יריקה
יריקה היא פעולה גופנית של הוצאת רוק בכוח מתוך הפה. הפעולה מהווה רפלקס שמטרתו לצורכי הוצאת נוזלים או חומרי מזון המצויים בפה. כמו כן הפעולה מהווה ביטוי חברתי כתוצאה מאמונה טפלה או על מנת לבטא רגש (לרוב בוז או כעס). ברחבי העולם המערבי יריקה נחשבת כפעולה חסרת נימוס.
הגישה הרואה ביריקה פעולה חסרת נימוס מקורה במערב אירופה בראשית המאה ה-18, בעיקר בעקבות התפתחות מנהגים היגיינים של רחצה בקרב החברה הגבוהה באירופה. בעקבות התפתחות גישה זו, ועל מנת למנוע יריקות על רצפות הבתים התפתח הנוהג של התקנת מרקקות בכניסה לבתים ובחדרים שונים. השימוש במרקקות פחת בראשית המאה ה-20 לאחר מגפת השפעת הספרדית של 1918, ובעקבות ההבנה כי אלו מאפשרות הפצת מחלות. בארץ ישראל הותקנו מרקקות בכניסה למבני ממשל בתקופת המנדט הבריטי, וזאת לאור הנוהג המקומי, שהיה נפוץ עד שלהי תקופת המנדט, לירוק בכניסה למבנים אלה על מנת לנקות את הפה מאבק הרחובות. דוגמה למרקקה מעין זו מצויה בכניסה לבניין עיריית חיפה גם כיום.
היריקה בתרבות העולם
היריקה מקושרת לאמונה הטפלה לפיה היא מונעת עין רעה. באסיה התפתח הנוהג לירוק על ילדים כנגד עין רעה, ובאירופה קיים הנוהג לירוק כאשר רואים חתול שחור.
היריקה ביהדות
בטקס החליצה, נדרשת היבמה לירוק אל מול היבם, בתגובה לכך שלא הסכים לייבמה, חז"ל דורשים שיהא זה רוק הנראה לעיני הדיינים.
חז"ל אומרים[1], שכל הרוקק בהר הבית בזמן הזה - כאילו רוקק בבת עינו של הקב"ה.
בשלחן ערוך[2] מובא, שמותר לרוק בבית הכנסת, ודורסו ברגליו או מכסהו בגמי.
כמו כן נהוג בכמה חסידויות (וביניהם חסידות חב"ד), שבשעת אמירת עלינו לשבח, כשמגיעים למילים "והם (=עובדי עבודה זרה) משתחווים להבל ולריק", יורקים מעט, ומוסבר בספר היום יום שערך הרבי מנחם מנדל שניאורסון שזה על מנת שלא לבלוע ולהנות מן הרוק שנוצר בעת הדיבור על עבודה זרה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- עוז רוזנברג, החרדים שיורקים על כמרים בעיר העתיקה, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2011