ילדי איזיו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלט זיכרון לילדי איזיו בננטואה (צר')
שלט זיכרון לילדי איזיו ברובע השלושה-עשר של פריז

ילדי איזיו הוא כינוים של 44 ילדים יהודים, בני לאומים שונים, רובם פליטים ממדינות שמחוץ לצרפת, שגורשו ב-6 באפריל 1944 על ידי הצרפתים והגסטפו מבית הילדים באיזיו (צר') שבמזרח צרפת, במחוז אן, לאושוויץ ולטאלין ונספו.

רקע

בתקופת מלחמת העולם השנייה, לאחר כניעת צרפת לגרמניה ביוני 1940 וביתר שאת לאחר המצוד על יהודי פריז בקיץ 1942, הגיעו עשרות ילדים יהודים לבית הילדים באיזיו. בית הילדים היה בפיקוח האוז"ה. הילדים, שהיו ילידי צרפת, בלגיה, אוסטריה, גרמניה ופולין,[1] הובאו על ידי מחתרות צרפתיות ויהודיות-צרפתיות, שביקשו להצילם מפני גירוש למחנות ההשמדה במזרח אירופה. בבית הילדים טופלו הילדים על ידי מטפלים יהודים ונוצריים כאחד, ואלה ביקשו להגן עליהם ממוראות התקופה על ידי סדר יום קבוע, טיולים, פעילות באוויר הצח ולימודים. למעלה ממאה ילדים שהו בבית הילדים באיזיו מהקמתו במאי 1943 ועד פשיטת הגרמנים באפריל 1944. חלקם שהו במקום רק מספר שבועות או חודשים.

מנובמבר 1942, עת פלשה גרמניה לתחומי משטר וישי וסיפחה אזור זה לגרמניה, ועד ספטמבר 1943, היה אזור איזיו - שבדרום-מזרח צרפת - בידי האיטלקים, בעלי בריתם של הגרמנים. האיטלקים לא פעלו בנחרצות לגירוש יהודים באותה מידה שבה פעלו הגרמנים, ולכן נחשב אזור זה בטוח יחסית עבור יהודים מסתתרים וכן פעילי מחתרת. בספטמבר 1943, עם פלישת בעלות הברית לאיטליה ונפילת דרום איטליה בידי בעלות הברית, כבשו הגרמנים גם את אזור דרום-מערב צרפת, שעד אותה עת היה בידי האיטלקים, והסכנה לשלומם של היהודים המוסתרים באזור זה גברה.

הפשיטה והגירוש

ב-6 באפריל 1944 פשטו על בית הילדים בהפתעה אנשי גסטפו ושוטרים צרפתיים בפיקודו של קלאוס ברבי. באותה עת היו בבית הילדים 44 ילדים. הגרמנים העלו את 44 הילדים ואת שבעה אנשי הצוות על משאיות וגירשו אותם לכלא מונטלוק (צר') בליון. משם גורשו הילדים ואנשי הצוות למחנה הריכוז דראנסי ומשם גורשו במספר טרנספורטים, באפריל, מאי ויוני 1944, לאושוויץ ולטאלין, שם נרצחו בתאי גז ובירי. מנהל בית הילדים, היהודי מירון זלטין, גורש בטרנספורט 73 (צר') שיצא מצרפת לטאלין ב-15 במאי 1944 ונרצח. אשתו סבין, שהייתה בין עובדי בית הילדים, לא הייתה באותה עת בבית הילדים וכך ניצלה. מבין המגורשים ניצלה רק המטפלת לאה פלדבלום.

הנצחה

על שמו של מירון זלטין קרוי רחוב בעיירה לנדה (צר') בצפון צרפת, שם חיו מירון וסבין תקופת מה לפני השואה.

סבין זלטין הקדישה את חייה להנצחת סיפורם של ילדי בית הילדים באיזיו.

בעדותה במשפטו של קלאוס ברבי בשנת 1987, העלתה לאה פלדבלום, עובדת בית הילדים באיזיו שגורשה לאושוויץ ושרדה, את סיפור בית הילדים וגירוש הילדים.

באותה שנה הוקם, בבניין בו פעל בית הילדים, מוזיאון המנציח את סיפורם של הילדים ואת סיפור הגירוש.

ב-6 באפריל 2015, במלאת 71 שנה לגירוש, חנך נשיא צרפת פרנסואה הולנד את מוזיאון בית הילדים המחודש, לאחר שזה נסגר למספר חודשים לשם שיפוצים.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ילדי איזיו בוויקישיתוף

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא השואה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26989178ילדי איזיו