לבו

טראסות הגפנים בלבו

**אתר מורשת עולמית**
	מראה כללי של טראסות הגפנים
	מראה כללי של טראסות הגפנים
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2007, לפי קריטריונים 3, 4, 5
מדינה	שווייץ
	(למפת שווייץ רגילה) ברן בזל ז'נבה ציריך לוגאנו לוזאן לוצרן סנט גאלן כור צרפת גרמניה איטליה אוסטריה ליכ. לבו

המונח "לבו" מפנה לכאן. לערך העוסק באישים בשם זה, ראו לבו (פירושונים).

לָבוֹ (צרפתית Lavaux) הוא אזור גידול גפנים היסטורי המשתרע לאורך חופו הצפוני של אגם ז'נבה בקנטון וו בדרום-מערב שווייץ. הגפנים ערוכים על טראסות תלולות הנמתחות לאורך כ-30 ק"מ, מפאתי העיר לוזאן במערב ועד לטירת שיון שליד מונטרה במזרח. בלבו 400 עד 450 ק"מ של קירות אבן התומכים בלמעלה מ-10,000 טראסות. הטראסות ערוכות בצורה שיטתית במקביל לחופי האגם, ומעליהן חלקות גפנים מלבניות נוספות אשר שימשו בעבר לגידולים חקלאיים אחרים. מספר דרכים חוצות את הטראסות באלכסון, ומספר כבישים ומסילות רכבת נמתחים לאורכן. אזור לבו הפך במחצית השנייה של המאה ה-20 גם ליעד תיירותי וסומנו בו שבילי טיולים ורכיבה על אופניים. בשנת 2007 הוכרז אזור ליבה בשטח של 8980 דונם ואזור חיץ נוסף בשטח של 14080 דונם כאתר מורשת עולמית.

היסטוריה

ייצור יין בלבו התקיים כבר בתקופה הרומית, כאשר לאורך חופי האגם שכנו מספר יישובים רומיים, וביניהם גם לוזאן. בסנט-ספורן (Saint-Saphorin) נמצאו שרידיה של וילה רומית וכתובת בלטינית העוסקת בחשיבותו של היין. מספר כתובות המתוארכות למאה ה-9 עוסקות גם הן בתרבות גידול הגפנים ומזכירות מספר מקומות ברחבי הקנטון בהקשר זה.

במאה ה-11 כבר היה גידול הגפנים באזור ממוסד והגפנים ניטעו על חלקות אדמה שהוענקו למספר מנזרים גדולים על ידי הבישוף של לוזאן, החל במאה ה-12. במאה ה-14 כבר היו קיימות במקום טראסות שנתמכו בקירות אבנים, והמסמך המוקדם ביותר המעיד על כך הוא מ-1331. לפי מסמך זה הוקמו במקום טראסות ברוחב של 10 עד 15 מטר אשר נתמכו בקירות שגובהם הגיע עד 6 מטר. הטראסות ניבנו באופן מסורתי מאבן גיר מקומית תוך שימוש במלט. באותה עת החלו המנזרים להשכיר את הקרקע לחקלאים אשר התגוררו בכפרי האזור, ותמורתה גבו אחוז מסוים מהתוצרת. החקלאים התגוררו בבתים צרי מידות שבהם הוקמו מרתפי יין, ואשר נבנו כך שיתפסו חלק קטן ככל הניתן מהקרקע היקרה. לצד גידול הגפנים עסקו חקלאים אלה גם בגידול בעלי חיים, במרעה, ובגידולים חקלאיים נוספים. ב-1391 נזכרו לראשונה כללים אשר חייבו את החקלאים לתחזק את הטראסות, וכללים ראשונים לפיקוח על היין הופיעו ב-1368. ב-1397 רבע מהכנסותיו של הבישוף של לוזאן באו מייצור היין, וערכו הגבוה של היין ורווחיותו של הענף הביאו להשקעה בו הן על ידי המנזרים שדאגו, למשל, לסלילת דרכים לשינוע התוצרת, הן על ידי הבישוף והן על ידי סוחרים מלוזאן. הרפורמציה הפרוטסטנטית הביאה לחיסול בעלותם של המנזרים בקרקעות כמעט לחלוטין, וב-1536 עברה לוזאן לשליטתה של ברן. מספר משפחות אמידות מברן החלו רוכשות אדמות בלבו, ומשביחות אותן, בין היתר בעזרת שיפור נתיבי התחבורה באזור.

בתחילת המאה ה-19 היו בלבו חלקות גפנים קטנות רבות וכמות עצומה של בעלי קרקע שונים, כולל מספר מנזרים שהצליחו לשמור על בעלותם במספר חלקות. עובדה זו הביאה לחוסר יעילות בעיבוד הקרקע, אך כאשר קנטון וו הצטרף לקונפדרציה השווייצרית ב-1803, נפתחה תקופה של ארגון וחלוקה מחודשים של הקרקעות. הטראסות והקירות התומכים בהן שופצו וחודשו, והוקמו מערכות ניקוז למניעת סחיפת הקרקע. דרכי אורך חדשות נסללו, וב-1861 הונחה מסילת הרכבת לאורך חופי האגם. ב-1886 הגיעה מגפת זבוב היין ללבו, והדבר חייב את שיפור הדרכים בין הגפנים כדי להקל את הטיפול הכימי בהם. במקום גפנים נגועים שנעקרו ניטעו גפנים חדשים ועמידים יותר, תוך הקפדה על נטיעתם בשורות סדורות. בנוסף, על מנת להעניק מענה למשבר החלו ממשלת הקנטון והממשלה הפדרלית לתמוך בענף, תוך הגברת הפיקוח עליו וחקיקת חוקים העוסקים בשימור איכות היין.

במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו העוסקים בענף לנטוש את בתיהם בסמוך לחלקות הגפנים, ולעבור להתגורר בערים ובכפרים באזור. תופעה זו חיסלה באופן סופי את המשקים המעורבים שעסקו בגידול גידולים חקלאיים נוספים ובגידול בעלי חיים לצד הגפנים מאז ימי הביניים. בסוף המאה ה-20 סולקו חלקות גפנים קטנות במטרה לשפר את נגישות הציוד המכני ולשמר את איכות הקרקע. כיום בנויות חלק מהטראסות מבטון עם חיפוי של אבנים, והדבר נכון בעיקר לגבי טראסות התומכות בדרכים ובמסילות הרכבת.