת כפיה

את המתקן בנו 10,000-12,000 איש, רובם פועלי כפיה משבעה מחנות הנמצאים בטווח שבין 3 ל-8 ק"מ מאתר הבניה. חלק מהעובדים שוכן במחנה הריכוז ברמן-פארג' הסמוך, שהיה תת-מחנה של מחנה הריכוז נוינגמה, עם 2,092 אסירים נכון ל-25 במרץ 1945.

המחנה נוהל בתחילה על ידי האס אס, אך הרחבת רשת המחנות באזור הביאה למחסור בכוח אדם לניהול ואבטחת המחנה. בניית המתקן התנהלה מסביב לשעון, כאשר האסירים נאלצו לעבוד במשמרות של 12 שעות והדבר הביא לשיעור תמותה גבוה בקרבם. עם זאת, זהותם של 553 קורבנות בלבד, רובם צרפתים, אושרה. מספר העובדים שמתו עשוי להגיע ל-6,000, מכיוון ששמות ההרוגים הפולנים והרוסים לא נרשמו.

האסירים שהוחזקו במחנה הריכוז נוינגמה ובמחנות המשנה שלו פונו באפריל 1945, ימים ספורים טרם שחרור האזור על ידי הצבא הבריטי. רבים הועברו לאניה קאפ ארקונה. על הספינה היו כ-5,000 אסירי מחנות ריכוז שונים כאשר הותקפה והוטבעה על ידי ה-RAF ב-3 במאי 1945 ורק כ-350 אסירים ניצלו. הטביעה התרחשה יום אחד בלבד לפני הכניעה הגרמנית ב-Lüneburg Heath בקרבת האמבורג.

תפוקה מתוכננת

כוונת הנאצים הייתה שהמתקן ישמש להרכבה הסופית של צוללות מדגם XXI. קצב היצור המתוכנן היה 3 צוללות בחודש החל מאפריל 1945 ו-14 צוללות בחודש מאוגוסט 1945 (כלומר אחת בכל 56 שעות). תוכננה גם בניית מבצור נוסף באותו אזור בשם הקוד ולנטין 2, המכרז הופץ בנובמבר 1944 ובפברואר 1945 החלו שם כבר עבודות עפר להכנת התשתיות.

פעילות הייצור בולנטין תוכננה להתחיל בסוף 1944, אך נדחתה לאמצע 1945, בין היתר בשל מחסור בכוח אדם, אספקת חומרים והפצצות של בעלות הברית. עד לחודש מרס 1945, כ-90% מהמתקן כבר הושלמו והותקנו בו רוב כלי העבודה והמכונות הדרושים. ייצור הצוללות אמור היה להתחיל בתוך כחודשיים.

תוכנן כי בעת הפעלתו, יהיו במתקן 4,500 עובדי כפיה תחת ניהולה של מספנת ברמר וולקן להרכבת הצוללות. כל צוללת הורכבה משמונה מקטעים גדולים ומוכנים מראש שיוצרו במספנות ומפעלי יצור אחרים ושוגרו לוולנטין על דוברות. לחלק מחברות אלו היה ניסיון מועט בבניית מערכות ימיות וכתוצאה מכך נדרש ייצור מחדש לתיקון פגמים במקטעים שונים.

מתוך 118 הצוללות שהרכבתן החלה, רק ארבע דורגו ככשירות ללחימה לפני תום המלחמה.

הפצצת האתר וכיבושו

מפעל ולנטין הופצץ מהאוויר על ידי הבריטים ב-27 במרץ 1945. הכוח התוקף כלל עשרים מפציצים כבדים מדגם אוורו לנקסטר של טייסת 617 אשר, לאחר הפצצת הסכרים במבצע נזיפה עשתה שימוש בשיטות הפצצה מדויקות.

במקביל, כוח של 115 לנקסטרים הפציץ את מחסן המזוט הסמוך בכפר שוואנוודה. המפציצים לוו על ידי תשעים מטוסי P-51 מוסטנג.

הלנקסטרים שתקפו את מתקן ולנטין נשאו כל אחד פצצה מפצחת בונקרים בודדת - שבעה נשאו את הטולבוי בת 5 טון, 13 נשאו את פצצת גרנד סלאם של 10 הטון.

