ישראל אהרוני (זואולוג)
 | |
| לידה | 7 ביולי 1882 |
|---|---|
| פטירה | 9 באוקטובר 1946 (בגיל 64) |
| ענף מדעי | זואולוגיה |
| מקום מגורים | ליטא, ישראל |
ישראל אהרוני (אהרונוביץ) (Israel Aharoni; כ' בתמוז ה'תרמ"ב, 7 ביולי 1882 – 9 באוקטובר 1946) היה זואולוג, חלוץ מדעי החי בארץ ישראל וראשון לחוקרי עולם החי בספרות העברית, מרצה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
ביוגרפיה
אהרוני נולד בשנת 1882 בעיירה וידזה שבפלך וילנה שבמערב האימפריה הרוסית (ליטא). אביו, הרב אברהם יוסף אהרונוביץ, ראש הישיבה המקומית ומחבר הספר "נדחי ישראל", נפטר בטרם היוולדו, ובגיל שנתיים התייתם גם מאמו. בהיותו יתום מהוריו התחנך בבית סבתו הרבנית מלכה, אלמנת הרב דוד'ל גרודינו, רבה של שירווינט ואחר-כך של ווידז (נכד נוסף שלו היה הזמר הרמן ידלובקר (אנ')). למד ב"חדר" ובישיבת טֶלְז, עד שבגיל 13 ברח לעיר פראג. שם סיים את לימודיו בגימנסיה, ולאחר מכן למד באוניברסיטת פראג זואולוגיה ופילולוגיה שמית (בייחוד ערבית). עוד בהיותו בגימנסיה ייסד ביחד עם אגון קיש עיתון ציוני, ובעת שלמד באוניברסיטה לימד עברית באגודת הסטודנטים הציונית "בר כוכבא" ובאגודה הציונית "יודישר פולקספֶרֶיין" (Jüdischer Volksverein).
בשנת 1901 עלה לארץ ישראל, ולימד בבית הספר ברחובות וב"בצלאל" בירושלים. היה מראשוני הזואולוגים העבריים. את תחייתו היהודית-עברית, השראתו למקצועו, העיד, שאב ממפעל האדירים של ש"י אברמוביץ, ספר תולדות הטבע. יחד עם יחזקאל חנקין, איש השומר, היה יוצא למסעות ציד שעזרו לו במחקריו. אהרוני גילה מינים של בעלי חיים חדשים למדע. הוא היה עד למינים רבים שכיום כבר נעלמו מנוף ארצנו עקב ציד מוגבר והתרחבות האוכלוסייה. הוא שהביא את האוגר הזהוב לעולם המערבי, ושאול אדלר הפך אוגר זה לחיית מעבדה פופולרית. אהרוני השתתף גם בציד הפרטים האחרונים של הדוב החום הסורי בהר החרמון ב-1917.[1] את מסעותיו והרפתקאותיו הרבים, בארץ ובסביבתה, תיאר וסיכם בספרו: "זכרונות זואולוג עברי".
היה נשוי ליהודית בת שלמה גולדין, ואב לשניים: ד"ר בת-שבע אהרוני, אף היא זואולוגית, ששימשה כעוזרתו והמשיכה את עבודתו; ופרופ' יוסף אהרוני (Aharoni Joseph), פיזיקאי בחו"ל, שלאחר צאתו לגמלאות ושובו לישראל הקדיש את מרצו לשפה העברית ולתיקון הכתיב העברי. [2]
אהרוני נפטר בירושלים ב-9 באוקטובר 1946, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. בתקופת ירושלים המחולקת נהרס קברו, ולאחר מלחמת ששת הימים לוקטו עצמותיו בידי החברה קדישא ונקברו מחדש בקבר אחים.
על שמו של אהרוני קרויים רחובות בערים ירושלים ורחובות.
בתו, בת-שבע אהרוני, כתבה ספר על תולדות חייו של אביה, שנותר בכתב יד.[3]
ברומן "תמול שלשום" לש"י עגנון ישנו מפחלץ חיות בשם ארזף.[4] אהרוני טען כל חייו כי עגנון ביסס את דמותו של ארזף עליו, על פי ראשי התיבות: 'אהרוני - ראש זואולוגֵי פלשתינה'. עגנון לא הכחיש במפורש את הטענה על ההשראה לדמות, אך כן הכחיש את טענת ראשי התיבות במילים: "ואתה חושד אותי שקראתי לארץ ישראל פלשתינה?".[5]
ספריו
- תורת החי: ספר למוד לבתי-ספר עממיים; קצורו של הספר הגדול "תורת החי" מאת י. אהרני... נעשה על ידי פ. אוירבך בהסכמת המחבר, 2 כרכים, יפו: קוהלת (דפוס א. אתין וס. שושני), תרע"ה–תרפ"ג. (מהדורה נוספת ("חִבֵּר: י. אהרני; ערוך על ידי פ. אוירבך"): תרפ"ג)[6] (התוכן: חלק א: בעלי החוליות: חוברת א: מחלקת היונקים; חוברת ב: מחלקת העופות) (ספר עזר למורים: תר"ץ)
- הארבה, יפו: דפוס אתין ושושני, תר"פ.
