יעל פורטוגזי
 יעל פורטוגזי
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | יעלים |
| שבט: | יעלים |
| סוג: | יעל |
| מין: | יעל איברי |
| תת־מין: | יעל פורטוגזי |
| שם מדעי | |
 Capra pyrenaica lusitanica
| |
יעל פורטוגזי (שם מדעי: Capra pyrenaica lusitanica), היה אחד מ-4 תת-המינים של יעל איברי שנכחד מן העולם בסוף המאה ה-19. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1872 על ידי האורונתאולוג הגרמני הרמן שלגל. תת-מין זה היה מצוי בעיקר בצפון ומרכז פורטוגל ובצפון-מערב ספרד. בתחילת המאה ה-21 נכחד תת-מין נוסף - יעל הפירנאים. כיום, תת-המין יעל גראדוס מאכלס את תחומי המחייה ההיסטוריים של היעל הפורטוגזי לאחר שהובאה לשם על ידי האדם.
היעל הפורטוגזי הוא אחד מבעלי החיים המתוארים באומנות הסלע בעמק קואה שבפורטוגל המוכר כאתר מורשת עולמית.
מאפיינים
היעל הפורטוגזי היה די דומה בגודלו ובצבעי פרוותו לתת-המינים האחרים, להוציא את הסימונים הכהים. הצבע הכללי של מעיל הקיץ היה חום-חולי בהיר כאשר הסימונים השחורים במותניים וברגליים נטו להיות צרים ודהויים יותר משל יעל ספרדי. הגחון, הצד הפנימי של הרגליים, הלוע וסביב העיניים בצבע אפור-צהבהב, ואילו חזית הרגליים הייתה בצבע שחור דהוי שנטה להיות כהה יותר בחורף. הנקבות היו באותו הצבע של הזכרים, אך לא היה להן כלל סימונים כהים. לזכר הייתה רעמה חומה קלה בעורף וזקן קצר בסנטר בצבע חום כהה, וגם הם נטו להתכהות יותר בחורף. לאורך הגב היה פס כהה שהתרחב מעט לכתפיים בחורף, ומעל העיניים היו גבות בהירות.
הקרניים של היעל הפורטוגזי היו שונות לחלוטין משאר תת-המינים של היעל האיברי. הן היו קטנות מאד ביחס לגודלו של היעל ובדרך כלל הם לא התעגלו לצדדים יתר על המידה; אורכם למשל היה כמחצית מאורך קרני היעל הפירנאי. למרות שהקרניים היו קצרות ופחות מעוגלות מאלה של תת-מינים אחרים, החלק התחתון שלהם היה עבה מאד וגרם לקרניים להיות צמודות יותר בבסיס לעומת שאר תת-המינים. הצורה שלהם מלפנים הייתה נראית כצבתות של סרטן.
מידות גופו של היעל הפורטוגזי נמדדו מפוחלצים במוזיאונים. מדידה של זכר מתבגר העלתה את מידות הגוף הבאות: אורך ראש וגוף של 142 ס"מ, גובה כתפיים של 73 ס"מ, ואורך קרניים של 36 ס"מ. גובה הכתפיים של זכר מבוגר שנמדד היה 76 ס"מ, וקרניו היו באורך של 48 ס"מ. קרניים של נקבה שנמדדו באותו מוזיאון היו באורך של 18 ס"מ.
היסטוריה והכחדה
הטווח ההיסטורי של היעל הפורטוגזי השתרע על פני צפון פורטוגל, ובקהילות האוטונומיות שבצפון-מערב ספרד: גליסיה, אסטוריאס ואולי גם דרום-מערב קנטבריה. המפלט האחרון של היעל היה בהרי סרה גרס בצפון פורטוגל. היעל היה ניזון מעשבים, עשבי תיבול וחזזיות. הוא היה פעיל בעדרים בינוניים, ומרבית האקולוגיה שלו דמתה מן הסתם לשאר תת-המינים.
