לוחמים אפריקאים בצבא צרפת במלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה גויסו כ-200 אלף לוחמים אפריקאים שחורים לצבא צרפת[דרוש מקור], לטובת המאבק המלחמתי בגרמניה הנאצית. לוחמים אפריקאים רבים התגייסו מסיבות כלכליות והטבות שהובטחו להם כמלגות, אך במקביל התגייסו רבים מהם מסיבות אידאולוגיות ועקב תחושת שייכות למאבק שטופחה בהם. הלוחמים נתקלו בקשיים רבים במהלך הלחימה באירופה ולאחריה, אך תרומתם למלחמה הייתה משמעותית.
רקע
גיוס חיילים אפריקאים לצבא הצרפתי החל עוד בשנת 1857.
במלחמת העולם הראשונה כ-175,000 לוחמים אפריקאים שירתו בצבא הצרפתי, והיוו 3% מחייליו. כ-17% מהם (כ-30,000 חיילים) נמנו בין החללים.[1]
מהלך האירועים
הגיוס לצבא
ב-1939 יצאה צרפת בקריאה למושבות האפריקאיות שהיו תחת שליטתה, להתגייס ולהיאבק לצד צרפת בשעת המשבר שהייתה נתונה בו. הגנרל דה גול הגיע לברזוויל שבקונגו ופנה לציבור ברדיו להתגייס למאמץ המלחמתי, בתמורה להטבות ולקידום עצמאותם. אפריקאים רבים נענו לבקשה זו. מעל 120,000 גברים התגייסו, בעיקר משטחי אפריקה המערבית והמרכזית בכלל ומסנגל בפרט.[2] במלחמת העולם השנייה הגיוס היה בהיקפים רחבים יותר מזו הראשונה: 9% מהחיילים בצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה היו אפריקאים. גם ההשפעות של מלחמת העולם השנייה על האפריקאים הייתה משמעותית יותר מזו הראשונה, לפחות מההיבט הפוליטי.
הלקחים ממלחמת העולם הראשונה
במלחמת העולם השנייה תרומת החיילים המערב אפריקאים בצרפת (WFAׂ) למאבק הייתה גדולה בהרבה. הדבר היה תוצאה של לקחי המלחמה הראשונה ביחד עם מדיניות צרפתית שונה. הוקמו שבע אוגדות אפריקאיות, לצד שלוש אוגדות קולוניאליות נוספות, מתוך 80 אוגדות צרפתיות בסה"כ. היחס השתנה באופן משמעותי לאחר שביתת הנשק ביוני 1940 בין הצרפתים לגרמנים ולאיטלקים. רוב הלוחמים הצרפתים הורחקו משדות הקרב. בתקופה זו שבין יוני 1940 לשחרור צרפת בקיץ 1944, הלוחמים האפריקאים בכלל, ואלו הצפון אפריקאים בפרט, היוו את הכוח המשמעותי ביותר בכוח האדם בצבא צרפת החופשית[3].
במלחמת העולם הראשונה, התבסס הגיוס האפריקאי לצבא הצרפתי בעיקר על הבטחות להטבות חומריות או על גיוס חובה ולא נעשה ניסיון להחדיר אידאולוגיה בחיילים. במלחמת העולם השנייה לעומת זאת, נעשו יותר מאמצים להכנת החיילים מבחינה אידאולוגית. ביטוי בולט לכך במגזין שהתפרסם בין ינואר ליוני 1940 בדקר, שנקרא "La Gazette du Tirailleur". המגזין הופץ בקרב גורמי ואנשי צבא, והכיל חדשות מנקודת מבט צרפתית, בדיחות אנטי נאציות וסיפורים אודות מטרות הלחימה הצרפתית ומטרותיו של היטלר לגבי אפריקה[4].
במלחמה השנייה התקיימה אינטגרציה גזעית בין האפריקאים לצרפתים. כמחצית מהכוחות האפריקאים עורבבו עם אלו הצרפתים ויצרו את הכוחות הנקראים RICMS. הצרפתים העריכו כי אינטגרציה זו נוהלה בצורה טובה. עם זאת, מדיווחי כוחות המודיעין, שעסקו בצנזור מכתביהם האישיים של החיילים, נמצא כי חיילים צרפתים רבים התלוננו על כניסת לוחמים אפריקאים ליחידותיהם. אך אלו כוונו יותר כלפי צרפת, מאשר אל החיילים עצמם.
הלוחמים האפריקאים במהלך המלחמה
ההערכות הגסות מדברות על למעלה מ-100,000 לוחמים אפריקאים שלחמו כחלק מאפריקה המערבית הצרפתית בין ספטמבר 1939 ליוני 1940. כשני שלישים מתוכם היו מוצבים עוד לפני כן באירופה. במאי 1940 הוצבו באייסן וארוגן האוגדות הראשונה והשישית, ובשורותיהן אפריקנים רבים. אלו ספגו מכה קשה מהתקפות טנקים גרמניים. האוגדות הרביעית והחמישית ספגו את מרב ההתקפות הגרמניות החל ממאי אותה שנה.
