סבין זלטין

סבין זלטין (בצרפתית: Sabine Zlatin;‏ 1907, ורשה - 1996, פריז) הייתה לוחמת מחתרת יהודיה, צרפתית, בשנות מלחמת העולם השנייה, וזכורה בעיקר בזכות פעילותה בבית הילדים באיזיו בתקופת השואה ובזכות פעילותה להנצחת ילדי בית הילדים שנספו בשואה.

קורות חיים

נעורים

זלטין הייתה השנייה מבין 12 ילדים. אביה היה אדריכל. עקב מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה ועקב האנטישמיות בפולין, שלאחר מלחמת העולם הראשונה זכתה לעצמאותה מהאימפריה הרוסית, היגרה המשפחה מפולין ב-1920. לאחר נדודים בדנציג, קניגסברג, ברלין ובריסל הגיעו בני המשפחה לננסי, שם למדה זלטין היסטוריה של האמנות. שם הכירה את מירון זלטין, סטודנט יהודי צעיר שהגיע מרוסיה ולמד חקלאות באוניברסיטת ננסי. הם נישאו בשנת 1927 והקימו חוות עופות בעיירה לנדה (צר') בצפון צרפת. ביולי 1939 קיבלו סבין ומירון אזרחות צרפתית.

בתקופת מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – ילדי איזיו

בתקופת מלחמת העולם השנייה התנדבה זלטין לקורס אחיות של הצלב האדום בליל. בשנת 1940 עברו בני הזוג זלטין למונפלייה ומשם עברו לאיזיו (צר'). במאי 1943 הקימו השניים בכפר איזיו בית ילדים ובו מצאו מחסה עשרות ילדים יהודים, נרדפי הנאצים, שהובאו למקום על ידי האוז"ה. בית הילדים היה חלק מרשת של בתי ילדים שבחלקם שהו הילדים בתור מסתור, ובחלקם באופן זמני, לפני העברתם אל מעבר לגבול, אל שווייץ או ספרד הנייטרליות. למעלה ממאה ילדים שהו בבית הילדים באיזיו מהקמתו במאי 1943 ועד פשיטת הגרמנים באפריל 1944. חלקם שהו במקום רק מספר שבועות או חודשים.

עם פשיטת הגרמנים על בית הילדים באפריל 1944 לא הייתה סבין בבית הילדים וכך ניצלה. היא הייתה במונפלייה, שם ביקשה מהאחראים על הפעלת בית הילדים, נוצרים ואנשי אוז"ה יהודים כאחד, לפזר את הילדים ולהפסיק את פעילותו של בית הילדים עקב התגברות החשש לשלומם של הילדים. זאת לאחר שבספטמבר 1943 נכבש אזור דרום-מערב צרפת בידי הגרמנים - אזור שעד אותה עת היה בידי האיטלקים.

בעלה של זלטין, מנהל בית הילדים מירון זלטין, גורש בטרנספורט 73 (צר') שיצא מצרפת לטאלין ב-15 במאי 1944 ונרצח.

לאחר תפיסת הילדים עברה זלטין לפריז ושם פעלה בשורות הרזיסטנס.

אחרי המלחמה

קברה של סבין זלטין בפריז

שלט לזכר סבין זלטין על קיר הבית בו גרה בפריז

זלטין התפרנסה מעבודתה כטבחית במלון לוטציה בפריז, שם סייעה ביצירת קשרים בין ניצולי שואה ששבו ממחנות ריכוז. ביולי 1945 גילתה זלטין שילדי איזיו, שבהם טיפלה ושגורשו, נרצחו באושוויץ. רק אחת מהם, לאה פלדבלום, שרדה.

זלטין הייתה ציירת לפני המלחמה, והמשיכה בעיסוקה זה גם אחרי המלחמה. על יצירותיה חתמה בשם "יאנקה" (Yanka), שם החיבה שבו כינה אותה אביה. את עיקר פרסומה הקנתה לה פעילותה להנצחת ילדי איזיו בשנים שלאחר המלחמה. היא הייתה אחת היוזמות להקמת מוזיאון בבניין ששימש את בית הילדים. בשנת 1987 הוקם, בבניין בו פעל בית הילדים, מוזיאון המנציח את סיפורם של הילדים ואת סיפור הגירוש.

הנצחה

זלטין קבורה בבית הקברות מונפרנאס בחלקה מספר 18.

על שמה קרוי רחוב בווילרבאן וכן רחוב ברובע השביעי בליון. בשנת 2012 שינתה עיריית ליון את שם הרחוב ל"רחוב סבין ומירון זלטין".

על קיר הבית בו גרה זלטין ברובע השישי של פריז, ברחוב מאדאם (צר') מספר 46, קבוע לוח זיכרון לזכרה.

סרט טלוויזיה בשם "הגברת מאיזיו" (צר') הנציח את סיפורה וכך גם מספר ספרים, אחד מהם נכתב על ידי סרז' קלרספלד.

ב-6 באפריל 2015, במלאת 71 שנה לגירוש, חנך נשיא צרפת פרנסואה הולנד את מוזיאון בית הילדים המחודש באיזיו, לאחר שזה נסגר למספר חודשים לשם שיפוצים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סבין זלטין בוויקישיתוף

• על בית הילדים באיזיו (MAISON D'IZIEU), באתר יד ושם