יואב בראל
| לידה |
28 בינואר 1933 תל אביב, ארץ ישראל |
|---|---|
| פטירה |
1977 (בגיל 43 בערך) תל אביב, ישראל |
| מקום לימודים | מכון אבני, אוניברסיטת תל אביב |
| תחום יצירה | ציור, אמנות קונספטואלית, ביקורת אמנות |
יואב בראל (נכתב גם בר-אל), (28 בינואר 1933 – 1977) היה אמן, מבקר אמנות ומרצה. דמות מרכזית ובעלת השפעה בסצנת האמנות העכשווית של ישראל במהלך שנות ה-60 וה-70.
ביוגרפיה
יואב בראל נולד ב-28 בינואר 1933, בתל אביב-יפו, פלשתינה (א"י), לאהרון ("אהרונצ'יק") אלקינד ושלומית כהן צדק. הייתה לו אחות צעירה ממנו, מירנה בראל-בליי (נולדה ב-1939), ואח למחצה, יואל בראל, מנישואיו השניים של אביו. אביו היה מציל מוכר בחופי הים של תל אביב, ואמו הייתה בין מייסדי תיאטרון הבימה והעבירה ליואב ולאחותו מירנה את האהבה לתרבות, אמנות וספרות.[1] בצעירותו, בראל עסק בצלילה ובדייג בהשראת אביו. גם העניין שלו במוזיקה ניכר מגיל צעיר, וכנער הוא ניגן באקורדיון.[2] בשנה האחרונה ללימודיו בתיכון, בראל נרשם לתוכנית הכשרה של חיל האוויר במסגרתה למד מכניקת מטוסים בארצות הברית. הוא שירת כקצין אחזקה בחיל האוויר ואחרי שחרורו עבד בחברת התעופה טראנס וורלד איירליינס במשך מספר שנים.[3] במהלך הכשרתו בארצות הברית השתתף בראל בהרצאות של המלחין ארנולד שנברג. לאחר שסיים את שירותו הצבאי הוא התקבל ללימודי קומפוזיציה וניצוח, אך לא השלים אותם.[2] אף על פי כן, הוא המשיך להתעניין במוזיקה קלאסית, פופולרית ואוונגרדית לאורך כל חייו.
בשנת 1954 בראל החל ללמוד אמנות במכון אבני לאמנות ועיצוב ועבר לסטודיו בתל אביב ששימש אותו ליצירה ולמגורים. הסטודיו שלו, ובית הקפה שהוא פקד לעיתים תכופות, הפכו למקום התכנסות של אמנים, משוררים וסופרים, ביניהם דוד אבידן, יאיר הורביץ, אביבה אורי, פרופ' גבריאל מוקד, פרופ' מנחם פרי, יונה וולך, ז'אק מורי קתמור, עמי שביט, בני אפרת, ואחרים.[4]
בין 1964 ל-1968 בראל למד לתואר ראשון בפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, בו התמקד באסתטיקה ופסיכולוגיה באמנות. לאחר מכן הוא למד עבור תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, אותו סיים בשנת 1969.[5]
הוא התעניין בפילוסופיה מזרחית, בעיקר בזן-בודהיזם, ובקליגרפיה ומדיטציה יפנית.[6] הוא היה קורא נלהב של מדע בדיוני והתעניין במצבי תודעה שונים, מה שהוביל להשתתפותו במחקרים על השפעתן של תרופות פסיכדליות שערך משרד הבריאות.[7]
יצירתו
עבודותיו המוקדמות של בראל הושפעו מהאמנות המופשטת האירופאית. מגוון העבודות שלו היה רחב ואקלקטי, וכלל ציורי שמן אקספרסיוניסטיים, סדרת ציורים ורישומים על נייר בהשראת סיפוריו של פרנץ קפקא (1958–1960), תבליטי אבנים וטיח מופשטים ורישומי דיו בהשראת הזן-בודהיזם.[8]
בהמשך הקריירה שלו, בין 1967 ל-1970, בראל יצר ציורי אקריליק ומונטאז'ים בהשפעת אמנות הפופ האמריקאית, תוך שימוש ב'הורדות' של תצלומי מגזינים ופרסומות אל נייר הציור באמצעות טריכלורואתילן. בציורים אלה השתמש בראל בצביעה בהתזה ובצבעים משלימים בהירים. ציורו "ההתנקשות בקנדי", 1968, הוצג לראשונה בתערוכה שארגנה קבוצת +10 בתל אביב ועוררה תגובות ביקורתיות בשל אופייה הפוליטי.[8] מאוחר יותר הציור הוצג בגלריה הישראלית Tempo Rubato בשנת 2014, ובתערוכה "The World Goes Pop" בטייט מודרן בשנים 2015–2016.