אירוע שבלט באכזריותו התרחש 20 קילומטר צפונית לליון. כוחות סנגלים (RTS) הוצבו לשמור על דרך המובילה לעיירה מקומית, צ'סלי מונטלוזין. ב-17 ביוני התפתח במקום קרב מול הגרמנים, שרובו לחימה של חמש שעות במנזר מקומי. כאשר הקרב הסתיים, בתבוסת הכוחות הצרפתים, 212 הלוחמים הפצועים ששרדו, נלקחו על ידי הגרמנים ובוצע בהם טבח. אירוע ידוע נוסף הוא הוצאתו להורג של קפטן שרל נ'טורר, קצין אפריקאי מגבון. הוצאתו להורג התרחשה באותו יום בו בנו נהרג בקרב בסום. במכתב שכתב לבנו, באה לידי ביטוי מחויבותו ונאמנותו לצרפת. נ'טורר נלקח בשבי ביחד עם קצינים צרפתים נוספים. קצין גרמני הורה לו לעמוד ביחד עם שאר הלוחמים האפריקאים. כאשר סירב, בהתעקשו על קבלת יחס שווה לשאר הקצינים הצרפתים, נורה במקום[5]. הלוחמים האפריקאים תוארו הן על ידי הגרמנים והן על ידי הצרפתים כלוחמים עיקשים. ככל הנראה בעקבות הפחד שהוחדר בהם על ידי צרפת כי במידה ויילקחו כשבויים, הגרמנים יהיו אכזרים איתם במיוחד, כפי שאכן קרה לעיתים רבות.
לאחר שביתת הנשק ביוני 1940 כ-24,270 מתוך 100,000 לוחמי אפריקה המערבית הצרפתית הוכרזו כנעדרים. ההערכה היא שכ-15,000 מתוכם היו שבויי מלחמה. רבים מהלוחמים ששרדו נכלאו במחנות עבודה גרמניים שבצפון-מזרח צרפת, לתקופות שונות של עד ארבע שנים. בשל היותם אפריקאים, לרוב הם זכו ליחס אכזרי יותר מצד הגרמנים. רבים מאותם שבויים נלקחו למחנות עבודה בצרפת(צר'), שם ביצעו עבודות פיזיות קשות לטובת התעשייה המלחמתית הגרמנית[6].
באותו הזמן צרפת של וישי השתמשה בלוחמים ששרדו כדי לשמור על הקולוניה הצרפתית באפריקה מפני פלישה בריטית.
בין השנים 1943-1945 נעשה גיוס של אפריקאים נוספים לצבא צרפת החופשית, שעליו פיקד שארל דה גול. בשנים אלו נשלחו שוב כ-100,000 לוחמים לחזית. בסה"כ ניתן להעריך כי צרפת גייסה כ-200,000 לוחמים אפריקאים, שלחמו בחזית המלחמה באירופה. הלוחמים ב-FWA הגיעו ביחד עם כוחות הצבא הצרפתי החופשי לפרובאנס ב-1944, ולחמו כחלק מהפלישה לדרום צרפת.
קשה להעריך את מספר הנספים מתוך לוחמים אלו במלחמה, אך ההערכות מדברות על כ-17,500 הרוגים מהלוחמים עד 1940. בתוספת ההרוגים במערכות נוספות: בצפון אפריקה ב-1943, באיטליה בין השנים 1943-1944 ובדרום צרפת ב-1944, מספר ההרוגים מגיע עד ל-25,000 חללים - 12% מכלל הלוחמים[7].
הקשיים בהם נתקלו הלוחמים האפריקאים באירופה
על אף שהלוחמים נהנו מהטבות ופריבילגיות מסוימות, כגון ביקור במוקדי תיירות צרפתים ונסיעות ברכבות ללא תשלום, הם נתקלו בקשיים רבים. תקופת הלחימה באירופה, ובייחוד תקופת השהות במחנות העבודה, הייתה קשה עבור אותם לוחמים, שלא היו מורגלים לחורפים קרים. תנאי מזג אויר קשים, ביחד עם מזון דל ביותר במחנות וביגוד דל, גרמה להיחלשותם הרבה, ורבים מהם חלו ומתו ממחלות ריאות.[6] קשיים נוספים נבעו מפערים תרבותיים בינם לבין הלוחמים הצרפתים ביחידות בהם התקיימה אינטגרציה, שהובילו במקרים מסוימים לעימותים. בנוסף, זכו ליחס גזעני פעמים רבות מצד הגרמנים, הן בלחימה עצמה והן במחנות השבויים והעבודה אליהם נלקחו מאוחר יותר.
