ימת אראל
 | |
| השוואת צילומי לוויין של ימת אראל מ-1989 (משמאל) ו-2014 (מימין) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מיקום | גבול קזחסטן ואוזבקיסטן |
| מידות | |
| שטח |
17,160 (2004, שלוש ימות) 28,687 (1998, שתי ימות) 68,000 (1960, ימה אחת) קמ"ר |
| נפח | 75 (2007) קמ"ק |
| עומק מרבי | 31 (1989) מטר |
| מידע נוסף | |
| מליחות | 10% |
| נהר מזין | אמו דריה, סיר דריה |
| אגן ניקוז | 1,549,000 קמ"ר |
| מדינות באגן הניקוז |
 קזחסטן אוזבקיסטן טורקמניסטן טג'יקיסטן אפגניסטן |
| ערים | אראל |
| קואורדינטות | 45°N 60°E / 45°N 60°E |
 | |
ימת ארָאל הייתה ימה באגן יבשתי סגור במרכז אסיה. היא נמצאת בין קזחסטן מצפונה וקרקלפקסטן (מחוז אוטונומי של אוזבקיסטן) מדרומה.
מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, הולכת ימת אראל ומתייבשת, הואיל והנהרות המזינים אותה הוטו על ידי ברית המועצות לצורכי השקיה. ימת אראל סובלת מזיהום מים קשה, בעיקר בשל ניסויים בנשק, פרויקטים תעשייתיים ושאריות דשנים שהוזרמו אליה עד התפרקות ברית המועצות.[1]
בעיות סביבתיות
היסטוריה
בתקופת המאה ה-11 הימה כונתה על ידי גאוגרפים "ימת ג'אנד" על שם העיר ג'אנד(אנ') שהייתה מהערים המוסלמיות הגדולות באותה תקופה בטורקסטן.
בשנת 1918 החליטה ברית המועצות להטות את אפיקיהם של נהרות האמו דריה, הנשפך לימת אראל בדרומה והסיר דריה, הנשפך אליה מצפון-מזרח למטרות השקיה של שטחים מדבריים, כך שניתן יהיה לגדל בהם אורז, מלון, דגן ובעיקר כותנה. ברית המועצות שמה לעצמה כמטרה את השגת השליטה בשוק הכותנה העולמי, ואכן מטרה זו הושגה בהצלחה; עד היום אוזבקיסטן נמנית עם יצואניות הכותנה הגדולות בעולם.[2][3]
חפירת מערכת תעלות ההשקיה החלה בשנות השלושים, אך רובן נחפרו במהירות וללא אמצעים מתאימים להגנה בפני חלחול והתאדות. בתעלת קרה קום, הגדולה ביותר במרכז אסיה, ההערכות הן שאבדו בין 30% ל-70% מהמים שזרמו בתעלה. גם כיום רק 12% מתעלות המים של אוזבקיסטן מוגנות בפני אובדן מים.
בשנת 1960 הוזרמו כ-20 עד 50 קמ"ק (קילומטר מעוקב) של מים מהנהרות לצורכי השקיה במקום אל ימת אראל. עקב כך, החלה הימה להתייבש, ובשנות השישים ירד מפלסה ב-20 ס"מ בממוצע מדי שנה. בשנות השבעים קצב זה שולש כמעט, ועמד על 50–60 ס"מ בשנה, והתגבר ל 80–90 ס"מ בשנה בעשור שלאחר מכן.
למרות מצב עגום זה של הימה, הטיית מי הנהרות נמשכה ואף הוכפלה. ייצור הכותנה הוכפל גם הוא.
היעלמותה של הימה לא באה כהפתעה לשלטונות הסובייטיים, הם היו מודעים לכך והחשיבו אותה ל"שגיאה של הטבע" ש"ברור מאליו שייבוש מוחלט שלה הוא בלתי נמנע" (דברי מהנדס סובייטי ב-1968).[4][5]
מצב נוכחי
כיום שטח פני הימה הצטמק בכ-60%, ונפחה בכמעט 80%. בשנת 1960 הייתה ימת אראל הרביעית בגודלה בעולם, שטחה היה קרוב ל-68,000 קמ"ר (בערך כשטחה של גאורגיה כולה) ונפחה 1,100 קמ"ק. בשנת 1998 עמד שטחה על 28,687 קמ"ר (השמינית בגודלה בעולם). מליחות הימה עלתה בתקופה זו מרמה של 10 גרם לליטר ל-45 גרם לליטר.
בשנת 1987 הפרידה התייבשות את הימה לשני גופי מים נפרדים. תעלה מלאכותית נחפרה על מנת לחברם, אך זו פסקה מלפעול ב-1999, עקב המשך ירידת פני הימה.
