כבאות אווירית
כבאות אווירית היא אמצעי לחימה בשרפות יער באמצעות מטוסים, מסוקים או כלי טיס ייעודיים הנושאים עמם כימיקלים, כגון מים, קצף, ותקרישים או חומרים מעכבי בעירה שפותחו במיוחד למטרה זו. שימוש בכלי טיס ייעודי לכיבוי שריפות יער רחבות היקף קיים מאז שנת 1953, וזו הדרך היעילה ביותר (ובפועל - היחידה) לנשיאה ופיזור של חומרי כיבוי בתנאי שטח קשים.
מטוסי כיבוי
מטוסי כיבוי או "מפציצי מים" הם מטוסים (בעלי כנף קבועה), שבחלקם התחתון ממוקם מכל מים אותו ניתן לרוקן באוויר. ישנם שני סוגים עיקריים של מטוסי כיבוי, והם נבדלים באופן מילוי המכל - בחניה או בתנועה. הסוג הראשון הוא מטוסים רגילים בעלי מכל מים (בפרט מטוסים שהוסבו למטוסי כיבוי), שמצריכים חניה כדי למלא את המכל במים, בדומה לתדלוק. הסוג השני הוא מטוסים ימיים, שנבנו במיוחד כך שניתן יהיה למלא את מכל המים שלהם באמצעות קִפָּה - תעופה איטית מעל מקור מים, כאשר חלקו התחתון של המכל נוגע במים (פעולה זו נראית כמו נחיתה על המים, אלא שהמטוס אינו עוצר כי אם ממשיך לטוס ומגביה בתום מילוי המכל).
שחרור המכל נעשה על ידי הטייס בעת שהוא מנמיך טוס, וההטלה אורכת בדרך כלל שניות ספורות. למטוסי הכיבוי מבנה מיוחד המסוגל לעמוד בלחצי אוויר משתנים, כמו למשל בשנייה שלאחר פליטה של מטען המים, או במשבי הרוח החזקים הקיימים באזורי האש. למרות זאת, הטיסות הללו בדרך כלל מסוכנות יותר מטיסות אחרות, והסיכון לתאונות במהלך טיסות כיבוי אש גבוה.
מטוס הכיבוי CL Canadair-215 הוא המטוס הראשון שתוכנן למטרת כיבוי שריפות. הוא מסוגל לטוס היטב במהירות נמוכה ובמשבי רוח עזים האופייניים לסביבת שריפות ענק, ואף מסוגל להמריא ולנחות במסלולי עפר ודשא.
דגמים נפוצים נוספים הם ה-מרטין מארס (Martin JRM), ו- Beriev Be-200 Altair מטוס ימי מסוגל להכיל 12 טון מים.
מטוסי כיבוי גדולים
מספר דגמים של מטוסי נוסעים או מטוסי מטען גדולים הוסבו למטרות כיבוי אש. ביניהם ניתן למצוא את מטוס ה-Tanker 910 מוסב מ-מקדונל דאגלס DC-10 עם קיבולת של 45,000 ליטר, C-130 הרקולס המצויד במערכת מודולרית מוטסת לכיבוי שריפות (MAFFS) עם קיבולת של 12,000 ליטר, וה-Consolidated PB4Y-2 Privateer.
מטוס הכיבוי הגדול בעולם הוא בואינג 400–747 המכונה סופרטנקר (Evergreen Supertanker), מטוס רחב-גוף שהוסב למטוס כיבוי ונכנס לשירות פעיל בשנת 2016. למטוס קיבולת של 73,437 ליטר.[1] הוא החליף מטוס בואינג 200–747 אשר פעל משנת 2009, עם קיבולת של 94,850 ליטר ומערכת ראיית לילה, ההופכת אותו לאחד המטוסים היחידים לכיבוי אש המסוגלים לפעול גם בלילה. מטוס האיליושין 76 הרוסי (מדגם IL-76 MD) מסוגל להכיל 42 טון מים בשני מכלי מים בבטנו, הניתנים לריקון בו זמנית או בנפרד בתוך שבע שניות. תדלוק ומילוי האיליושין במים אורכים כ-45 דקות עד שעה.
