יאשה חפץ

יאשה חפץ

יאשה חפץ, 1920

יאשה חפץ בקונצרט בבאר שבע, 1953

יאשה חפץ (שמו המלא: יוסף רובימוביץ חפץ, ברוסית: Иосиф Рувимович Хейфец, באנגלית: Jascha Heifetz;‏ 2 בפברואר 1901 – 10 בדצמבר 1987) היה כנר יהודי, מגדולי הכנרים במאה העשרים ומן המפורסמים שבהם.

קורות חייו

יאשה חפץ נולד למשפחה יהודית בעיר וילנה שבצפון-מערב רוסיה (ליטא); ישנם חילוקי דעות באשר לשנת הולדתו – יש הקובעים אותה שנה או שנתיים מוקדם יותר (1900 או 1899). אביו היה מנצח התזמורת הסימפונית של וילנה, ובעקבותיו החל חפץ לנגן בכינור בגיל שלוש. הוא היה ילד פלא, והופעתו הפומבית הראשונה הייתה בגיל שבע, בנגינת הקונצ'רטו לכינור של פליקס מנדלסון. בשנת 1910 החל ללמוד בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג אצל ליאופולד אאואר. בגיל 12 ניגן בגרמניה ובסקנדינביה, ופגש לראשונה את פריץ קרייזלר בבית פרטי בברלין (אז אמר קרייזלר, אחרי שליווה את חפץ בן ה-12 בביצוע הקונצ'רטו של מנדלסון, "עכשיו כולנו יכולים לשבור את הכינורות שלנו על ברכינו"). בעקבות הצטיינותו, הספיק חפץ לבקר בחלק גדול מארצות אירופה עוד בטרם מלאו לו עשרים.

ב-27 באוקטובר 1917 ניגן חפץ לראשונה בארצות הברית; רסיטל זה בקרנגי הול היה לאגדה. הכנר מישה אלמן התלונן, "פיו, כמה חם כאן", ועל כך השיב לו ליאופולד גודובסקי, שישב לצדו, בשלוות נפש, "לא לפסנתרנים".

חפץ נשאר בארצות הברית והיה לאזרח אמריקני בשנת 1925. כשאמר להארפו מרקס (שהיה מעריץ גדול שלו), שהוא משתכר למחייתו כמוזיקאי מאז גיל שבע, ענה לו הארפו: "ולפני כן, אני מבין, היית סתם בטלן".

את ההקלטה המסחרית הראשונה שלו עשה חפץ ב-7 בנובמבר 1917 בחברת ויקטור טוקינג משין; כל משך הקריירה שלו כמבצע המשיך להקליט, תמיד לחברת RCA ויקטור.

חפץ הזמין מספר רב של יצירות, שהידועה ביניהן היא אולי הקונצ'רטו לכינור של סר ויליאם וולטון. הוא גם עיבד יצירות רבות, כמו "הורה סטאקאטו" של גריגורש דיניקו, צועני רומני, שעליו אמר חפץ, על פי השמועה, שהוא הכנר הגדול ביותר ששמע מימיו. חפץ היה גם פסנתרן מוכשר, ואפילו ניגן ג'אז לפני חיילים במחנות של בעלות הברית באירופה במלחמת העולם השנייה.

בשנת 1939 הופיע חפץ בסרט "They Shall Have Music" בו הוא מופיע בתור עצמו, ככנר מפורסם המונע סגירת בית ספר למוזיקה לילדי עניים. בסרט, חפץ מופיע בעיקר בפרקי נגינה. הסרט זכה להצלחה רבה.

ברשותו של חפץ היו הן סטרדיוואריוס והן גוארנרי דל ג'זו "אקס דוד" משנת 1740, שהעדיף לנגן בו והמשיך להחזיק בו עד מותו. הגוארנרי מוצג כיום במוזיאון לגיון הכבוד בסן פרנסיסקו, לפי צוואתו של חפץ. הצוואה מתירה להוציא את הכינור ולנגן בו "בהזדמנויות מיוחדות", בידי כנרים הראויים לכבוד.

בשנת 1972 הפסיק להופיע בקונצרטים ולהקליט, אם כי כשרונו כמבצע נותר כשהיה בעיני הקהל, לאחר יותר מיובל שנים. בשנים הבאות לימד באוניברסיטת דרום קליפורניה עם חברו גרגור פיאטיגורסקי. הוא נפטר בלוס אנג'לס מדום לב.

נכדו דני חפץ הוא מוזיקאי אמריקאי שהיה המתופף של להקת "מיסטר באנגל".

סגנון

לחפץ הייתה טכניקה ללא דופי וויבראטו אצבעות מהיר. הטכניקה הכמעט-מושלמת שלו והתנהגותו השמרנית על הבמה עוררו מדי פעם טענות שנגינתו מכנית מדי, אפילו קרה. אף על פי כן, רוב המבקרים תמימי דעים שהוא החדיר בנגינתו רגש וייראת כבוד לציפיות המלחין.