יחס צרפת ללוחמים
מתום המלחמה ועד סיום העידן הקולוניאלי
על אף שלאחר המלחמה ב-1944[דרושה הבהרה] דה גול הכריז כי יש למצוא פתרונות חדשים עבור האפריקאים בשטחי הקולוניה הצרפתית, בעקבות תרומתם, הלוחמים קיבלו מלגות בסכומים נמוכים במונחים אירופאים.[8] תלונות רבות התקבלו מלוחמים אפריקאים כלפי צרפת על אי תשלום או איחור בתשלום משכורתם והטבות שחרור נוספות. בנוסף, התנגדות רבה התעוררה על רקע אי הסכמת צרפת לאפשר ללוחמים לשמור את כספם, פרנקים שצברו במהלך המלחמה. אך האכזבה האפריקאית הרבה ביותר נבעה מתוך תחושת אי הכרה בתרומתם ושירותם הרב לצרפת במאמצי מלחמתה, ונכונותם לקריאות גיוסה.[9]
במחאה שפרצה ב-1944 על ידי לוחמים, בעקבות אי קבלת כספי פיצויים שהיו אמורים לקבל, נורו 35 אפריקאים למוות ו-35 נוספים נפצעו על ידי כוחות צרפתים בעת ניסיון לפזר את המחאה. אירוע זה לא זכה לתודעה רבה[2]. מנגד, הייתה הכרה והעדה[דרושה הבהרה] כלשהי מצד הציבור הצרפתי בתרומתם, וב-1950 צרפת הכירה רשמית בצורך להעניק זכויות שוות ללוחמים האפריקאים והצרפתים. בעקבות זאת, הוענקו פיצויים מסוימים לאותם לוחמים. כתוצאה מכך, האמון והנאמנות של הלוחמים האפריקאים לצרפת, החל להשתקם.
ההכרה בתרומת הלוחמים האפריקאים
עד לאחרונה[דרושה הבהרה], תרומת הלוחמים האפריקאים למלחמה כמעט ולא זכתה להכרה. ההתעלמות והזנחת המעורבות האפריקאית במלחמה על ידי העולם ועל ידי צרפת נובעת מסיבות שונות: צרפת העדיפה ומעדיפה לטשטש ולא להבליט את כישלונותיה והפסדיה במלחמה, ואת השתתפותה במלחמה, בשלב מאוחר יותר, כשחקנית משנה. בנוסף, קיים מחסור במקורות תיעודיים בנושא עד לאחרונה.[10]
עם זאת, לאחרונה[דרושה הבהרה] חלה בצרפת התעניינות מחודשת בעברה הקולוניאלי, בעקבות פרסום ביוגרפיות של קצינים צרפתים (שמטרתם להצדיק את השימוש בעינויים באלג'יר). ב-2004 הנשיא שיראק ציין והכיר בתרומת הכוחות האפריקאים לשחרור צרפת בטקס ממלכתי. בנוסף, שני סרטים שפורסמו ב-2006 העלו את התודעה הציבורית בנושא: Les enfants du pays ו-Indigenes, שמגוללים את סיפורם של לוחמים אפריקאים הנלחמים לשחרור צרפת. לדעת רבים[דרושה הבהרה], ניתן לראות שינוי והתפתחות איטית בהכרה העולמית בתרומת אפריקה למלחמה, בין השאר בזכות מאבקו של נשיא סנגל, עבדוליי ווייד, לקידום הנושא[דרושה הבהרה].
ראו גם
לקריאה נוספת
- Chafer, Tony. 2008. "Forgotten Soldiers", History today. 58 (11): 35-37
- Echenberg, Nyron. 1985. "The African Soldiers in Second World War", The Journal of African History. 26: 363-380
- Killingray, David. 1982. "Military and Labour Recruitment in The Gold coast During the second world war", The Journal of African History. 23(1): 83-95
הערות שוליים
- ^ רות ג'יניאו, "להילחם את מלחמתם של אחרים - חיילים אפריקאים בצבא צרפת", היסטוריה 33, אב תשע"ד, עמ' 35–61
- ^ 2.0 2.1 Chafer, 2008. pp. 35
- ^ Echenberg, 1985. pp. 363
- ^ Echenberg, 1985. pp. 366-367
- ^ Echenberg, 1985. pp. 370
- ^ 6.0 6.1 Echenberg, 1985. pp. 372
- ^ Echenberg, 1985. pp. 363-365
- ^ Echenberg, 1985. pp. 379
- ^ Echenberg, 1985. pp. 376
- ^ Echenberg, 1985. pp. 364
