לידיה טימשוק

לידיה טימשוק (ברוסית: Лидия Феодосьевна Тимашук ; ‏21 בנובמבר 1898 – 1983) הייתה רופאה רוסיה שהייתה מעורבת במשפט הרופאים שנערך בשנת 1953, בסוף ימיו של סטלין. המשפט היה עלילת דם נגד רופאים יהודים בברית המועצות שהואשמו כי קשרו קשר להמתת מנהיגי ברית המועצות ונטען בו כי היא זו שחשפה את הקשר.

ראשית דרכה

לידיה טימשוק נולדה בשנת 1898 בעיר ברסט ליטובסק בבלארוס. בצעירותה, לפני מהפכת אוקטובר, החלה ללמוד בבית הספר לרפואה באוניברסיטת סמרה. בשנת 1920 גויסה להילחם במגפות הטיפוס והכולרה. לאחר מלחמת האזרחים ברוסיה עברה להתגורר בעיר סנקט פטרבורג ולאחר מכן עברה למוסקבה שם השלימה את לימודי הרפואה והחלה לעבוד כרופאה בשירות הבריאות הסניטרית של הקרמלין, משכנם של שליטי ברית המועצות. במרוצת הזמן מונתה לראש המחלקה הרדיולוגית בבית החולים של הקרמלין. היא נשארה באלמוניותה במשך שלושה עשורים של עבודה. לפרסום נרחב זכתה בשנת 1953.

בעלילת הרופאים

vצו סובייטי מיום 21 בינואר 1953 המודיע על הענקת עיטור לנין לד"ר לידיה טימשוק, כאות הוקרה על "חשיפת הקשר נגד סטלין"

שליט ברית המועצות סטלין מת ב-5 במרץ 1953. באחרית ימיו יזם, החל משנת 1948, מסע טיהורים נגד אישים בולטים בקהילה היהודית בברית המועצות. "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי" – הארגון היהודי-סובייטי, שהוקם במלחמת העולם השנייה במטרה לסייע לברית המועצות במלחמה נגד גרמניה הנאצית, פוזר בשנת 1948, בטענה שהפך למרכז "תעמולה אנטי-סובייטית" ושלמה מיכאלס, יושב ראש הוועד, נרצח על ידי אנשי המשטרה החשאית הסובייטית בתאונת דרכים מבוימת. בשנת 1949 נעצרו חלק מחברי הוועד והואשמו באי נאמנות לשלטון, בניהול תעמולה אנטי-קומוניסטית ובקשירת קשר ליצירת רפובליקה יהודית בחצי האי קרים בניסיון "לקרוע" את האזור הזה מברית המועצות. בלילה שבין 12 ו-13 באוגוסט 1952 הוצאו להורג בפקודתו בחשאי, במרתפי כלא לוביאנקה שבמוסקבה, שלושה-עשר מהבולטים בקהילה – סופרים, משוררים, אמנים, מוזיקאים, שחקנים ואנשי תרבות. הנרצחים נזכרים כ" הרוגי המלכות בברית המועצות". המסע נמשך גם בצ'כוסלובקיה, גרורתה של ברית המועצות - בסוף שנת 1952 נערכו בבירתה פראג משפטי ראווה של קבוצה מאנשי השלטון ובראשם היהודי רודולף סלנסקי באשמת היותם "סוכני האימפריאליזם האמריקאי". במשפטים, שכונו משפטי פראג, הודגשה יהדותם של סלנסקי ורוב יתר הנאשמים. המשפטים נסתיימו בהרשעה וסלנסקי נידון למוות.

המסע האנטי-יהודי הגיע לשיאו ב-13 בינואר 1953, אז הודיעה ברית המועצות על העמדתם לדין של תשעה רופאים, שישה מהם יהודים, בראשם רופאו האישי של סטלין פרופסור מירון וובסי ובהם ד"ר פלדמן, ד"ר אטינגר, ד"ר מאירוב, ד"ר גרינשטיין ושני רופאים בשם קוגן. הרופאים הואשמו בחברות בארגון יהודי הקשור עם הג'וינט, שקשר קשר להמתת מנהיגי ברית המועצות באמצעים רפואיים ועל ידי הרעלה. לידיה טימשוק מילאה תפקיד מכריע במשפט.

אנדריי ז'דאנוב

האישום היה עלילה כוזבת. לצורך מראית עין של הליכי משפטיים תקינים היה צורך בראיה מרכזית שתראה לכאורה כאמיתית. כאן החליטו המעלילים לשתמש בפרשת מותו של אנדריי ז'דאנוב. ז'דאנוב היה מקורבו של סטלין וצעיר ממנו בשמונה עשרה שנה, ונחשב כיורשו המיועד. תפקידו של ז'דאנוב בהנהגה הסובייטית היה אחריות על המדע והתרבות מטעם המפלגה. הוא הנהיג קו אידאולוגי אורתודוקסי נוקשה ברוח משנתו של לנין. הוא הוביל את הטיהורים בקרב הגורמים הליברלים יחסית במפלגה והכתיב את סגנון האמנות המאפיין את האמנות הסובייטית.