חפץ נהנה לנגן מוזיקה קאמרית ועשה זאת לעיתים קרובות. מבקרים שונים גורסים, שעל פי קנה המידה הביצועי של נגינתו כסולן, הצלחתו בהרכבים קאמריים הייתה מוגבלת משהו, כיוון שאישיותו האמנותית נטתה להאפיל על עמיתיו לנגינה. בין ביצועיו הקאמריים היו ההקלטות משנת 1940 של שלישיות מאת בטהובן, שוברט וברהמס עם הצ'לן עמנואל פויירמן והפסנתרן ארתור רובינשטיין, כמו גם הקלטה משותפת מאוחרת יותר עם רובינשטיין ועם הצ'לן גרגור פיאטיגורסקי, עמם הקליט שלישיות של ראוול, צ'ייקובסקי ומנדלסון.

הופעותיו בישראל

חפץ ביקר בארץ ישראל לראשונה באפריל 1926 ובביקור זה תרם כסף לבניית אולם קונצרטים שיישא את שמו. "אולם ישה חפץ" בתל אביב הפך לימים ל"קולנוע מתמיד" ולבסוף נהרס ובמקומו נבנה בנין מגורים.
ב-1933 בא לביקורו השני בארץ ישראל, והופיע בבימה מאולתרת בקיבוץ עין חרוד לפני בני הקיבוצים מכל האזור.
במאי 1950 הגיע לביקורו השלישי לכבוד מלאת שנתיים למדינה הצעירה. בביקור זה ניגן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית את הקונצ'רטו לכינור של יוהנס ברהמס בניצוחו של לאונרד ברנשטיין. זו הייתה הפעם היחידה בה הופיעו שניהם בצוותא.

בביקורו הרביעי בישראל, בשנת 1953, כלל חפץ ברסיטלים שלו את הסונאטה לכינור מאת ריכרד שטראוס. באותו זמן ראו רבים בשטראוס מלחין נאצי, ויצירותיו היו אסורות, באופן לא רשמי, להשמעה בישראל, יחד עם אלה של ריכרד וגנר. אם כי עברו אז פחות מעשר שנים מאז השואה ועל אף פנייה של הרגע האחרון מצד שר החינוך הישראלי, חפץ טען כי "המוזיקה עומדת מעל גורמים אלה... לא אשנה את התוכנית שלי. יש לי זכות לקבוע את הרפרטואר שלי." במשך מסע הופעותיו התקבלה הסונאטה של שטראוס בדממת מוות. חפץ הותקף אחרי הרסיטל שלו בירושלים ליד מלון המלך דוד שבו שהה, על ידי אדם שחבט בזרועו הימנית במוט ברזל. כשהתוקף החל לברוח, הזעיק חפץ את מלוויו, שהיו חמושים, "תירו באיש הזה, הוא ניסה להרוג אותי". התוקף נמלט ומעולם לא נמצא. התקרית הגיעה לכותרות העיתונים וחפץ הכריז שהוא לא יפסיק לנגן את שטראוס. איומים המשיכו להגיע, מכל מקום, והוא השמיט את שטראוס מן הרסיטל הבא ללא הסבר. הקונצרט הבא שלו בוטל לאחר שזרועו הימנית החלה לכאוב. הוא עזב את ישראל ולא חזר אליה עד 1970.

במאי 1970 בא חפץ לישראל בפעם האחרונה, ביחד עם הצ'לן גרגור פיאטיגורסקי. הם הופיעו במשותף עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בביצוע הקונצ'רטו הכפול של ברהמס, ללא ניצוח.

לקריאה נוספת

• נתן דונביץ', וירטואוזים: גדולי הכנרים מפגניני עד מידורי; עריכה: נח איתן, אור יהודה: זמורה ביתן, תשס"ד 2003.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יאשה חפץ בוויקישיתוף

• האתר הרשמי המוקדש ליאשה חפץ (באנגלית)
• מנשה רבינא, "ישה חפץ ניגן "יצירה" מאת ר. שטראוס", דבר, 14 באפריל 1953
• ר. כהן, כנר על עלית הגג, מעריב, 19 בדצמבר 1969
• זאב רב-נוף, שובו של גאון, דבר, 1 במאי 1970, המשך
• נח זבולוני, יום הולדת 80 ליאשה חפץ, דבר, 17 בפברואר 1981
• יאשה חפץ מת בן 86; יצחק פרלמן: "הוא היה הטוב ביותר, תמצית הנגינה המושלמת בכינור", "מעריב", 13 בדצמבר 1987
• חנה ידור, הכנר ששמו היה למושג החל הקריירה שלו בגיל 3, "מעריב", 13 בדצמבר 1987

• Harold Schonberg, Heifetz Is Dead at 86; A Virtuoso Since Childhood, The New York Times, December 12, 1987

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24025856יאשה חפץ