יחיאל אמסלם

יחיאל אמסלם
לידה	21 באוקטובר 1939; ח' בחשוון ת"ש; חיפה
פטירה	5 ביוני 1967 (בגיל 27); כ"ו באייר תשכ"ז
מקום קבורה	חיפה
כינוי	יחי, אמסה
דרגה	רב סרן
תפקידים בשירות
	מ"כ בגולני; לוחם בסיירת מטכ"ל; מפקד צוות בסיירת מטכ"ל; קמ"ן חטיבה 35; מ"פ ב' בגדוד 202;
פעולות ומבצעים
	מלחמת ששת הימים קרב רפיח
הנצחה
	תצפית ואנדרטה בראש מעלה סיירים

יחיאל אמסלם "אמסה" (21 באוקטובר 1939 – 5 ביוני 1967) היה קצין בצבא הגנה לישראל בדרגת רב-סרן ומפקד הצוות הראשון בסיירת מטכ"ל שבין חייליו נמנה אהוד ברק.^[1] לאחר מכן שימש כקצין מודיעין של חטיבת הצנחנים. במלחמת ששת הימים היה מפקד פלוגה בגדוד 202 בחטיבת הצנחנים. יחיאל נפל ביום הראשון למלחמה.^[2]

יחיאל היווה השראה לדמותו של גיבור הספר "אהבת שאול" מאת אלי עמיר.^[3]

ביוגרפיה

יחיאל אמסלם נולד בח' בחשוון ת"ש, 21 באוקטובר 1939, בחיפה ליעל ושמעון למד ב"חדר" "תורת האמת" ובבית הספר הדתי "שערי תורה". בהמלצת המורים נשלח עם מלגה (סטיפנדיה) ללמוד בבית ספר הריאלי בחיפה במסגרת הפנימייה הצבאית שאותה סיים בהצטיינות.

יחיאל גויס באוגוסט 1958 כמ"כ לגולני, כעבור חודש הועלה לדרגת סמל. אברהם ארנן, מקים סיירת מטכ"ל, משך אותו לסיירת בינואר 1959. יחיאל עמד בהצלחה גם במבדקים שנערכו על ידי מאיר הר ציון. לאחר מכן איתר וגייס מועמדים נוספים ל"יחידה" ועמד בראש ה"צוות הראשון" של סיירת מטכ"ל כשהיה בדרגת סמל. יחיאל הצטיין גם בתפקידו זה והיה החייל הראשון מהסיירת שנשלח לקורס קצינים. הוא שב ליחידה כקצין לצוותו "צוות אמסה".

בשנת 1964 נשלח יחיאל מטעם צה"ל ללמוד באוניברסיטה העברית לתואר B.A במדעי המזרח והמדינה. על תקופה זו כתב הסופר אלי עמיר את הספר "אהבת שאול". על אף משיכתו של יחיאל למסגרת הצבאית הקרבית האמין כי יבוא היום וישרור שלום בין העם הערבי והיהודי ואמונה זו קיבלה ביטוי בהתנהגותו בפעולות צה"ל האחרונות לפני מלחמת ששת הימים. כך לדוגמא דאג בנקודות יישוב ערביות להרגיע את האוכלוסייה המקומית שלצה"ל אין כוונות לפגוע בהם ואף אסף את הילדים וחילק להם סוכריות עד שזכה לכינוי בקרב חבריו "מחלק הסוכריות".^[4]

יחיאל נשלח להשתלמות שריון ולאחר מכן קיבל את פלוגה ב' בגדוד 202, אימן אותה, ואיתה יצא למלחמת ששת הימים. ביום הראשון למלחמה בקרב רפיח נכנסו הצנחנים לרצועת עזה. לאחר כיבוש מספר מוצבים, הגיע פלוגה ב' למוצב בצומת "חירבת דרג'". הלחימה על המוצב היתה עיקשת ואמסלם נפצע בידו, אך המשיך בטיהור המוצב. ואז, כשהוא מסתער בראש לוחמיו לתעלה המרכזית, פגע כדור בראשו והוא נהרג במקום^[5]. לאחר נפילתו קיבל סגנו נחמיה כהן את הפיקוד על הפלוגה. נחמיה הוביל את הפלוגה לקרב שנערך ליד חירבת זיתון ברצועת עזה ובמהלך הקרב נפל גם הוא זמן קצר לאחר יחיאל^[6].

בן 28 במותו, לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן.

בנוסף להיותו לוחם מן השורה הראשונה, שנחשב כמי שביצע בזריזות וללא היסוס מבצעים ופקודות, בלט יחיאל במנהיגותו שגרממה להולכים אחריו לצעוד עימו “באש ובמים” מתוך אמונה בו ובדרכו. למרות הרושם החיצוני הנוקשה שיצר בקרב אל שלא הכירוהו, שכנה ביחיאל נפש פיוטית,עדינה ורבת רגש, כפי שמפקד היחידה כתב לאחר נופלו. יחיאל בלט גם בנטייתו לספרות ולכתיבת שירים. חיוכו המקסים שבה כל מי שבא איתו במגע.^[7]

אהוד ברק שהיה פקודו אמר עליו:

"אל משהו מרוחה המיוחדת של הפנימייה הצבאית נחשפתי כחייל צעיר בסיירת מטכ"ל. הבולט שבקצינים הצעירים ביחידה היה אז יחיאל אמסלם בוגר המחזור הרביעי של הפנימייה שליד הריאלי. ספוג כולו בנורמות ובערכים שלה. ישרות וישירות. דבקות במשימה ומחויבות. חדור בחדוות העשייה. וחוטא בכתיבה בסתר. דרוך לזנק אל כל אתגר או אפילו תגרה. לוחמני מול יריבים, תובעני בעת הביצוע ומחבק – בין לבין – לפקודיו. מאות קילומטרים גמעתי בלילות, כחייל צעיר, כשלפני מתמרת צלליתו – ורגליו הארוכות מחייבות אותי לא פעם לרוץ. הרבה ממה שאני יודע על פיקוד ישיר על אנשים קיבלתי מאמסלם. ...בזחל"ם המוביל של פלוגתו, פלוגת צנחנים בגדוד 202 נהרג רב סרן יחיאל אמסלם. סגנו – נחמיה כהן, גם הוא איש סיירת מטכ"ל במקורו – תפס את הפיקוד ונהרג 15 דקות מאוחר יותר. המשימה – למרות הכול בוצעה. רוח הלוחמים, רוח הפנימייה הצבאית שליד ה'ריאלי' – היא שניצחה"

— מתוך דבריו של אהוד ברק בכנס לזכר נופלי הפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה ^[8]

יחיאל אמסלם הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.^[9]

הנצחה

לאחר מלחמת ששת הימים חיפשו פקודיו מ"צוות אמסה" דרך להנציחו ותרו את הנגב בחיפוש אחר מקום סמלי להנצחת יחיאל- "מי שהוליכנו בהרים ובשבילים אלו". לבסוף נמצא "מעלה סיירים"^[10]. ב-1968 הוקמה לזכרו אנדרטה ותצפית בראש המעלה על ידי חבריו. האנדרטה נפגעה על ידי רעידת אדמה ושופצה, ב-1996 חוללה על ידי זרים ושופצה שוב ב-2008 על ידי לוחמים וחבריו של יחיאיל מ"סיירת מטכ"ל".^[11]