כיום מתבצעות עבודות על מנת לשמר את הנותר מחלקה הצפוני של הימה. באוקטובר 2003 הודיעה ממשלת קזחסטן כי בדעתה לבנות סכר שיפריד בין שני חלקי הימה במטרה להעלות את מפלס המים בחלק הצפוני ולהוריד את מליחותו. בשל סיבות תקציביות ננטש החלק הדרומי (והגדול בהרבה) של הימה לגורלו. חלק זה הולך ומתייבש, ומפקיר אחריו מישורי מלח לסערות אבק ולקיצוניות חריפה יותר במזג האוויר. מאמצים למנוע תופעות אלו מתמקדים בנטיעות יזומות בשטחים המיובשים.
החלק הדרומי של הימה מתייבש כיום בקצב מהיר יותר מהתחזיות. מליחותו היא פי 2.4 ממי ים. ככל הנראה יתייבש כליל חלקו המערבי של החלק הדרומי עד שנת 2025. התייבשות מלאה ראשונה של החלק הדרום-מערבי תועדה לראשונה ב-19 באוגוסט 2014[6]. החלק הצפוני עמוק יותר וייתכן שלא יתייבש.
המערכת האקולוגית של הימה ודלתות הנהרות המזינים אותה נהרסו כמעט כליל, בעיקר בשל המליחות העולה. האזור סביב הימה גם מזוהם קשות וחסר מי שתייה זמינים. מישורי המלח שנותרו לאחר ההתייבשות גורמים גם הם לתחלואה (בעיקר מחלות ריאה), עקב סופות האבק שנסחף מהם. גם פרנסת תושבי האזור שהתמקדה בדיג נהרסה, וכיום נמליהם מרוחקים קילומטרים רבים מהימה.
המליחות שגדלה פי חמישה חיסלה כמעט לחלוטין את הפלורה והפאונה שבאגם.
מתקני הנשק הביולוגי באי ווֹזרוֹז'דנייה
מעבדת מחקר סודית ביותר לפיתוח נשק ביולוגי מוקמה בשנת 1948 באי ווזרוז'דניה, הנמצא במרכז הימה (כיום שטח שנוי במחלוקת בין קזחסטן ואוזבקיסטן). ההיסטוריה והפעילויות שהתרחשו באי לא נודעו עד היום. הבסיס שבאי ננטש בשנת 1992 לאחר התפרקות הצבא הסובייטי וברית המועצות כולה. משלחות מדעיות (כולל משלחת אמריקאית) אישרו שהאתר שימש למחקר, ניסוי והטמנה של נשק ביולוגי. יש יוזמות בינלאומיות לטיהור אתרים שכאלו, במיוחד מחשש לאנתרקס.[7]
סיוע ישראלי לתושבי האזור
ישראל, באמצעות המרכז לשיתוף והדרכה חקלאית בינלאומית (CINADCO), מבצעת תוכנית שיתוף פעולה עם הסיוע האמריקאי (USAID) באזור ימת אראל המתמקדת בפרויקטים הדגמתיים בנושאי מדגה, מניעת מדבור, גידול ירקות והשקיה בקרקעות שעברו תהליכי המלחה, ופעולות נילוות לשיפור רווחת התושבים באזור.
קישורים חיצוניים
הניו יורק טיימס, אסון אקולוגי, אבל לפחות התיירים באים, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2018- נעם בקנר, כך מי שהייתה הימה ה-4 בגודלה בעולם נהפכה למוקד תיירותי, דווקא כשמתייבשת, באתר גלובס, 7 בדצמבר 2019
- ימת אראל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Whish-Wilson, Phillip (2002). "The Aral Sea environmental health crisis" (PDF). Journal of Rural and Remote Environmental Health. 1 (2): 30.
- ^ Valentina Gurney, From the Field: Travels to Uzbek Cotton Through the Value Chain, Responsible Sourcing Network
- ^ Tansy Hoskins (1 באוקטובר 2014). "Cotton production linked to images of the dried up Aral Sea basin". The Guardian.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Bissell, Tom (2002). Eternal Winter: Lessons of the Aral Sea Disaster. Harper's. pp. 41–56.
- ^ Timur Ceylan, The Death of the Aral Sea, The Fountain, November 1, 2008
- ^ אחד האגמים הגדולים בעולם התייבש, באתר ישראל היום, 2 באוקטובר 2014
- ^ Bozheyeva, G., Y. Kunakbayev and D. Yeleukenov (1999). Former Soviet Biological Weapons Facilities in Kazakhstan: Past, Present and Future (PDF). Occasional Paper 1. Monterey Institute of International Studies, Center for Nonproliferation Studies.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link)
ימת אראל35117833Q35883