בראל היה אחד האמנים הראשונים בישראל שעסקו באמנות קונספטואלית. החל משנת 1969, הוא הפיק יצירות פיסוליות מושגיות ועבד על "ספר הרעיונות" - מחברת בה כתב הצעות ליצירות אמנות שונות, אותן הוא הזמין אמנים אחרים לבצע, ואת חלקן ביצע בעצמו.[9]
כתיבה והוראה
לצד העשייה האמנותית שלו, בראל היה פעיל כמבקר אמנות וכמרצה, וככזה השפעתו על הדורות הבאים של אמנים ישראלים הייתה משמעותית.
בשנת 1959, בראל החל לפרסם מאמרים וביקורות בפלטפורמות המרכזיות ביותר בישראל. הוא היה מבקר האמנות בעיתונים היומיים ידיעות אחרונות (1959–1961) והארץ (1959–1969) ובתחנות הרדיו קול ישראל (1964–1969) וגלי צה"ל (1967–1971). בין השנים 1965 ו-1971 הוא ערך את מדור האמנות בכתב העת "עכשיו".[5]
בראל גם ארגן ושימש כיועץ לתערוכות של אמנים ישראלים בני זמנו, ביניהן התערוכות הקבוצתיות המשפיעות של קבוצת +10. קבוצת 10+, בהנהגתו של רפי לביא, ריכזה אמנים צעירים שביקשו לערער את מה שהם ראו כסטגנציה של זירת אמנות הישראלית באותה התקופה, בה שלט סגנון ההפשטה הלירית של קבוצת אופקים חדשים. העיקרון המנחה שלהם היה שאיפה ליציאה מהשגרה באמצעות שיתופי פעולה ותערוכות לא קונבנציונליות.[8] בנוסף להשתתפותו בכמה מתערוכות הקבוצה, בראל קידם את פועלה בכתביו.
בנוסף, בראל שימש כיועץ אמנותי של הטלוויזיה הישראלית, עבור מגזין התרבות השבועי "קלעים" (1969–1970), ועבור כמה סרטים חינוכיים על אמנות ותרבות, שלחלקם הוא גם כתב את התסריט (1970–1972). תפקיד משפיע נוסף שמילא היה כמרצה בטכניון-המכון הטכנולוגי לישראל, חיפה, שם לימד בין השנים 1971–1977 עיצוב תלת ממדי במחלקה לאדריכלות ותכנון ערים, בשיתוף עם יצחק דנציגר.[5]
מותו
בראל נפטר ממחלת לב בשנת 1977, כשהיה בן 44.
מורשת
כמה מיצירותיו כלולות באוסף מרכז המידע לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל, ירושלים.[10]
באוקטובר 2004 נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות התערוכה הרטרוספקטיבית הראשונה של עבודותיו. לצד התערוכה פרסם המוזיאון מבחר מכתביו הביקורתיים, הפדגוגיים והתאורטיים של בראל, בספר "בין פיכחון ותמימות - על האמנות הפלסטית בשנות ה־60 בתל אביב" (2004).
