עמותת אדי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף כרטיס אדי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
כרטיס אדי החדש

אד"י - עמותה לקידום השתלות בישראל ע"ש אהוד בן דרור ז"ל (ע"ר), היא עמותה ישראלית לעידוד תרומת איברים בישראל. העמותה היא חלק מהמרכז הלאומי להשתלות איברים של משרד הבריאות הישראלי, ומנהלת מאגר מידע ממוחשב של תושבי מדינת ישראל שהצהירו שהם מוכנים לתרום איברים אחרי מותם. נכון ל-2011, רשומים במאגר העמותה כ-10% מכלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל (860,000) איש.[1] נתון כזה נחשב לכישלון יחסי עקב העובדה שמדובר באחוז נמוך משמעותית מהממוצע במדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (בספרד, למשל, חתומים כ-70% מהאוכלוסייה). על פי אתר העמותה, אחת הסיבות המרכזיות לכך היא גישת היהדות לנושא, ישנו ויכוח הלכתי האם ואיך תרומה מותרת ובנוסף יש ערכים של כבוד המת ותחיית המתים המשמשים שיקולים אף לאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות.

יסוד העמותה

העמותה נוסדה ב-30 באוקטובר 1978 על ידי משפחת בן דרור לזכרו של בנם, אהוד (אָדי) בן דרור. בן דרור נפטר זמן קצר לאחר השתלת כליה, עקב סיבוכים שנבעו מכך שהמתין זמן רב לתרומה.

במהלך תקופת הטיפולים שעבר אהוד בן דרור, בה המתין למציאת תורם מתאים עבורו, שוחח רבות עם הוריו וחבריו ודיבר על הצורך להעלות את המודעות לחשיבות תרומת האיברים, מתוך זה הועלה הרעיון על ידי אדי להחתים אנשים על כרטיס המעיד על רצונם לתרום את אבריהם לאחר מותם.

חבריו והוריו של אדי ראו ברעיון שהעלה על תרומת איברים את צוואתו, באוקטובר 1978 הוקמה אגודת אדי אשר יצרה מהפך בכל נושא תרומת האיברים והעלתה במודעות הציבור את חשיבותו של תרומת האיברים בארץ והחלה בהחתמת הציבור על כרטיס התורם אדי.

כרטיס תורם

כרטיס אדי הוא כרטיס אשר מי שחותם עליו מביע את רצונו לתרום חלק מאיבריו (או רקמותיו) לאחר מותו, לשם השתלת איברים ורקמות אם צריך, בחולים. התרומה מותנית בהסכמת המשפחה, גם אם נחתם כרטיס "אדי".

כרטיס אדי הישן

כל תושב ישראל מעל גיל 17 רשאי לחתום על הכרטיס. החתימה אינה תלויה במצב בריאותי, אלא רק התרומה עצמה תלויה בכך.

"אדי" דואגת להנצחת זכר התורמים על ידי פעילויות שונות, בהן נטיעת עצים ב"יער אדי", תמיכה באתר הנצחה באינטרנט, ויום הוקרה למשפחות תורמי האיברים בבית הנשיא.

החל מ-2011, מחזיקי כרטיס "אדי" מקבלים קדימות מסוימת בתור לקבלת איבר להשתלה, בהתאם להנחיות ועדת ההיגוי למרכז להשתלות(הקישור אינו פעיל, 2 באוגוסט 2017) לפי חוק השתלת איברים, התשס"ח-2008.

ראוי לציין שקיים כרטיס-תורם נוסף המיועד בעיקר לציבור הדתי - כרטיס תורם בלבבי[2] של "עמותת בלבבי" על-שם בלהה הירשברג, אך החתומים עליו אינם נהנים מקדימות בתור להשתלות.

נוהל התרמה

מפכ"ל משטרת ישראל רוני אלשיך חותם על כרטיס אד"י, 2016.

כאשר אדם מגיע לטיפול בבית החולים, הצוות המטפל אינו יודע האם הוא חתום על כרטיס אדי. כמו כן, על פי חוק מוות מוחי-נשימתי, אסור שהרופאים שאמורים לקבוע מוות מוחי יעסקו בהשתלות איברים. הגישה למאגר הנתונים של התורמים נתונה רק לאחות מתאמת ההשתלות של בית החולים (הנמצאת בכל מרכז רפואי המורשה לבצע השתלות איברים), וגם לה יש גישה לנתונים הללו רק לאחר שנקבע מותו של אותו אדם. זאת, על מנת שלא יינתן יחס שונה לאדם מסוים רק כי הוא הסכים לתרום איברים.

