לוטה זלצברגר
לוטה זלצברגר (י"ט באלול תרפ"ג 31 באוגוסט 1923 - ז' בטבת תשנ"ה 10 בדצמבר 1994) הייתה מרצה ומנהלת בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, סגנית ראש עיריית ירושלים ומייסדת ויושבת ראש של המוקד להגנת הפרט.
ביוגרפיה
ראשית חייה ובשואה
לוטה זלצברגר נולדה בפרנקפורט שבגרמניה למשפחת וורשנר, משפחה דתית-חרדית שהשתייכה לזרם אגודת ישראל הגרמנית. לאביה, שנולד וגדל בהמבורג, היו שני אחים, אחד הפך לפסיכואנליטיקאי בציריך והשני היה רב. אביה היה איש עסקים מאד מצליח, שעלה מדרגת פקיד למעלת שותף בעסק ליצור מתכות. ב-1933, עם עליית הנאצים, הם עזבו לאמסטרדם. את שנות התיכון שלה עשתה זלצברגר באמסטרדם, שם למדה בבית ספר ציבורי-כללי, שבו גם למדה אנה פרנק, אותה הכירה. לאחר שכבשו הנאצים את הולנד הצליחה המשפחה להוציא דרכונים זרים קולומביאניים והיו בין האחרונים שנאסרו (הם לא גרו בשכונה יהודית, אלא במקום אמיד בדרום אמסטרדם). באמצע ארוחת הבוקר של שבת בשלהי 1943 באו לעצור אותם. לוטה, אימה ואחותה נשלחו לראוונסברוק, שם הועבדו בכפייה בחברת סימנס. האם, פרדריקה וורשנר, מתה בראוונסברוק. כנראה בעקבות השתדלות של ידידי המשפחה בשוודיה, הגיעה מברלין הוראה להעביר את לוטה ואחותה מרגרט שהיו בסוף שנות העשרה לחייהן לטרזינשטט, שנתפס אז בעיני העולם כמחנה טוב יותר לעומת המחנות האחרים. לפני שהוכנסו למחנה רואיינו לוטה ואחותה אישית על ידי אדולף אייכמן, כדי לדעת שהן אינן יודעות על הפתרון הסופי, הן אמרו כי אינן יודעות דבר ואייכמן איים שאם תספרנה משהו במחנה, הן "תעלינה בארובה". הפגישה עם אייכמן והדברים מפיו על הפתרון הסופי הביאו את לוטה לימים להיות עדת ראייה במשפט אייכמן בשנת 1961. לאחר הכנסתן למחנה שם פגשו הרבה מכרים מהולנד, סיפרו מרגרט ולוטה לחבריהן על הפתרון הסופי אך איש לא האמין להן.
לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים נסוגו מטרזינשטט וחיל החלוץ הרוסי הגיע למקום עם הוראה מפורשת שכולם נשארים, הצליחו מרגרט ולוטה לברוח ולעשות את הדרך בטרמפים חזרה לאמסטרדם, שם הגיעו לביתן וגילו אותו כפי שעזבו אותו, עם כלי ארוחת הבוקר של שבת ערוכים. הסתבר שהשכן, שהיה קונסול של הונגריה באמסטרדם, שמר על הבית ומנע מהנאצים לבזוז אותו. מכיוון שגורל קומץ היהודים שחזרו מהמחנות לאמסטרדם לא שפר עליהם באותה מידה, הקימו לוטה ומרגרט "קומונה" בביתן, ובמשך כשנתיים אירחו בביתן שלוש משפחות נוספות שבתיהן נבזזו.
עבודה סוציאלית
ב-1949 נסעה זלצברגר לניו יורק על מנת ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת קולומביה והיא התארחה אצל אחות נוספת שלה שעברה לניו יורק מטעמים משפחתיים עוד לפני עליית הנאצים לשלטון. אחרי סיום הלימודים החליטה לבוא לישראל וחזרה בשאלה. היא התחילה לעבוד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית שזה עתה הוקם והכירה את בעלה לעתיד מכבי זלצברגר. מאז ועד מותה התגוררה בירושלים.
בשנת 1964 קיבלה יחד עם יונה רוזנפלד מענק של 96,000 דולר ממשלת ארצות הברית לתכנון מרכז לטיפול במשפחות נזקקות[1]. במאי 1966 פרסמה עם רוזנפלד בדבר סדרת מאמרים שבקרה את הטיפול של מדינת ישראל בשכבות החלשות וקראה למדיניות רווחה מתוכננת במדינת ישראל[2].