עד 1800 היעל הפורטוגזי עדיין היה נפוץ בשפע, אולם מאותו זמן ואילך אוכלוסיית היעל החלה לרדת במהירות דרסטית בשל לחץ ציד מוגבר. בתוך 50 שנה בלבד היעל הפך לנדיר יותר ויותר כפי שמתבטא בתיעודים של הציד. חוקר טבע פורטוגזי תיעד בשנת 1852 ציד של 5 פרטים בסרה גרס שבצפון פורטוגל, והוא מצטט את דברי חוקרים אחרים על כך שזהו האזור היחיד בפורטוגל בו עדיין ניתן לצוד את היעלים. הוא ייחס את ההישרדות של היעל באזור זה לסכנות ולקשיים של הציד באזור ההררי והלא נגיש. יש תיעוד של ציד זכרים בודדים בשנת 1874, 1876 ו-1885. העדר האחרון של היעלים הפורטוגזים נצפה בשנת 1886. נקבה מבוגרת נתפסה בחיים בספטמבר 1889, אך היא שרדה בשבי 3 ימים בלבד. 3 נקבות נוספות נמצאו מתות שנה לאחר מכן - חלק מהם כתוצאה ממפולת, ונקבה נוספת נהרגה ממפולת ב-1891. זכר צעיר ונקבה מבוגרת נתפסו בחיים והוחזקו במקומות נפרדים בשנת 1890; שניהם צולמו בשבי אם כי הם לא שרדו שם זמן רב.
הזכר האחרון של תת-המין מת בשנת 1890, והתצפית האחרונה הייתה של נקבה בסרה גרס בשנת 1892. ככל הנראה ההכחדה של תת-המין אירעה באותה שנה.
_(2).jpg)
הסיבה המרכזית להכחדה של היעל הפורטוגזי היא הציד הנרחב; תושבים מקומיים רבים היו צדים את היעל עבור בשרו, וכן עבור אבני בזואר שנמצאו בקיבתו אשר נחשבו כנוגדנים לכל סוגי הרעלנים. הפרווה שלו שימשה ליצור שמיכות, ואת הקרניים היו בעיקר תולים לקישוט בבתים; בתקופות מאוחרות יותר היו מייצרים מהקרניים שופרות, ששימשו לתקיעה על פני העמקים הצרים בין ההרים הצפוניים-מערבים של פורטוגל. הציד היה הרסני במיוחד בחודש מאי, כאשר הציידים לא כיבדו את האיסור על ציד באותו זמן; עשרות פרטים היו נורים בתקופה זאת כאשר עדרי היעלים היו יורדים עם גדייהם לגבהים הנמוכים.
יש חוקרים המצביעים על גורמים נוספים לירידה הדרסטית של היעל מלבד ההתערבות האנושית: טריפה על ידי זאבים אפורים ועיטים זהובים, מחלות שמקורם במגע עם עדרי צאן מקומיים ומספר לא פרופורציונלי של זכרים ביחס לנקבות. הסיבה האחרונה נראית מפוקפקת במיוחד, כיון שלזכרים היה ביקוש גדול יותר בציד בגלל קרנייהם, ולצד זה ניתן להתרשם שמרבית התצפיות האחרונות היו על נקבות ברובם.
ניתן למצוא כיום מספר שרידים של היעל הפורטוגזי בחצי האי האיברי. פוחלצים של 2 זכרים ו-5 נקבות נשמרים כיום במוזיאון ליסבון, מוזיאון קוימברה ובבית הספר הפוליטכני בליסבון.
שיחזור
תת-המין יעל גראדוס, הובאה על ידי האדם לבית הגידול ההיסטורי של היעל הפורטוגזי בעיקר בשביל מטרות ציד. יעל גראדוס שוחרר במחוזות הדרומיים של גליסיה ובקהילות אוטונומיות נוספות בספרד. בשנת 2001, יעלי גראדוס חצו על דעת עצמם את הגבול ונכנסו לתוך שטחה של פורטוגל; הם החלו לאכלס את הפארק הלאומי פנאנדה-גרס ובכך הם יישבו את מרבית הטווח ההיסטורי הידוע של היעל הפורטוגזי. יעלי גראדוס נקלטו בהצלחה באזור, ועד 2011 מספרם הגיע ל-100 פרטים.
קישורים חיצוניים
23807530יעל פורטוגזי