יוליוס האלרוורדן
_(cropped).jpg) | |
| האלרוורדן ב- 1935 | |
| לידה | 21 באוקטובר 1882 |
|---|---|
| פטירה | 29 במאי 1965 (בגיל 82) |
יוליוס האלרוורדן (בגרמנית: Julius Hallervorden; 21 באוקטובר 1882 - 29 במאי 1965) היה רופא בגרמניה הנאצית ומדען מוח. אחראי לגילוי סינדרום האלרוורדן ספטץ (אנ') יחד עם שותפו הוגו ספטץ (אנ'). ביצע מחקרים על מוחות מקורבנות תוכנית T4, תוכנית המתת חסד, המבוססת על עקרונות האאוגניקה.
ביוגרפיה
האלרוורדן נולד באלנבורג שבפרוסיה המזרחית (כיום דרוז׳בה ברוסיה). אביו היה יוג׳ין האלרוורדן, פסיכיאטר במקצועו. הוא למד רפואה באלברטינה שבקוניגסברג מ-1902 עד 1907 וקיבל את הדוקטורט שלו ב-1909. בשנים 1909 ו-1910 עבד בברלין, ומ-1913 החל לעבוד בלנדסברג. בשנים 1921 ו-1925/6 עבד במכון מקס פלאנק לפסיכיאטריה שנמצא במינכן, שם פגש את שותפו למחקר וחברו הוגו ספטץ. יחד האלרוורדן וספטץ גילו מחלה נוירו-דגנרטיבית נדירה, המאופיינת בדגנרציה של אזורים במערכת העצבים המרכזית, שזכה לשם סינדרום האלרוורדן-ספטץ (כיום ידוע כ-Pantothenate kinase-associated neurodegeneration). הוא עזב את לנדסברג ב-1929 כדי לעבוד במכון פסיכיאטרי בפרובינציית ברנדנבורג. ב-1937 הפך הוגו ספטץ למנהל אגודת הקייזר-וילהלם לחקר המוח, ויוליוס האלרוורדן מונה למנהל מחלקת היסטולוגיה-פתולוגיה.
מעורבותו בתוכנית T4
החל מ-1938 שימש האלרוורדן כראש המחלקה לנוירופתולוגיה של מכון קייזר-וילהלם לחקר המוח.
האלרוורדן היה חבר במפלגה הנאצית, והודה שחלק נרחב מהמחקר שלו נעשה על מוחות של אסירים שהוצאו להורג ומקורבנות תוכנית T4. האלרוורדן שיתף פעולה עם האנס היינץ (גר'), פסיכיאטר ילדים ונוירולוג שניהל את ביה"ח הפסיכאטרי בברנדנבורג, והפך למחנה השמדה ב-1940. בנוסף אסף מוחות ממחנה ברנבורג. שני מרכזי המתה אלו עבדו בשיטת המתה בתאי גזים, שהייתה דרך ההמתה העקרית בתוכנית T4. מוערך כי הגיעו לידיו כ-700 מוחות מקורבנות התוכנית, שבהם השתמש למחקר.
במרבית המקרים הצוות במכונים הפסיכיאטריים ברנדנבורג וברנבורג חילצו את מוחות הקורבנות, אך תועדו מקרים שבהם האלרוורדן עצמו ביצע את החילוץ, ואף משוער כי בחר בעצמו פציינטים מסוימים עם מחלות שהיוו עבורו עניין מדעי רב. האלרוורדן סירב למוחות של חולי אפילפסיה וסכיזופרניה, לא מסיבה מוסרית, אלא מפני שלטענתו לא יימצא בהם שום דבר בעל ערך.
האלרוורדן הביא למכונים ציוד מתאים להוצאת המוחות: חומרים משמרים, צנצנות וחוברות הדרכה כיצד לבצע פעולה זו בצורה המיטבית מבלי לפגוע במוח. בנוסף לקח תחת חסותו רופא צעיר בשם היינריך בונקה (גר'), שמונה לאחראי על חילוץ המוחות בשני המכונים ופיקוח על הפעולות. בונקה עבר הכשרה של ארבעה שבועות, שבהם למד שיטות וטכניקות לחילוץ מוחות במעבדה של האלרוורדן. בזכות חומרים אלו, האלרוורדן הצליח לפרסם 12 מאמרים לאחר שנות המלחמה, שבעה מתוכם כמחבר יחיד. המאמרים עסקו בשיתוק מוחין, מיקרוצפיליה, השפעות הרעלת פחמן דו-חמצני על התפתחות מוח עוברי, גידול היפותלמי, גנגליונוירומה (אנ'), אוליגודנדרוגליומה (אנ') וקשיי הסתגלות.