ז'דאנוב מת ב–31 באוגוסט 1948 בבית החולים של הקרמלין מהתקף לב. ימים אחדים לפני מותו, ב-28 באוגוסט כתבה לידיה טימשוק מכתב לראש המשמר האישי של סטלין גנרל ניקולאי ולאסיק בו התלוננה על כך שרופאי הקרמלין לא איבחנו כי ז'דאנוב לקה בהתקף לב ונתנו לו טיפול שגוי ותרופות לא מתאימות ובכך הם מסכנים את חייו. התלונה הייתה מוצדקת ככל הנראה, אך היא הייתה על רשלנות רפואית ולא הייתה בה הטחת אשמה על הרעלה במזיד. על המכתב לא באה כל תגובה וארבע שנים הוא שכב בארכיב, אך בסוף שנת 1952, בעת ההכנות למשפט הרופאים, זומנה לידיה טימשוק למשרד לביטחון המדינה - המג"ב ונדרשה לספר בפירוט את מה שקרה לז'דאנוב לפני מותו. היא חזרה על גרסתה כי ז'דאנוב קיבל טיפול שגוי שהוביל למותו. עד מהרה החלו לעצור את רופאי הקרמלין. עמם נעצר גם הגנרל ניקולאי ולאסיק, הנמען של המכתב.

ב-9 בינואר 1953 החליט הפוליטביורו לפרסם את דבר המעצרים וב-13 בינואר הואשמו הרופאים באופן רשמי בכך שנטלו חלק במזימה להרעיל את אנשי ההנהגה הפוליטית והצבאית של ברית המועצות. העיתון "פראבדה" ביטאונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית פירט את האישומים נגד הרופאים תחת הכותרת "מרגלים ורוצחים מרושעים במסווה של רופאים אקדמאים". לידיה טימשוק זכתה לפרסום נרחב כמי שחשפה את המזימה. ב-20 בינואר הוענק לה עיטור לנין על כך שהסירה את המסווה מפניהם של הרופאים הרוצחים. העיתון "פראבדה" פתח מדור מיוחד בשם "הדואר של לידיה טימשוק" בו פורסמו מכתביהם של תושבי ברית המועצות שבאו להודות לה על חלקה בחשיפת הקנוניה והיללו אותה על כך.

דבר מאסרם של הרופאים היהודים והעמדתם לדין גרם לזעזוע במדינת ישראל. דוד בן-גוריון פתח במסע שנועד להוציא את המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) אל מחוץ לחוק. בצד השמאלי של המפה הפוליטית גרמה פרשת הרופאים להתפלגותה ממפ"ם של סיעת שמאל בראשות משה סנה, שהצהירה על אמונתה באשמתם של הרופאים ושל נאשמי משפטי פראג.

בטרם החל המשפט ובעוד הרופאים נמצאים במאסר הגיע יומו של סטלין והוא מת ב-5 במרץ 1953. פחות מחודש ימים מיום מותו, ב-4 באפריל, פורסמה הודעה רשמית מטעם ההנהגה החדשה כי הרופאים שוחררו ממעצר מאחר שנמצא כי הם חפים מפשע והודאותיהם נתקבלו באמצעי לחץ. בהמשך נאמר כי האחראים לעלילה נאסרו ונענשו. כן פורסם באותו יום כי עיטור לנין נשלל מלידיה טימשוק, לאחר שנשיאות הסובייט העליון של ברית המועצות ביטלה את הצו מיום 20 ינואר 1953 שהעניק לה אותו.

המשך חייה

לאחר סיום פרשת הרופאים המשיכה לידיה טימשוק לעבוד כרופאה. למרות שעיטור לנין נשלל ממנה, היא זכתה לכך שבקיץ 1954 הוענק לה "עיטור הדגל האדום של העמל" בשל מה שהוגדר כשירות ארוך ומכובד.

בקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית בשנת 1956, בנאום בו הוקיע ניקיטה חרושצ'וב את פשעי סטלין, הוא הזכיר את טימשוק כמשתפת פעולה בלתי רשמית של ארגוני הביטחון הסובייטיים בתקופת סטלין. טימשוק עצמה רצתה לטהר את שמה ושלחה מכתב לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, אך לא נענתה.

עד לפרישתה בשנת 1964 עבדה טימשוק בהנהלה הראשית של משרד הבריאות הסובייטי. היא מתה בשנת 1983.

קישורים חיצוניים

• לידיה פיודורובנה טימשוק הצטיינה ..., מעריב, 21 בינואר 1953
• כיצד גילתה סבתא טימשוק את "קשר הרופאים", מעריב, 25 בפברואר 1953
• מכתבים אל לידיה טימאשוק, דבר, 9 באפריל 1953

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30092391לידיה טימשוק