לוסיל אייכנגרין
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. לוסיל אייכנגרין (בגרמנית: Lucille Eichengreen. נולדה בשם ססילי לנדאו, Cecilie Landau ב-1 בפברואר 1925. נפטרה ב-7 בפברואר 2020) הייתה ניצולת גטו לודז' ומחנות הריכוז הגרמניים אושוויץ, נוינגמה וברגן-בלזן. היא עברה לארצות הברית ב-1946, נישאה, ילדה שני בנים ועבדה כסוכנת ביטוח. ב-1994 פרסמה את ספרה From Ashes to Life: My Memories of the Holocaust (מאפר לחיים: זכרונותי מהשואה).[1] היא הרבתה להרצות על השואה בספריות, בתי ספר ואוניברסיטאות בארצות הברית ובגרמניה. היא השתתפה בסרט תיעודי של אוניברסיטת גיסן על החיים בגטו, עליו הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד.
חייה
אייכנגרין נולדה בהמבורג, גרמניה, הבכורה מבין שתי בנותיהם של סוחר היין יליד פולין בנימין לנדאו ואשתו סלה (שרה) לבית באומוולשפינר. היא תיארה את ילדותה כ"נעימה מאוד, מאוד נוחה" לפני עליית היטלר לשלטון ב-1933. לאחר מכן נחשפו היהודים לצעדי דיכוי הולכים וגוברים מצד הנאצים וכן לעלבונות ותקיפות מצד האוכלוסייה המקומית. לאחר שחזר המבורג באביב 1939, נעצר בנימין לנדאו על ידי הגסטפו ב-1 בספטמבר של אותה שנה במהלך ההתקפה על פולין, כ"אויב זר". הוא הובא לכלא משטרתי בפולסביטל (Fuhlsbüttel), לאחר מכן למחנה הריכוז אורניינבורג ולבסוף למחנה הריכוז דכאו, שם נרצח ב-31 בדצמבר 1940. למשפחה נודע על מותו רק בפברואר 1941, כאשר הגסטפו הביא את אפרו לדירתם, "בקופסת סיגרים עם גומייה", כדברי אייכנגרין:
שני אנשי גסטפו הגיעו לבית והשליכו אותם על שולחן המטבח. ... אמרו רק 'אפר, בנימין לנדאו!' ויצא. הם לא דיברו.
— Eichengreen, Lucille (2003). "Lucille". Telling Stories: Oral History Archives Project (Interview). The Urban School of San Francisco. Archived from the original on April 8, 2016. Retrieved December 10, 2011.
גירוש
ב-25 באוקטובר 1941 גורשה אייכנגרין בת ה-16 לגטו לודז' עם אמה ואחותה הצעירה קארין. בגטו אמה מתה ברעב ב-13 ביולי 1942.[2] לוסיל מצאה עבודה. היא טיפלה בקארין אך קארין הופרדה ממנה בגיל אחת עשרה, בספטמבר 1942, גורשה למחנה ההשמדה חלמנו ונרצחה.[2]
לוסיל עבדה כמזכירה של העיתונאי והסופר אוסקר זינגר. בשנת 1943 נפגעה באוזן שמאל במהלך חקירה במשטרה הנאצית, והתחרשה באוזן זו. באוגוסט 1944 גורשה לאושוויץ, שם עברה סלקציה. כמה שבועות לאחר מכן, כשעברה סלקציה נוספת, שלח אותה יוזף מנגלה למחנה הלוויין של נוינגמה, דסאואר אופר (Desauer Ufer), שם עבדה בכפייה בבנייה ובפינוי פסולת מנזקי ההפצצות. מאוחר יותר שובצה בעבודה משרדית, שם הייתה חשופה להתעללות הממונים. במרץ 1945 גורשה למחנה הריכוז ברגן-בלזן.[2]
לאחר השחרור
אייכנגרין הייתה היחידה ממשפחתה הקרובה ששרדה את השואה, אם כי רק ב-1947 הוברר לה שאחותה נפטרה. לאחר שחרור ברגן-בלזן על ידי הצבא הבריטי, הייתה כמה חודשים במחנה העקורים ברגן-בלזן, ועבדה כמתרגמת עבור הבריטים. היא עזרה לבריטיים לזהות 40 אנשי אס אס שעבדו במחנה הריכוז נוינגמה, מה שהוביל למעצרם ולמשפטם. לאחר שקיבלה איומי מוות, עברה לארצות הברית, שם נישאה למהגר יהודי מהמבורג, דן אייכנגרין.[2] היא נאבקה בהשפעות האירועים הטראומטיים של נעוריה וסבלה מסיוטים. ב-1995 חזרה לפולין ולגרמניה לראשונה מאז 1945, כולל ביקור בהמבורג, לאחר שקיבלה הזמנה של הסנאט של המבורג. היא גם חזרה לאושוויץ ולאזור בו היה בתקופת השואה גטו לודז'.