מסוקי כיבוי
מסוקי כיבוי מסוגלים להאט למהירות נמוכה מעל האש ולפלוט את חומר הכיבוי בדיוק מרבי.[2] המסוקים מצוידים על פי רוב במכלים או דליים, כאשר הדליים נטענים על ידי הצללתם למאגרי מים כאגמים, נהרות, או מאגרי מים ניידים, בעוד שמכל מוטען על פי רוב על הקרקע, ולעיתים ניתן לשאוב אליו מים תוך כדי הטיסה באמצעות שנורקל תלוי. על הדיוק בהטלת המים מהמכל אחראי מכונאי שעומד בדלת ומכוון את הטייסים, כאשר מכונאי נוסף מתפעל את המכל כשהוא שוכב על רצפת המסוק.
דגמים נפוצים של מסוקי כבאות הם בל 205 ואריקסון S-64 Helitanker הכולל שנורקל למילוי מים בעת טיסה, ומיקרו-מעבד השולט בדלתות מכל המים, לפי תנאי הרוח ואזורי האש אותם יש לרסס.
-
-
-
הדגמה של יירוט מכל מים של ה-Tanker 910, דצמבר 2006
-
מסוק מדגם Sikorsky S-70A-27 אוסף מים מנהר
-
מטוס כיבוי מדגם Beriev Be-200 בחוף עתלית במהלך השרפה בכרמל
בישראל
ערך מורחב – יחידת הכיבוי האווירי
חומר הכיבוי בו משתמשים בישראל הוא חומר מעכב אש בשם הרטאדנט המיוצר בצרפת. כדי להתמודד עם פוטנציאל השריפות בארץ נדרש מלאי של לפחות עשר טונות מהחומר.
ככלי טיס שימשו במשך כעשור (1989–2001) מסוקי יסעור של צה"ל, שהותקן בהם מכל מים מאולתר ("יערית") של 5 קוב. השימוש במסוקים החל במהלך השרפה בכרמל בשנת 1989, ונמשך עד לשנת 2001 בה הוחלט להפסיק את השימוש במסוקים למשימה זו שכן שלדת המסוקים ניזוקה עקב עומס משקל המים.[3] המדינה העבירה את האחריות לאספקת כלי הטיס לחברות ריסוס פרטיות, אך הותירה בידיה את האחריות למלאי חומרי הכיבוי.
בשנת 2010 פרצה שרפת ענק בכרמל, ועקב חוסר בכלי טיס ובחומרי כיבוי הוחלט להשיב חלקית מסוקים לכיבוי השרפה, וכן לפנות בבקשה לסיוע מהקהילה הבינלאומית, יוון טורקיה וארה״ב (ששלחה את מטוס הכיבוי הגדול בעולם דאז, ה"סופר טנקר" של אוורגרין, שנשא 90 טונות של חומר מעכב בעירה).[4] כחלק מלקחי השרפה הוחלט על הקמת טייסת "אלעד", המחזיקה כיום (נובמבר 2016) ב14 מטוסי כיבוי מדגם אייר טרקטור 802. ב-22 בנובמבר 2016 פרץ גל שריפות (בחלקם בכוונת זדון והוגדרו כפיגועי טרור לכל דבר) במספר אזורים בארץ, חיפה, כרמיאל, זכרון יעקב, ירושלים, שומרון ועוד. עקב היובש והרוחות העזות התפשטו הדליקות במהירות עצומה, וישראל נזקקה לסיוע בינלאומי מיוון, קרואטיה, רוסיה, אזרבייג'ן, איטליה ואף מארצות הברית ששלחה את מטוס הכיבוי של חברת "גלובל סופר טנקר״, שנשא 75 טונות מעכבי בעירה. הערכת קק"ל הייתה שגל השריפות כילה שטח מיוער בלמעלה מ-30% מאשר השרפה בכרמל.
הטייסת השתתפה גם בכיבוי השרפה בהרי ירושלים שפרצה באוגוסט 2021.
במדינות אחרות
משמר היערות בארצות הברית שוכר או מחזיק בבעלותו כ-1,000 מטוסים ומסוקים מדי 'עונת שריפות', שהסתכמו בשנים האחרונות בהוצאה שנתית של מעל 250 מיליון דולר.
