יוסף פיינברג

קברו בהר הזיתים

יוסף פיינברג (י' בתשרי תרט"ז ספטמבר 1855 - כ"ו באדר תרס"ג 1902) היה ממייסדי ראשון לציון.

ביוגרפיה

נולד בעיר סבסטופול שבאוקראינה למשפחה יהודית עשירה. הוא למד כימיה בגרמניה ובשווייץ ורכש שליטה בשפות אירופיות. עם שובו לרוסיה עבד בבית חרושת לסוכר בקייב.

פרעות "הסופות בנגב" שפרצו ברוסיה ב־1881 עוררו בו את הרגש הציוני, והוא הצטרף לחובבי ציון והחליט לעלות לארץ ישראל. לפני שעלה נפגש עם משה לייב לילינבלום, מראשי חובבי ציון, וזה נתן לו מכתב המלצה לזלמן דוד לבונטין, שנשלח על ידי חובבי ציון לקנות אדמה להקמת מושבה בארץ ישראל. יחד עם לבונטין תרו אחרי אדמות בדרום הארץ, אך לא מצאו. פיינברג חזר לרוסיה להעלות את אשתו ושני בניו, ואת אחיו בוריס וישראל פיינברג (אביו של אבשלום פיינברג). לבסוף, לאחר חיפושים, קנו 3340 דונם באדמת עיון קרא שם הקימו את הבתים הראשונים של ראשון לציון.

עד מהרה הגיע המשבר, הכסף אזל ובבאר שחפרו לא נמצאו מים. היה צורך לחפור באר עמוקה יותר ולהשיג כספים על מנת למנוע את התמוטטות המושבה. פיינברג המשכיל ויודע השפות נבחר לשליחות זו ויצא באוניה לאירופה, שם נפגש עם יהודים רבים ועם אנשי כל ישראל חברים. לבסוף פגש את צדוק כהן, הרב של פריז וזה אירגן לו פגישה עם הברון רוטשילד. הברון בן ה־37 התרשם מאד מהמתיישב בן ה־27 המבקש לבנות את ביתו בארץ ישראל, וניאות להלוות למושבה 30,000 פרנק צרפתי^[^{דרוש מקור: לא נתקלתי במספר זה אלא ב-25 אלף בלבד]} שישמשו לחפירת הבאר ולקניית ציוד לאיכרים. תמורת סיוע זה על המתיישבים היה לקבל את מרותו של שמואל הירש מנהל מקווה ישראל, שנתמנה לשמש משגיח וגזבר של המושבה. בעזרת הכספים נרכש ציוד קידוח והבאר נחפרה עד עומק 48 מטר, שם נמצאו מים. פיינברג הקים משק חלב ומצבו הכלכלי השתפר. הוא קנה לאשתו ברתה פסנתר, ובלילות היו באים אליהם איכרים ופועלים ושרים בליווי נגינתה של ברתה. פיינברג נבחר ליו"ר הוועד של מתיישבי ראשון.

בעת המרד בראשון נגד פקיד הברון יהושע אוסוביצקי, היה יוסף פיינברג בראש המורדים. בעת ביקורו הראשון בארץ, היו ביניהם חילופי דברים. על חילופי דברים אלה נוצרה אגדה אורבנית המתארת את שיחתם כך: אמר הברון לפיינברג: "אתה הכנסת אותי לעניין זה, וכאיש משכיל היה עליך לשמור כי לא תגיע המריבה עד כדי כך. מכור נחלתך וצא מפה". על כך ענה לו פיינברג: "כל המיליונים שלך לא יהיה בכוחם להוציאני מכאן אדוני הברון". "אם כך-אתה נחשב בעיני כמת" ענה לו הברון. פיינברג הלך לביתו וכתב מכתב לברון: "חשבתי את עצמי למת ואבוא אל עולם האמת. לא נתנוני להיכנס כי אמרו, חי אנוכי. כאשר אמרתי לבית דין של מעלה שהברון אמר לי כי מת אנוכי, ענוני כי אין בכוחו של הברון לגזור על החיים והמתים".

פיינברג סירב לעזוב, ולחץ גדול הופעל עליו. יהודה לייב פינסקר ולילינבלום שלחו אליו מכתבים והפצירו בו לעזוב ולא לסכן את תמיכת הברון. פיינברג אמר לבסוף: "אם פינסקר ולילינבלום אומרים שכך דורשת טובת היישוב – הריני נכנע". לאחר חמש וחצי שנים מכר פיינברג את נחלתו ועזב את ראשון לציון. אחיו בוריס חזר לרוסיה, ואחיו ישראל (לוליק) פיינברג עבר לגדרה. יוסף פיינברג פתח בית בד בלוד, אך העסק לא הצליח ועוקל לבסוף. הוא הגיע לפת לחם ותקופה מסוימת עבד כעגלון. לבסוף התיישב ביפו ופתח שם בית מרקחת.

בשנת 1902 לקה בריאותיו ובעצת רופאו נסע להבראה ביריחו. בוקר אחד נכנס בעל הבית הערבי לחדר ממנו לא יצא פיינברג מספר ימים ומצא אותו מת. הוא נקבר בבית הקברות בהר הזיתים. ברטה אלמנתו האריכה ימים 33 שנים אחריו ונקברה לידו.

מוזיאון הבאר הראשונה בראשון לציון (מצאנו מים) נקרא על שם יוסף פיינברג. בתו דורה בלוך הייתה בין חטופי אנטבה, נרצחה בבית חולים בקמפלה לאחר מבצע יונתן, בהוראתו של אידי אמין.

לקריאה נוספת

משה סמילנסקי:, משפחת האדמה כרך א'
שלמה שבא, הימים היפים
יעקב יערי-פולסקין, המורד הגא, בתוך: חולמים ומגשימים, תל אביב: הוצאת מ. מזרחי, 1967, עמודים 109-114