שני גראנד סלאם פגעו במטרה וחדרו בערך למחצית גג הבטון הברזל ושם התפוצצו. הפיצוצים פרצו חורים גדולים בעובי הגג וכתוצאה מכך כ-1,000 טונות של שברי בטון וברזל נפלו לתוך המתחם. פצצה נוספת גרמה נזק למפעל חשמל סמוך, לבתי מלאכה ולמפעל לערבול בטון.

שלושה ימים לאחר מכן, ב-30 במרס, חיל האוויר השמיני של ארצות הברית הפציץ את ולנטין עם פצצות מדגם דיסני. לפצצות כבדות אלו (2,040 ק"ג) היו רקטות להגברת כוח החדירה שלהם לבטון. שישים פצצות שוגרו אך רק אחת פגעה במטרה וגרמה נזק קטן.

המפעל ננטש, וארבעה שבועות לאחר ההפצצה, האזור נתפס על ידי הקורפוס ה-30 שכבש את ברמן לאחר קרב של חמישה ימים.

לאחר המלחמה

לאחר המלחמה, החל ממרס 1946 ועד שנת 1949, בוצע פרויקט "רובי" שהיה שתוף פעולה בין חיל האוויר המלכותי לזה של חיל האוויר של ארצות הברית. הפרויקט נועד לבחון דגמים שונים של פצצה מפצחת בונקרים. למטרה זו נבחרו אתר זה וגם מבצור הצוללות נורדזי 3 ועוד מתקנים תת-קרקעיים באי הלגולנד. בוצעו כ-140 גיחות של מטוסי אוורו לנקסטר, בואינג B-29 סופרפורטרס ומטוסי בואינג B-17 מבצר מעופף שהטילו פצצות מדגמים שונים בחלק מהאתרים.

מסוף המלחמה ועד לשנת 1949, בפיקוח צבא ארצות הברית, פורקו מתקני האתר. חומרי הגלם, גרוטאות, מכונות והציוד שבו נמכר לקבלנים מקומיים.

בשנת 1947 הועברו נכסי הרייך, לרבות אלו של הוורמכט לאחריות עיריית ברמן וזו מכרה חלק מהנדל"ן לאנשי עסקים.

הריסה כללית ומלאה של המקום נדונה מספר פעמים, אך מעולם לא יושמה, בעיקר בשל התנגדותו של מנהל הנמל החדש ומנהל הבנייה לשעבר של האתר. הנזק הסביבתי האפשרי היה גדול מדי שכן ההנחה הייתה שהמשקל הרב של המתקן שיקרוס יגרום לתזוזת קרקע שתפגע במחוז רקום בברמן לרבות בתחנת הכוח שם. בשנת 1948, עולתה תוכנית להשתמש בהריסות האתר לפיתוח פארק גדול. אך בשל העלויות הגבוהות שנדרשו לשיטוח המקום (כ-800,000 מ"ר) נעצרה היוזמה. צד האתר הקרוב לגדת הנהר התפתח באופן עצמאי לאתר רחצה, דייג וקמפינג פופולרי.

בשנות ה-50 האתר זכה להתעניינות ציבורית ואף כונה "פלא תבל השמיני" בשל ההישגים הטכניים וגודלו. גם גופה שנמצאה ביסוד המקום בונקר ב-28 ביוני 1957, שהייתה ללא ספק של עובד כפייה, לא הובילה לדיון בעניין כוח העבודה שבנה את המקום. בשנת 1957 עלו מספר רעיונות נוספים לשימוש באתר: מחסן קירור ענק, הסבה לכור גרעיני, אחסון נשק גרעיני אמריקאי, הפיכתו למתקן פנאי. אף אחד מהרעיונות הנ"ל לא קודם.

מאוקטובר שנת 1960 חלק מהמבנה שימש את הבונדסוור כמחסן לציוד ימי, חלקי חילוף, ואף של מסוקים ימיים.

ב-1983 הוקמה במקום אנדרטת זיכרון לפועלים שבנו את ולנטין.

עלויות תחזוקה גבוהות אילצו את משרד ההגנה (גרמניה) להציע את הבונקר למכירה ב-2008. השימוש הצבאי הסתיים שם ב-31 בדצמבר 2010. בחודש מאי 2011 החלו עבודות להסבת חלק זה לאנדרטה עם מרכז מבקרים שנחנכה בנובמבר 2015. עלות ההסבה הייתה 3.8 מיליון יורו.