בריאיון שנערך ב-1945 עם ליאו אלכסנדר (אנ'), נוירולוג יהודי אוסטרי ופליט שואה שברח לארצות הברית, האלרוורדן אמר את הדברים הבאים לאור ההשתתפותו בתוכנית T4:
״שמעתי שהם הולכים לעשות את זה אז אמרתי להם ככה: ׳תראו בנים, אם אתם הולכים להרוג את כל האנשים האלה, לפחות תוציאו את המוחות שלהם כדי שהחומר יוכל להפיק תועלת׳. הם שאלו אותי: ׳כמה תוכל לבחון?׳ אז אמרתי להם ׳מספר אינסופי – כמה שיותר, יותר טוב׳.״
לאחר המלחמה
לאחר מלחמת העולם השנייה הפך האלרוורדן לנשיא האגודה הגרמנית לנוירופתולוגיה והמשיך במחקרו במכון מקס פלאנק, תוך שימוש במוחות שהגיעו לידיו באמצעות תוכנית T4. ב-1956 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד. לאחר המלחמה, קולקציית המוחות שאסף במהלך חייו, ביניהם מוחות מקורבונת תוכנית המתת החסד, עברו לגיסן, גרמניה, ומשם לפרנקפורט, שם אוחסנו במכון אדינגר. ב-1983, היסטוריון בשם גוטס אלי (באנגלית: Götz Aly) חקר את קולקציית המוחות של האלרוורדן, ויצר קישור בין חלק מהקורבנות והרישומים השונים של האלרוורדן והמכונים ברנדנבורג וברנבורג. בעקבות זאת נוצר לחץ גדול להיפטר מהמוחות שנאספו בעקבות תוכנית המתת החסד. מפני שלא ניתן היה לבצע הפרדה בין המוחות שחולצו מקורבנות התוכנית ואלו שלא הוחלט להיפטר מכל הדגימות שנאספו בין השנים 1933–1945. המוחות, וגם הסליידים שתיעדו אותם, נקברו ב-25 במאי 1990. האלרוורדן מעולם לא הועמד לדין בשל מעורבותו בתוכנית T4, מפני שלא לקח חלק פעיל בתכנון או בביצוע התוכנית, אך דמותו עוד שנויה במחלוקת.
לקריאה נוספת
- • Castell, Rolf (2003). Geschichte der Kinder- und Jugendpsychiatrie in Deutschland in den Jahren 1937 bis 1961 (in German). p. 513. ISBN 3-525-46174-7.
- • ^ Jump up to:a b c Kondziella, D (2009). "Thirty neurological eponyms associated with the nazi era". European Neurology (Review). 62 (1): 56–64. doi:10.1159/000215880. PMID 19407456.
- • ^ Strous, Rael D.; Morris C. Edelman (March 2007). "Eponyms and the Nazi Era: Time to Remember and Time For Change" (PDF). Israel Medical Association Journal. 9 (3): 207–214. PMID 17402342. Retrieved 2010-11-01.
- • ^ Shevell, Michael; Jüergen Peiffer (August 2001). "Julius Hallervorden's wartime activities: implications for science under dictatorship". Pediatr Neurol. 25 (2): 162–165. doi:10.1016/s0887-8994(00)00243-5. PMID 11551747.
- • WAaAaAeAnssle. (2017). A Collection of Brain Sections of “Euthanasia” Victims: The Series H of Julius Hallervorden. Endeavour (New Series), 41(4), 166–175. https://doi.org/10.1016/j.endeavour.2017.06.001
- • Schmaltz. (2022). Brain research on Nazi “euthanasia” victims: Legal conflicts surrounding Scientology’s instrumentalization of the Kaiser Wilhelm Society’s history against the Max Planck Society. Journal of the History of the Neurosciences, ahead-of-print(ahead-of-print), 1–25. https://doi.org/10.1080/0964704X.2021.2019553
- • Harper. (1996). Naming of syndromes and unethical activities: the case of Hallervorden and Spatz. The Lancet (British Edition), 348(9036), 1224–1225. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(96)05222-1
- • Miller. (2012). Research and complicity: the case of Julius Hallervorden. Journal of Medical Ethics, 38(1), 53–56. https://doi.org/10.1136/jme.2011.044586
קישורים חיצוניים