קביעת מוות מוחי נעשית רק על ידי שני רופאים ותיקים לפחות, כל אחד מהם מומחה בתחום אחר, שאינם חברי סגל במחלקה בה מאושפז החולה, ואינם עוסקים בהשתלות איברים. כמו כן, לפחות אחד מהם חייב להיות בדרגת מנהל מחלקה ומעלה. קביעת המוות המוחי מתבצעת על פי נוהל הכולל בדיקות ובדיקות עזר רבות. בכל מקרה לא קובעים מוות מוחי אם קיים ספק כלשהו שהמצב אינו כזה.

לפי הנוהל, רק לאחר שנקבע מוות מוחי האחות פונה למשפחה בבקשה לתרום את איבריו של הנפטר. גם אם נושא החולה המועמד לתרומת איברים כרטיס אדי, עדיין שמורה למשפחה זכות וטו שתמנע את קיום בקשתו לתרום את איבריו.

הויכוח ההלכתי

אקג של אדם שליבו פסק מלפעום - נחשב כהוכחת מוות.

הדיון ההלכתי בנושא תרומת איברים כרוך בעיקר בשאלה באיזה איבר תלוי מותו של אדם על פי ההלכה וכיצד נקבע רגע מותו, שהרי תרומות איברים רבות ובכללן כל השתלות הלב מבוצעות באמצעות איברי אנשים שהוגדרו כמתים. דיונים הלכתיים נוספים ישנם בשאלת תרומת ריאה או (אונת) כבד מן החי, וזאת לאור מידת הסיכון הקיימת לתורם בניתוחים אלו. בתרומת כליה מאדם חי, ששיעור הסיכון בה נמוך, אין מחלוקת שמותר הדבר ואף מצווה לעשות כן. לגבי תרומת איברים מהמת ישנה גם מחלוקת סביב איסור ניוול המת ואיסור הנאה מגופת המת,[דרוש מקור] כשלעומתה הכלל הידוע של "פיקוח נפש".

בין המקורות העיקריים לדיונים ההלכתיים בנושא זה אפשר למנות את הברייתא במסכת יומא, העוסקת באדם שנפלה עליו מפולת ("גל") בשבת. הברייתא קובעת ש"מפקחים עליו את הגל" עד שהגיעו למקום החוטם; משהתברר שהאדם איננו נושם, אין להמשיך לחלל עליו את השבת. ממקור זה עולה שהמדד לקביעת מותו של אדם הוא היעדר נשימה, כלומר ההלכה רואה במוות מוחי כמוות לכל דבר. מקור נוסף הוא בדיני הטיפול בגוסס: מבחינת ההלכה אין שום חשיבות לכך שמדובר בחיי שעה, ואסור לעשות אף מעשה שיקרב את המוות. על פי מקור זה יוצא שאם האדם המוטל לפנינו איננו "מת" אזי שהוצאת איבר ממנו אסורה מצד שהיא מקרבת את המוות.

מן הפוסקים שהתייחסו לשאלה: הרב שמואל הלוי וואזנר קבע כי "אין מיתת המוח קובע אלא מיתת הלב, היא מיתת האדם" ועל-כן אדם שליבו פועם (ואפילו באמצעות מכונת לב-ריאה) נחשב כחי, ואסור לנתקו מן המכשירים לצורך תרומת איבריו. לדעה זו מצטרף הרב אליעזר ולדינברג, בעל שו"ת 'ציץ אליעזר', הקובע בעקבות הרמב"ם ש'החיות תלויה בלב'. הרב משה פיינשטיין כתב: "כי שתילת הלב שהתחילו הרופאים לעשות בזמן האחרון הוא רציחת שתי נפשות ממש".[3] מנגד היו שציטטו ממכתב המיוחס אליו: "והנה אף שהלב עדיין יכול לדחוף לכמה ימים, מכל מקום כל זמן שאין לחולה כוח נשימה עצמאית, נחשב כמת, וכדבארתי בתשובתי בא"מ יו"ד ג' סימן קל"ב".[4][5]
דעת הרב שלמה זלמן אוירבך הייתה שמות המוח כולו ייחשב כמוות, ולכן אדם שהרופאים קבעו שמוחו מת, מותר לנתקו ממכשירי ההנשמה, כדין 'מסיר המונע'. אך ככל שליבו עדיין פועם, רק 'קרוב לודאי' שפעולת הלב היא רק מחמת המכשירים, ולכן יש לראות בו ספק גוסס, ואין ליטול ממנו איברים אפילו לצורך מניעת מוות ודאי של חולה אחר. מותו של אדם שכזה יכול להיקבע רק אם לאחר הפסקת פעימות ליבו יישאר ללא תזוזה וללא נשימה במשך שלושים שניות. אזי גם אם הלב יוחזר לפעולה באמצעות מכשירים, יישאר האדם מוגדר כמת. כמו כן בדיקות המצריכות הזזת האדם או הזרקת חומרים לגופו לשם קביעת מותו לטובת חולה אחר, אסורות בספק גוסס מחשש שהוא חי ויקרבו את מותו. לפיכך בארץ ישראל שהרופאים אינם נוהגים לפי הנחיות אלו, "והרי יודעים שחייבים להתנהג על פי ההלכה", אסור להיות מועמד לקבל תרומת איברים. אך "בחוץ-לארץ, הואיל והרופאים והחולים רובם ככולם נוכרים, שמתנהגים על פי המדע הרפואי והערכאות שלהם - מותר ליהודי להיות מושתל, ולקבל איברים להצלת נפשו, אפילו אם ידוע שתורם האיברים הוא יהודי."[6]

