ליליה בסביץ
ליליה בסביץ-כהן (1900 אוקראינה – 1990, תל אביב) הייתה ממנהיגות תנועת הפועלות בתקופת היישוב ובימי המדינה, חברת מערכת דבר הפועלת. עסקה רבות בשאלת החינוך המשותף ובקידום מעמד האישה ביישוב העברי, במיוחד בתנועה הקיבוצית ובעולם העבודה.
ילדותה ונעוריה
נולדה בשנת 1900 בעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה. למדה עברית ותנ"ך. משפחתה לא החשיבה עצמה כדתייה אך הקפידה לשמור על מנהגי חג ומועד. בשנת 1910 נסע סבה לארץ ישראל לביקור קרובים, ובעקבות סיפוריו הרבים על הביקור תכננו יתר בני המשפחה לעלות ארצה, אולם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 עיכב זאת. למדה בגימנסיה הרוסית לבנות והשתייכה ל"חוג לאומי "בטרם" בו למדו החברים והחברות היסטוריה יהודית, כלכלה, מדינה וספרות, ובו הונחו היסודות להשקפתה הציונית סוציאליסטית. בשנת 1917 הצטרפה עם דודתה לוועידה הציונית ברוסיה שם נחשפה לראשונה לפערים המעמדיים בחברה. בעקבות המהפכה עברה עם משפחתה ללנינגרד שם סבלו מהפצצות, מחלות ורעב.
פעילות ציונית ברוסיה
פעילותה הציונית עוררה בה רצון עז להעמיק את ידיעותיה בבעיות הכלכליות-חברתיות-פוליטיות מהן סבלו היהודים, ולמדה בפקולטה לקואופרציה והצטרפה למפלגות צעירי ציון ובמפלגה הציונית סוציאליסטית. בינואר 1922 נאסר על תנועת החלוץ להמשיך לפעול ברוסיה, ובערב ראש השנה בשנת 1922 נאסרה יחד עם חבריה הפעילים. תנאי המאסר היו טובים באופן יחסי, כולם נמצאו בבית אחד שהולאם מאחד העשירים והם השתדלו לשמור על סדר יום ולהמשיך בפעילותם הפוליטית והאידאולוגית. עם שחרורם נשלחה לבקר בסניפים השונים של המפלגה, בהם התקיימו אסיפות של ברית הנוער הציונית סוציאליסטית והשומר הצעיר. בשנת 1923 סיימה את לימודיה. זמן קצר לאחר מכן נתבקשה להחזיר את הדיפלומה שלה בשל פעילותה הציונית. היא סירבה ועברה לגור בעיר אחרת. בשנת 1921 הכירה את ראובן ויניה כהן, שלימים יהפוך לבן זוגה ואב ילדיה. הוא נבחר למרכז של ברית הנוער הציונית-סוציאליסטית. באותה שנה נישאו בנישואים אזרחיים. בסוף ינואר 1924 התקיימה בלנינגרד הוועידה הרביעית של המפלגה הציונית סוציאליסטית ובמרץ אותה שנה נאסרו כ-60 מפעיליה, שדינם היה גירוש לשלוש שנים לסיביר. במהלך החיפושים הצליחה לברוח ולהבריח איתה את המסמכים החשובים של המפלגה, ועם הקמת המרכז החדש של המפלגה שימשה כמקשרת בין המרכז הישן למרכז החדש באודסה, אליו הביאה את המסמכים שהצילה. משם חזרה למוסקבה ולקחה על עצמה את תפקיד הקישור בין האסירים למפלגה. כשאשתו של אחד האסירים הורשתה לבקרו עם חפצים והצליחה לעדכן בדבר פעילות המפלגה. התקשורת בין האסירים הייתה באמצעות כתב סתרים אותו תרגמה וכתבה.
בקיבוץ עין חרוד
ב-1924 הגיעה עם בן זוגה לארץ והם גרו בקיבוץ עין חרוד. היא ראתה בקיבוץ צורת חייה נעלה: "באשר קיבוץ זוהי הדרגה העליונה של הקואופרציה, קיים בה שיתוף לא רק באמצעי הייצור והעבודה, אלא בכל תחומי החיים. זוהי צורת חיים יחידה שקיימת בה עזרה הדדית ואחריות הדדית", כתבה לימים.[1] בקיבוץ עבדה בחקלאות, במוסדות החינוך, בשירותים ובפעילות ציבורית. בשנים הראשונות עבדה כמזכירה טכנית במזכירות המשק ועם הזמן הייתה לחברת המזכירות.
כתיבה ועריכה
שימשה כעורכת ביטאון הקיבוץ צרור מכתבים וצרור מכתבים לשאלות החינוך המשותף. ניסיונה הראשון בארץ בעבודה ספרותית היה בעריכת ביטאון תנועת הקיבוץ המאוחד מבפנים. במשך שנים רבות ערכה את יומן עין -חרוד. ערכה את הקובץ חברות בקיבוץ שהשתתפו בו מאה חברות, יחד עם יוכבד בת-רחל. הקובץ הראשון הופיע בשנת תש"ד והודפסו שלוש מהדורות. הייתה חברה במערכת ביטאון הפועלות דבר הפועלת החל משנת הופעתו הראשונה (1934) במשך כשלושים שנה.