צרפת מחזיקה צי אווירי של כלי טיס לכיבוי אש שבסיסם בנמל התעופה מרסיי-פרובאנס. מטוסי הכיבוי עורכים סיורים קבועים באזורי הסיכון על מנת לאתר מוקדי אש ולחסלם במינימום זמן. את מסוקי הכיבוי משכירה ההגנה האזרחית לחברות פרטיות מדי עונת שריפות, כאשר ישנם גם חברות פרטיות המשכירות כלי טיס לשירותי הכיבוי במדינה. בין המטוסים שהיו או נמצאים בשימוש במדינה (2010):
- כתריסר מטוסי בומברדיר 415 - קיבולת של 6 טון מים
- מספר מטוסי בומברדיה דאש 8 Q400 - קיבולת של 10 טון מים
- מטוסים שהיו בשימוש והוחלפו כמעט כולם: גראמן Tracker S-2FT, קנדאיר CL-215 (עם קיבולת של 5.5 טון מים), דגמים שונים מסדרת PBY קטלינה
הכבאות האווירית בגרמניה מתופעלת כולה על ידי חברה פרטית, הפורסת את כלי הטיס ברחבי המדינה באופן שתתאפשר הגעתם לאזורי שרפה בכל מקום בגרמניה לא יאוחר מחמש שעות לאחר הגעת ההתרעה. מטוסים בשימוש (2010):
- PZL M18 Dromader - קיבולת של 2,200 ליטר מים
- PZL 106 Kruk - קיבולת של 1000 ליטר מים
- Cessna 172
באוקראינה נעשה שימוש במטוסים מדגם An-32P Firekiller בעלי קיבולת של 8 טון מים.
לספרד יערות רבים בשטחה, ומתבצעות בה כאלף שעות טיסה לכיבוי אש בשנה, באזור ולנסיה וברצלונה בלבד.[5]
פריסה מבצעית
במהלך כיבוי אווירי נעשה בדרך כלל שימוש במטוס החג בגובה רב מעל מסלול האש ומתאם את כלל מאמצי הכיבוי. בנוסף מוזנקים מטוסי ניווט בגובה נמוך לפני כלי הטיס העוסקים בכיבוי על מנת לסמן להם את המסלול ליירוט מטעני המים או מעכבי האש, וכן כדי לוודא את בטיחותם של כבאי הקרקע והאוויר.
המים אינם ניתזים ישירות על הלהבות בגלל השפעתם הקצרה. מעכבי אש מוצנחים בדרך כלל מלפני האש או בשוליה ועשויים להישאר יעילים יומיים או אף יותר. הם גורמים לעצירה מלאכותית של האש בשטחים מחוספסים מדי או בשטחים שאינם נגישים לצוותי הכיבוי על הקרקע. הכיבוי האווירי מלווה בדרך כלל במאמצים קרקעיים, אך היו שרפות שמטוסי כיבוי חיסלו זמן רב לפני שצוותי הקרקע הצליחו להגיע אליהם.
שרפה מבוקרת
מסוקי כיבוי משמשים גם להצתה של שרפה מבוקרת, באמצעות מטף אש המשתלשל מבטן המסוק. מכשיר נוסף ובטיחותי יותר המשמש למטרה זו נקרא "מכשיר הצתה אווירי מושהה" (DAID) שיורה מטר של "כדורי פינג פונג" בוערים אל תוך היער. זמן קצר לפני שהם נפלטים מהמטוס, מוזרקים אתילן גליקול או גליצרין בכדורי הפלסטיק הקטנים הללו המכילים אשלגן. התגובה האקסותרמית (פליטת חום) שגורמת לפרצי אש נמרצים רק לאחר שמכשיר השיהוי מפעיל את ערבוב הכימיקלים, מסכנת את המסוק פחות מאשר הובלת חומרים בוערים. מערכת-כדור פינג פונג יעילה בעיקר באזורים בהם מבוקשים דפוסי דליקה מורכבים.
קישורים חיצוניים
- ליאור שליין, עניינים בוערים, באתר חיל האוויר הישראלי, 1 באפריל 1999
הערות שוליים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כבאות אווירית |
- ^ Firefighting Supertanker Spirit of John Muir unveiled in Colorado Springs demonstration. Denver Post, May 5, 2016
- ^ הריחוף מעל האש אסורה עקב הסכנה שבליבוי האש על ידי הרוח מהרוטור
- ^ איילת גונדר, בעקבות סדקים שהתגלו במימסרים: מסוקי היסעור לא יסייעו יותר בכיבוי שריפות, באתר חיל האוויר הישראלי
- ^ תני גולדשטיין, כך הפריטה המדינה את שירותי הכיבוי מהאוויר, באתר ynet, 4 דצמבר 2010
- ^ ליאור שליין, עניינים בוערים, באתר חיל האוויר הישראלי, 1 באפריל 1999
32004198כבאות אווירית