- בת-שבע וישראל אהרני, מגדיר לזוחלים המצויים ביותר בארץ-ישראל, ירושלים: המחלקה לזואולוגיה שִטתית של האוניברסיטה העברית, תש"א. (ספרון)
- בת-שבע וישראל אהרני, מגדיר לבעלי-כנף, ירושלים: המחלקה לזואולוגיה שטתית של האוניברסיטה העברית, תש"ב.
- בת-שבע וישראל אהרני, מגדיר ליונקים, ירושלים: המחלקה לזואולוגיה שטתית של האוניברסיטה העברית, תש"ב.
- זכרונות זואולוג עברי, 2 כרכים, תל אביב: עם עובד ('ספרית שחרות'), תש"ג–תש"ו. (מהדורה מצולמת: ירושלים: אריאל; אוניברסיטת תל אביב, המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון; החברה להגנת הטבע, תשס"א 2000)
לאחר מותו:
- י. אהרני בהשתתפות בת-שבע אהרני, תורת החי: ספר למוד לבתי-הספר העממים ולכתות המקבילות בבתי-הספר התיכונים, 2 כרכים, תל אביב: דביר, תש"ח 1947–תש"ט.
לקריאה נוספת
- 'אהרוני (אהרונוביץ), ישראל', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 24–25. (הספר בקטלוג ULI)
- "ישראל אהרוני ז"ל: תר"ם–תש"ז: דברים שנאמרו באזכרה באוניברסיטה העברית ביום כ"ד בחשון תש"ז (18.11.46)", ירושלים: האוניברסיטה העברית, תש"ז.
- שמעון בודנהיימר, 'ישראל בן אברהם יוסף אהרוני ז"ל: חייו כזואולוג', הטבע והארץ ז (א) (תש"ז), 1–9.
- עודד שי, 'מוזיאון ואוסף בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית', עמ' 210-215. מוסד ביאליק, 2014.
- יחזקאל חנקין – שומר־צייד, מזכרונות ישראל אהרני, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, חלק שני, פרק פג, עמ' 850–856.
קישורים חיצוניים
- ישראל אהרוני באתר WorldCat Identities
- רשימת הפרסומים של ישראל אהרוני, בקטלוג הספרייה הלאומית
- כרטיס הקבר של ישראל אהרוני, באתר הר הזיתים
- רשימת המאמרים של ישראל אהרוני באתר רמב"י
- דוד תדהר (עורך), "פרופ. ישראל אהרני (אהרונוביץ)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 188
- 'אהרוני, ישראל בן אברהם', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 108 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1306).
- ד. כ., ממלכת החי באוניברסיטה העברית, דבר, 1 במרץ 1942
- ג. ק., פרופ' ישראל אהרני, דבר, 11 באוקטובר 1946 (נקרולוג)
- ש. א., י. אהרוני, דבר, 25 באוקטובר 1946
- ד"ר בת-שבע אהרוני, י. אהרוני – הזואולוג העברי הראשון, דבר, 3 באוקטובר 1947 (במלאת שנה למותו)
- נילי פרידלנדר, אהרוני זואולוג פלשתינאי, מעריב, 17 בדצמבר 1982
- פרופ' ישראל אהרוני ציון יום השנה למותו
- דוד טלשיר, הנשר וכלב הים: השפעתו של ישראל אהרני על המינוח העברי לבעלי חיים, אקדם 46 (תשע"ב), עמ' 7, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ישראל אהרוני (אורכב 12.12.2015 בארכיון Wayback Machine), באתר האקדמיה ללשון העברית
- יפתל מזור, קטעים מהספר "זכרונות זואולוג עברי", בפודקאסט "פה ושם בארץ ישראל", חלק א', חלק ב', חלק ג'
- זהר עמר, ישראל אהרני ופעילותו בוועד הלשון, העברית, סה ג–ד (תשע"ט), עמ' 109–128
הערות שוליים
- ^ בני שלמון, ציד, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- ^ רות בונדי, סימני דרך | בשורת העברית החדשה לפי יוסף אהרני, דבר, 3 באפריל 1981.
- ^ מאחורי הקלעים של דף המידע, דף מידע מס' 22 (8 באוגוסט 2007), באתר חנות הספרים של איתמר.
- ^ ש"י עגנון, תמול שלשום, הוצאת שוקן, תשכ"ז, עמ' 234
- ^ ש"י עגנון, קובץ מעצמי אל עצמי, עמ' 468.
- ^ ביקורת: יצחק ספיבק, "תורת החי", הפועל הצעיר, 11 במאי 1923.
31460434ישראל אהרוני (זואולוג)