לוול (מסצ'וסטס)
 | |
| לוול | |
| מדינה |
 ארצות הברית |
|---|---|
| מדינה |
 מסצ'וסטס |
| מחוז | מידלסקס |
| תאריך ייסוד | 1 במרץ 1826 |
| שטח | 37.7 קמ"ר |
| גובה | 31 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 106,519[1] (2010) |
| קואורדינטות | 42°38′22″N 71°18′53″W / 42.63944°N 71.31472°W |
| אזור זמן | UTC -5 |
| www.cityofwarren.org | |
לוול (באנגלית: Lowell) היא אחת משתי ערי הבירה של מחוז מידלסקס (ביחד עם קיימברידג') במדינת מסצ'וסטס בארצות הברית. לוול נמצאת במקום בו נהר קונקורד נשפך אל נהר מרימק (Merrimack). העיר נמצאת במרחק של כ-40 קילומטרים צפון-מערבית לבוסטון, והיא חלק מהמטרופולין שלה. בעיר מתגוררים 106,519 תושבים (נכון ל-2010),[1] והיא העיר הרביעית מבחינת גודל אוכלוסייתה במסצ'וסטס, אחרי ספרינגפילד, ווסטר ובוסטון.
היסטוריה
במקום בו נמצאת לוול שכנה בירתם של בני השבט האינדיאני פנקוק (Pennacook). באמצע המאה ה-17 החלו מתיישבים לבנים להקים יישובים באזור כמו צ'למספורד. בסוף המאה ה-17 אילצו הלבנים את הילידים למכור להם את אדמותיהם ובני פנקוק נטשו את המקום ועברו לקנדה.
בסוף המאה ה-18 החלו התושבים לנצל את כוח המים במפלי הנהר מרימק כדי להפעיל טחנות קמח ומבטשות.
בתחילת המאה ה-19 ביקר סוחר הטקסטיל פרנסיס קאבוט לוול בבריטניה והתרשם ממכונות האריגה החדשניות שם ויצר דומות בוולת'ם. לוול מת ב-1817, אבל יורשיו המשיכו בדרכו. הם ראו צורך במפעלים נוספים וב-1822 החליטו להקים מפעל לעיבוד כותנה במפלים שבאזור לוול של ימינו, שהיה אז בתחום השיפוט של צ'למספורד. לאחר זמן קצר החלו לקום עוד ועוד מפעלים, נחפרו תעלות שסיפקו עוד מים, וסביבם נבנה יישוב קטן.
ב-1 במרץ 1826 קיבלה ההתיישבות מעמד של עיירה והייתה לחלק נפרד מצ'למספורד. העיירה נקראה לוול על שם פרנסיס קאבוט לוול. היא גדלה במהירות וכעבור עשור, ב-1 באפריל 1836, קיבלה מעמד של עיר.
לוול גדלה במהירות ועד מהרה סיפחה חלקים מהתיישבויות אחרות כמו צ'למספורד וטוקסברי. באמצע המאה ה-19 כבר הייתה לוול העיר השנייה בגודלה במסצ'וסטס והמרכז התעשייתי הגדול ביותר בארצות הברית. באותו זמן העיר קלטה העיר מהגרים רבים מאירלנד בעקבות הרעב שם וכן מהגרים גרמנים רבים.
מלחמת האזרחים האמריקנית פגעה בכלכלתה של לוול, שכן חלק ניכר ממנה התבסס על עיבוד כותנה מדרום ארצות הברית שהפסיקה להגיע בעקבות המלחמה. עם זאת התאוששה העיר לחלוטין זמן קצר לאחר המלחמה. בעשורים שלאחר מכן התפתחה התעשייה בלוול יחד עם התעשייה העולמית והיא קלטה מהגרים מקנדה וממזרח אירופה.
בסוף המאה ה-19 נכנסו לשימוש מכונות שעבדו על בסיס מנוע קיטור אשר החליפו בהדרגה את המכונות על בסיס אנרגיה הידרואלקטרית. לוול גם היא עברה למכונות מסוג זה והן אכן שיפרו את התעשייה המקומית, אולם היא איבדה את בכורתה התעשייתית שכן כעת היה לערי חוף, כדוגמת ניו בדפורד, יתרון - הנמלים שלהם הפכו אותן ליותר נגישות לייבוא וייצוא של חומרים ותוצרים, לעומת מקומות כמו לוול שהיו נגישים רק על ידי רכבות.
ההידרדרות של העיר המשיכה במאה ה-20, כשהחל תהליך בו עזבו מפעלים רבים את לוול בפרט ואת ניו אינגלנד בכלל ועברו דרומה. התהליך הואט לזמן קצר בעקבות עליית הביקוש למוצרים תעשייתיים במלחמת העולם הראשונה, אך הוא המשיך ובסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 רוב המפעלים בעיר עזבו אותה. ההידרדרות נמשכה בעקבות אירועי השפל הגדול מיד לאחר מכן ותושבים רבים הפכו למובטלים. למלחמת העולם השנייה הייתה השפעה דומה לקודמה, אך כמוה השינוי היה זמני.
המצב הירוד נמשך עד שנות ה-70 של המאה ה-20, אז העיר החלה להתאושש כמו בחלקים אחרים של מסצ'וסטס, בעיקר בזכות התפתחות של תעשיית היי-טק. בערך באותו זמן העיר קלטה מהגרים רבים מקמבודיה שברחו משלטון הקמר רוז'.
חינוך
בעיר נמצאת אוניברסיטת מסצ'וסטס בלוול, שהיא חלק מאוניברסיטת מסצ'וסטס, מערכת האוניברסיטאות הציבוריות של מדינת מסצ'וסטס.
תחבורה
בעיר עובר קו של רכבת הפרוורים של בוסטון, המקשר אותה לעיר בוסטון.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
22380304לוול (מסצ'וסטס)