לעומת זאת פסקו הרב אברהם שפירא ,הרב מרדכי אליהו, הרב שאול ישראלי, הרב ישראל מאיר לאו ,הרב דוד שלוש והרב זלמן נחמיה גולדברג שמותו של אדם נקבע על פי ההלכה לאחר שהוכח בצורה קלינית ומעבדתית, שהנשימה העצמונית פסקה לחלוטין, ובאופן בלתי הפיך.

על בסיס פסיקתם זאת ,בהחלטה משנת 1987 אימצה ועדה של הרבנות הראשית לישראל את אובדנה המוחלט והבלתי הפיך של יכולת הנשימה העצמונית כקריטריון לקביעת מותו של אדם, והתירה השתלת איברים ממתים בכפוף לתנאים הבאים:[7]

  1. הוכחות קליניות מפורטות שגזע המוח נהרס לחלוטין.
  2. הוכחות אובייקטיביות על הרס גזע המוח, כגון בדיקת BAER.
  3. הוכחה שנשימה העצמונית נפסקה לגמרי ולא חל כל שינוי במשך 12 שעות.
  4. לרופאים הקובעים את המוות אין שום קשר ישיר או עקיף לרופאים המשתילים את האיברים בחולה.
  5. שיתוף נציג הרבנות הראשית בצוות הקובע את המוות (נציג זה יכול להיות רופא המכיר את ההלכה, שיקוליה ודרך חשיבתה).

עד לשנת 2008 לא התחייב המרכז הלאומי להשתלות לעמידה בתנאים אלו, ובפרט לא מולא התנאי האחרון, ולכן נמנעה הרבנות הראשית מלתמוך בתרומות איברים. עם זאת, מתאמות ההשתלות בבתי החולים דאגו לערב סמכות רבנית בפרטי מקרים בהם זו נדרשה לשם שכנוע המשפחה להסכים לתרומת האיברים. בשנת 2002 נוסף בכרטיס אדי סעיף המאפשר לתורם, אם יסמנו, להתנות את התרומה בהסכמת איש דת שיבחר על ידי משפחתו. בשנת 2009 אישרה מועצת הרבנות הראשית כי החוק משנת 2008 עונה לדרישות הרבנות הראשית משנת 1987, אך קראה לכבד גם את המשפחות שלא מקבלות את המוות המוחי כמוחלט[8]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "שיא: תוך 12 שעות - 4,000 חתמו על כרטיס אדי", באתר ynet,‏ 3 ביוני 2011
  2. ^ בלבבי- כרטיס תרומת אברים בפיקוח הלכתי
  3. ^ הפרדס, מרץ-אפריל 1969
  4. ^ עמדת הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בעניין מוות מוחי - תגובות והערות מאת הרב משה דוד טנדלר, באתר "דעת", שם מובאות גם עדויות אישיות ממכרי הרב פיינשטיין.
  5. ^ "קביעת רגע המוות - סקירת עמדות", מאתר "דעת"
  6. ^ פרופ' אברהם שטיינברג, קביעת רגע המוות - סקירת עמדות, באתר דעת. וראו שם את התייחסות הרב אוירבך למקרים בהם ייתכן שתותר תרומת איברים בעתיד. יש לציין שבתחילה סבר הרב אוירבך כדעת המחמירים (ראה למשל כאן), אולם לאחר ניסוי שנערך שינה דעתו.
  7. ^ החלטות הרה"ר, א' דמרחשון תשמ"ז, פורסמו ב"ברקאי" ד' עמ' 11
  8. ^ אתר ערֵבים