ימליאן פוגצ'וב
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה.
יֵמֵליָאן איבנוביץ' פּוּגָצ'וֹב (ברוסית: Емельян Иванович Пугачёв; (1742 – 10 בינואר [כך על פי הלוח היוליאני; על פי הלוח הגרגוריאני: 21 בינואר] 1775), מנהיג מרד הקוזאקים הגדול ביותר בהיסטוריה הרוסית. המרד של פוגצ'וב התרכז באורל וכוון נגד הצאריצה יקטרינה השנייה בשנים 1773–1774.
ביוגרפיה
השנים הראשונות
ימליאן פוגצ'וב נולד במחנה זימוביסקה של מחוז דון למשפחה אורתודוקסית מהקוזקים של הדון. משפחתו של פוגצ'וב נמנתה עם הזרם הרשמי של הדת בניגוד לרוב הקוזקים שהיו "סטרוואוברדצי" [דרושה הבהרה] מגיל 18 שירת בצבא הרוסי בחיל הקוזקים של הדון והשתתף במלחמת שבע השנים בין 1756 ל-1763 ובמלחמת רוסיה-טורקיה, 1774-1768. בגיל 19 נשא לאשה את סופיה. בעת שירותו בצבא עזר לכמה חיילים לערוק ולבסוף נאלץ לערוק בעצמו ב-1771. לאחר שערק הגיע לטרק, והחל לקשור קשרים עם משתתפי המרד הקודם של 1771. במקביל התחיל פוגצ'וב - להפתעת עצמו, כפי שהעיד באחת החקירות - לטעון שהוא הצאר הנמלט פיוטר ה-3. רוב האנשים שסביבו לא האמינו לו, אך מאחר שחיפשו רעיון מאחד ובגלל כישורי המנהיגות שלו בחרו בו הקוזקים של טרק למנהיגם (אטמן). פוגצ'וב נתפס על ידי הבולשת ונאסר במוזדוק, אך נמלט מהמאסר. ב-1772 הגיע לסטניצה מצ'טניה ליד סרטוב שם התוודע אל סטרו-אוברדצי-אורתודוקסים רוסיים שלא קיבלו את חידושיו של הפטריארך ניקון ונחשבו מאז כופרים בכנסייה הרוסית האורתודוקסית. אי-שביעות הרצון מן היחס אליו בצבא, התלונות על הדיכוי מצד השלטון ששמע במצ'טניה וכן רצונם של הקוזקים להמשיך את המרידה שדוכאה בשנה שלפני כן הניעו אותו לארגן מרד קוזקים חדש נגד המלכה.
המרד
ב-1773 הגיע פוגצ'וב לנהר יאיק (אורל), למחנה הקוזקים שמרדו בשלטון בשנה שלפני כן, והכריז על מרד נגד השלטון. על עצמו הכריז שהוא הצאר פיוטר ה-3, וכי יקתרינה לא הצליחה לרצחו. בהנהגתו של פוגצ'וב התמרדו מיד כמעט כל הקוזקים של אורל וכן בשקירים, טטרים וקלמיקים תושבי האזור. לאחר כיבוש העיר יאיק עלה פוגצ'וב עם צבאו במעלה הנהר אורל וכבש את כל הערים והמבצרים שנמצאו שם. בתחילת המרד הוא הטיל גם מצור על אורנבורג, אך היא החזיקה מעמד ולא נכנעה לו עד להסרת המרד על ידי הצבא הרוסי, שהממשלה הצארית שלחה לדכא את המרד בהנהגת הגנרלים ביביקוב, מיכלסון ואחר כך אלכסנדר סובורוב. בתחילה הנחיל פוגצ'וב תבוסה לכל מי שהתנגד לו, ורבים ממתנגדיו עברו לצדו, אך כשיצאו נגדו צבאות סדירים בפיקודם של ביביקוב ומיכלסון ירדו לטמיון כל פירות ניצחונותיו הקודמים, והוא הצליח להחזיק מעמד עוד זמן מה. לאחר שהגיע פוגצ'וב לזרם העליון של אורל עבר לזרם הוולגה וכבש את קזן. הצבא הצארי כבש את אורנבורג ואת כל המבצרים והערים שלא נכנעו לפוגצ'וב ובאוגוסט 1774 נערך קרב מכריע ליד צריצין (לימים וולגוגרד), ובו הביס מיכלסון את צבאו של פוגצ'וב. שארית צבאו של פוגצ'וב נסוגה לקדמת הים הכספי. שותפיו של פוגצ'וב הסגירו אותו לידי הצבא תמורת 100,000 רובל ב-8 בספטמבר. פוגצ'וב הובא למוסקבה וב-21 בינואר 1775 נערף ראשו בכיכר המרכזית.
תוצאות המרד
בעקבות המרד פקדה הצארית יקתרינה לשנות את שמותיהם של מספר אתרים שהיו שותפים במרד, שם הנהר יאיק הוחלף לאורל, שם מקום לידתו של פוגצ'וב הוחלף לפוטיומקינסק. במקום 20 הגוברניות הישנות הוקמו 50. האצולה הטטרית, הבשקירית והקלמיקית קיבלה הכרה ברמה של האצולה הרוסית והותר לה לשלוט באיכרים. הקוזקים קיבלו יותר חופש והקלות רבות בשירות הצבאי. בתי חרושת רבים לייצור מתכות באורל שהצטרפו למרד הפסידו 5 מיליון רובל, והממשלה נאלצה להשקיע הון רב כדי לשקמם. בעקבות המרד חוקקה יקתרינה חוק חדש ששינה את אופן ניהול המחוזות באימפריה הרוסית. החוק שינה את חלוקת המחוזות והורה על הקמת 205 ערים חדשות ברחבי האימפריה.
פוגצ'וב בתרבות הרוסית
המרד וגורלו של מנהיגו עניינו מאז ומתמיד את גדולי סופריה של רוסיה. הראשון שבהם הוא אלכסנדר פושקין, שכתב סיפור על המרד, בת הקפיטן. גם לב טולסטוי התעניין במרד. בתרבות הבשקירית נחשב שותפו הבשקירי של פוגצ'וב סלבט יולייב כגיבור לאומי וכפטרונה של בשקירה. כמו כן רואים הבשקירים במרד ביטוי לגאווה לאומית ומרידה נגד השלטון הרוסי המדכא. בתקופה הסובייטית ראו בפוגצ'וב גיבור וחוזה מהפכת אוקטובר הקומוניסטית. בחוגי האינטליגנציה הייתה תנועה שנקראה "פוגצ'וב באוניברסיטה", שדגלה בניהיליזם.
הנצחתו ברוסיה
שמה של סלובודה מצ'יוטניה, שממנה פוגצ'וב התחיל את המרד שונה לפוגצ'וב בשנת 1918 על ידי וסילי צ'פייב. כמו כן נקראה על שמו הכיכר המרכזית בעיר אורלסק שבקזחסטן.
מקורות
קישורים חיצוניים
25303691ימליאן פוגצ'וב