הרשימה "השלישי"
ב-1934 פורסמה בכתב העת מבפנים רשימה פרי עטה שכותרתה "שלישי". נושא הרשימה היה הדיירת השלישית, עולה חדשה, בחדר משפחה שחלק זוג בקיבוץ, והפרעת שהותו בחדר לחיי המשפחה. הרשימה נגעה בקורבן שהיה על החברים והחברות להקריב במסגרת הבחירה בחיים שוויוניים ושיתופיים בקיבוץ.[2] היא פרסמה את הרשימה בשם בדוי, והיא הכתה גלים בתנועות הקיבוציות וביישוב בכלל. "על העיתונות בארץ להעתיק את הרשימה הזו ולחזור ולהעתיק עד שיתוקן העוול" אמר על כך משה בילינסון.
פעילות פמיניסטית
יש ובחיי אדם מאורע אחד מאיר את כל חייו ולפעמים גם את החיים בכלל. המאורעות העירו באור חזק את חיינו בארץ. הם האירו גם את חיי האישה. לפני החברות הועמדה שאלה הנוקבת: מה מקומנו בארץ?
אף על פי שלא הייתה דמות בכירה בתנועת הפועלים ובתנועות הקיבוציות, הייתה האישיות הבולטת ביותר שנשאה באופן עקבי את דגל המאבק לקידום מעמדן של נשים בחברה הקיבוצית משנות העשרים ועד שנות הארבעים.[2]
בבואה לארץ, סיפרו לה נשים שעלו בימי העלייה השנייה על אורח חייהן בארץ. היא התרשמה עד כמה מיטיבות נשים לספר, ועד כמה מעורות הן בפרטי הפרטים. מאז, כתבה, "שמתי לי למטרה לתת במה לחברות". בשנת 1930 הציעה להגדיל את שיתוף החברות במוסדות הקיבוץ כתקנת יסוד: שריון בחירת שליש חברות למועצת המשק. יוזמה זו התקבלה במשק עין חרוד ולאחר מכן גם על ידי מועצת הקיבוץ המאוחד כתקנת יסוד בבחירות הצירים לוועידותיו. יוזמה זו עוררה ויכוחים רבים אך לאחר מכן השתרשה בנוף הקיבוצי והתגלגלה למושג שריון במסגרת תפקידי ציבור. גם בפעילותה במסגרת תנועת הפועלות ראתה את הקשיים המיוחדים של נשים. בוועידת הפועלות השלישית הדגישה: "אין אנו מתכוונים ליצירת הסתדרות של פועלות מקבילה להסתדרות הכללית, אנו רוצים ליצור מוסדות לענייני פועלות".[3]
עסקה רבות בבעיית החברה בקיבוץ, לקידום שיתוף החברה בענפי עבודה שונים, בהגנה ובחיים הציבוריים. כתבה מאמרים רבים בנושא זה וכן על תנועת הפועלות, בדבר הפועלת, ביומני קיבוציה, ב"צרור מכתבים", ב"צרור החינוך המשותף", במבפנים, ב"בקיבוץ" וכן בדבר, על המשמר ולמרחב.
נשאה דברים מעל בימות השונות של תנועת העבודה: בקיבוץ, בהסתדרות, במפלגה ובתנועת הפועלות בנושא מעמד האישה בהתיישבות העובדת. בוועידות שהתקיימו במסגרת מוסדות אלה קידמה את בעיות האישה בישראל ובשאר העולם, שאלות חברה, שיכון, קליטת עליה ועוד. היא ביקרה ברבים מיישובי הקיבוץ המאוחד ופרסמה כתבות בנושא.
כתביה
- במירוץ עם הזמן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987.
- ולו רק הד..., תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1981.
- חברות בקיבוץ (יחד עם יוכבד בת-רחל), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1944.
- בסביץ, ליליה (בשם הבדוי "רחל"), מתוך "שלישי", מבפנים ב, אוקטובר 1934, עין חרוד, עמ' 69–73.
לקריאה נוספת
- מאיר חזן, "ליליה בסביץ על מתרסי המגדר, הפרט והשמירה בקיבוץ", קתדרה 45, עמ' 89–120.
- בת-שבע, מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים: תנועת הפועלות הארץ-ישראלית 1939-1920 ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2006.
- יזרעאלי, דפנה, תנועת הפועלות בישראל מראשיתה עד 1927, קתדרה 32, 1984, עמ' 109-140.
קישורים חיצוניים
- קשת שולה, "נשים כותבות בחברה הקיבוצית: דיאלקטיקה של תודעה כפולה", ישראל 18-19, 2011, עמ' 99–125.
- מקומו של 'האחר' היהודי - פרק העוסק בנשים בתוך התנועה הציונית, אתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
הערות שוליים
ליליה בסביץ31609891Q12408687