זלצברגר הייתה עד אחרית ימיה בסגל בית הספר לעבודה סוציאלית של האוניברסיטה העברית. פעמיים הייתה מנהלת בית הספר. מחקריה עסקו בנושא של אי-שוויון בחלוקת הכנסות, פערים חברתיים, ומחקרי עומק בנושאי מצוקות חברתיות. היא הייתה מחלוצות התחום בישראל. תחום מחקרי אחר שבו עסקה יחד עם בעלה מכבי זלצברגר ושרה מגידור (אשתו של מנחם מגידור, לימים נשיא האוניברסיטה העברית) היה תכנון משפחה.
פעילות ציבורית
בשנות השבעים המוקדמות החליטה זלצברגר שאין די במגדל השן האקדמי. באותה תקופה התחיל גל העלייה מברית המועצות ונבנו שכונות חדשות לעולים בירושלים, ביניהן שכונות תלפיות מזרח ונווה יעקב. זלצברגר הקימה צוות מתנדבים שעזר בקליטה העולים בשכונות. עיסוק זה הוליד את אחד הפרויקטים שבהם עסקה עד יומה האחרון - ניהול עצמי של שכונות ירושלים. חזונה, שבו היה גם מקופל פתרון פוליטי-מדיני עתידי לבעיית ירושלים במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, היה יצירת עיריות משנה לשכונות ירושלים תחת קורת הגג של עיריית-על. הפרויקט נועד לתת מענה לשתי בעיות, הן לקרב את התושבים לניהול עצמי של ענייניהם והן כמענה לבעיה היהודית-ערבית בירושלים. פרויקט השכונות היה תולדה של פעילותה זו. פרויקט זה הוביל אותה לפוליטיקה המקומית, היא הכירה את טדי קולק, נכנסה לרשימתו ונבחרה למועצת העיר. לימים הפכה זלצברגר לסגנית ראש העיר וממלאת מקום ראש העיר, כמו כן הייתה אחראית על תיקי החינוך, הבריאות והרווחה.
באמצע שנות השמונים, כתגובה לתנועתו של מאיר כהנא, הקימה יחד עם מיכל זמורה-כהן את הארגון "סובלנות" שקורא לתרבות שיח השונה מזו הקיימת בציבוריות הישראלית. עם תחילת האינתיפאדה הראשונה, בעת כהונתה כסגנית ראש העיר, הקימה זלצברגר את המוקד להגנת הפרט. היעד הראשוני של המוקד היה לסייע לפלסטינים שנפגעו מאלימות מכוחות צה"ל, לקבל טיפול בבתי חולים ולהגיש תלונות במשטרה. המוקד ופעולותיו התרחבו במהלך השנים לטיפול בהפרות זכויות אדם בשטחים והוא קרוי כיום 'המוקד להגנת הפרט ע"ש לוטה זלצברגר'.
לבעלה מכבי זלצברגר ומשפחתו היו קשרים ענפים מלפני קום המדינה עם משפחות פלסטיניות בשועפאט, בית חנינא, רמאללה וירושלים. בעקבות מלחמת ששת הימים התחדשו קשרים אלו והתרחבו (למשל עם משפחת שחאדה ברמאללה), ביתם של בני הזוג זלצברגר שימש נקודת מפגש לשיחות בין ישראלים לפלסטינים. בשנות השמונים הייתה לוטה זלצברגר בין המקימים של ארגון IPCRI (Israeli Palestinian Cooperation), שעסק בשיחות על פתרון הבעיה הפלסטינית, כולל עם נציגים של אש"ף, הרבה לפני הסכם אוסלו.
משפחתה של זלצברגר הקימה בגן החיות התנ"כי בירושלים מרכז לטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים באמצעות עיסוק בטיפול בבעלי חיים[3].
בנה הוא פרופסור עלי זלצברגר, הדיקן לשעבר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ יתוכנן מכרז לטיפול במשפחות נזקקות, חרות, 5 בנובמבר 1964
- ^ החברה הישראלית חסרה מדיניות סוציאלית כוללת, דבר, 23 במאי 1966
אידיאולוגיה וקיפוח חברתי, דבר, 24 במאי 1966
למען דעת קהל מאורגנת ופעילה, דבר, 30 במאי 1966 - ^ בית לוטה זלצברגר לילדים ובעלי חיים
- חברי מועצת העיר ירושלים
- סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: עבודה סוציאלית
- פעילות חברתיות ישראליות
- יהודים בשואה: הולנד
- יוצאות בשאלה
- זוכי אות אמיל גרינצוויג
- עולות בשנות ה-1950
- יהודים גרמנים
- ניצולי השואה
- פליטי רדיפות הנאצים
- עובדות סוציאליות ישראליות
- ישראליות שנפטרו ב-1994
- יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת קהילת ירושלים
- סגני ראש עיריית ירושלים