אייכנגרין התגוררה באוקלנד, קליפורניה. אחד משני בניה הוא הכלכלן האמריקאי בארי אייכנגרין.[2] היא נפטרה ב-7 בפברואר 2020, זמן קצר לאחר יום הולדתה ה-95.[3]
יצירה
בשנות ה-90 אייכנגרין החלה לכתוב את זיכרונותיה לפרסום. ספרה מאפר לחיים: זכרונותי מהשואה פורסם בארצות הברית בשנת 1994. לאחר ביקור ראשון בגרמניה, היא הרצתה בבתי ספר, באוניברסיטאות ובאירועי הנצחה. היא עבדה עם יחידת המחקר לספרות השואה באוניברסיטת גיסן על הכרוניקה של גטו לודז', טקסט הנותן דין וחשבון על החיים בגטו. על מעורבותה הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד בתחום השפה, התרבות והספרות מטעם האוניברסיטה במאי 2007[4]
בתערוכה ב-2009 בהמבורג תחת הכותרת "נשלחו למוות: גירוש יהודים, רומה וסינטי מהמבורג, 1940 עד 1945" (In den Tod geschickt. Die Deportation von Juden, Roma und Sinti aus Hamburg 1940 bis 1945), הוענק לה תואר כבוד של המבורג - מדליית זהב של המבורג (Hamburger Ehrendenkmünze in Gold) על ידי ראש העיר אולה פון בויסט. בשנת 2015 יצא לאור כרך הנצחה (Festschrift) לכבוד יצירתה.[5][6]
הערות שוליים
- ^ Eichengreen, Lucille (1994). From Ashes to Life: My memories of the Holocaust. San Francisco, California: Mercury House – via Internet Archive.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Martin Doerry: "Lucille Eichengreen on Surviving the Holocaust" Der Spiegel International, 2006, retrieved December 10, 2011
- ^ Nie żyje Lucille Eichengreen, Ocalała z łódzkiego getta (In Polish) radiolodz.pl February 8, 2020
- ^ Janssen-Mignon, Imke (8 במאי 2007). "Ehrendoktorwürde für Lucille Eichengreen". Arbeitsstelle Holocaust Literatur (בגרמנית). University of Giessen. נבדק ב-10 בדצמבר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Drucksache – 20-0788". Hamburg Service Bezirksversammlung Eimsbüttel (בגרמנית). 7 במאי 2015. נבדק ב-10 בפברואר 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Schermann, Anne (2015). "Erinnerung / Wut und Gleichgültigkeit". HaGalil.com (בגרמנית). נבדק ב-10 בפברואר 2020.
{{cite news}}: (עזרה)
קישורים חיצוניים
- Literature by and about Lucille Eichengreen in the German National Library catalogue
- Lucille Eichengreen at IMDb
- "Ich kann nicht vergessen und nicht vergeben" (interview, in German) Der Spiegel Online, August 31, 2006
- Meike Behrendt: Die Erinnerungen der Lucille Eichengreen: Von Hamburg nach Hamburg (in German) Die Zeit, September 10, 1993
- Lucille Eichengreens: Forschung/112: Rede zur Vorstellung der Chronik (Spiegel der Forschung - Uni Gießen) schattenblick.org July 2008
- Ashes to Life webtran.com