בראל היה מעורב בכמה יוזמות חשובות ומשפיעות בזירת האמנות הישראלית בת זמנו, ותכנן להקים קרן למחקר ופיתוח של אמנות עכשווית. רעיון זה שלו היה ההשראה להקמת קרן מבואות בשנת 2021. את הקמת הקרן יזמו יואל בראל, מירנה בראל (אחותו של יואב) ובעלה עמי בליי, חברם הקרוב עמי שטייניץ, יחד עם שירז גרינבאום-בראל ומיכל ואעקנין. הקרן מבקשת לקדם פעולות אמנותיות עכשוויות בהשראת יצירתו של בראל, לייצר מרחבים מגוונים לשיח על ועם אמנות ולהנגיש את יצירתו של בראל לדורות הבאים.[11]
מסגרות הוראה
- 1962–1963 מכון אבני לאמנות ועיצוב בתל אביב.
- 1965 סמינר למפקחים על לימודי אמנות בתיכון, משרד החינוך, ירושלים, ישראל.
- 1966 אוניברסיטת תל אביב, סמינר בנושא "מושג האמנות".
- 1967 סמינר מתקדם למורים לאמנות, משרד החינוך, תל אביב, ישראל.
- 1967–1971 בית הספר לציור מרגושילסקי (כיום בית הספר לאמנות קלישר), תל אביב.
- 1970 סמינר בנושא "מושג האמנות" לאמני הקיבוצים, פתח תקווה, ישראל.
- 1971–1977 הטכניון - המכון הטכנולוגי לישראל, חיפה; עיצוב תלת מימד במחלקה לאדריכלות ותכנון ערים.
ספרים אודותיו
- 1997 רישומים לקפקא, הוצאת משפחת בראל-בליי. טקסטים מאת עמי שטייניץ, יורם ברונובסקי, וגבריאל מוקד.
- 2004 יואב בראל, קטלוג תערוכה, מוזיאון תל אביב לאמנות. טקסטים מאת מרדכי עומר, גבריאל מוקד, אירית הדר, יואב בראל, אדם טננבאום ושיחה בין רפי לביא ויונה פישר.
- 2004 בין פיכחון ותמימות - על האמנות הפלסטית בשנות ה־60 בתל אביב, אוסף מאמרים וביקורות מאת יואב בראל, בעריכת מרדכי עומר.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Art, etc. / Critic interrupted". haaretz.com. נבדק ב-12 באוגוסט 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 עומר, מרדכי (2004). יואב בראל / בין פיכחון לתמימות: על האמנות הפלסטית בשנות ה־60 בתל אביב. תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות. p. 521. ISBN 965-7161-18-5.
- ^ עומר, מרדכי (2004). יואב בראל / בין פיכחון לתמימות: על האמנות הפלסטית בשנות ה־60 בתל אביב. תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות. p. 522. ISBN 965-7161-18-5.
- ^ מוקד, גבריאל (2004). "יואב בראל: אמן רנסנסי ואיש רוח אוונגרדי". In הדר, אירית (ed.). יואב בראל. תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות. pp. 7–11. ISBN 965-7161-16-9.
- ^ 5.0 5.1 5.2 יואב בראל. תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות. 2004. p. 141. ISBN 965-7161-16-9.
- ^ הדר, אירית (2004). "מלאותו של האפשרי". יואב בראל. תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות. p. 23. ISBN 965-7161-16-9.
- ^ הדר, אירית (2004). "שיחה בין רפי לביא ליונה פישר: יואב בראל והמוזיקה". יואב בראל. תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות. p. 113. ISBN 965-7161-16-9.
- ^ 8.0 8.1 8.2 Džuverović, Lina (בספטמבר 2015). "Joav BarEl". Tate.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "יואב בראל: ספרים וקטלוגים". Mevo’ot - The Joav BarEl Ideas Fund.
- ^ "Yoav Bar-El". www.imj.org.il. נבדק ב-2016-10-30.
- ^ "Mevo'ot - The Joav BarEl Ideas Fund".
34181284יואב בראל