אמנות מושגית

אמנות מושגית, או אמנות קונספטואלית, היא זרם באמנות שהחל במאה ה-20 על ידי מרסל דושאן עם היצירה "מזרקה". "מזרקה" נחשבת לעבודה ששינתה את פני האמנות בכך שהרחיבה את גבולות האמנות והגדירה מחדש את תפקיד האמן.

בשנת 1917, נערכה בניו יורק תערוכת אמנות שמטרתה הייתה לחשוף את האמנות החדשנית של המאה. מרסל דושאן, כחבר בוועדת הקבלה בתערוכה זו, החליט לבדוק את גבולות היצירה ועד כמה התערוכה שהתקיימה מוכנה לקבל אמנות חדשנית. הוא רכש משתנה, חתם עליה בשם מדומה (בכך הוא גם הכניס את מושג הרדי מייד לאמנות), קרא ליצירה "מזרקה" ושלח אותה בעילום שם לוועדת הקבלה. חברי הוועדה לא היו מוכנים לקבל את היצירה והיו מזועזעים ממנה.

"מזרקה" עוררה שאלות חשובות בשיח של עולם האמנות ופתחה לדיון מושגים ומוסכמות שהיו מקובלים. על ידי היצירה העלה דושאן רעיונות כמו:

מטרת היצירה היא לתאר רעיון מושגי כלשהו שעולה בראשו של האמן.
אמן הוא איש רעיונות, תפקידו להגשים בצורה הכי מדויקת את הרעיון שלו.
לצורך הגשמת הרעיון האמן רשאי להשתמש בכל חומר וטכניקה, אין הגבלה בתחום זה.
היצירה היא הפער בין הרעיון למימושו. הפער הזה קיים תמיד משום שקיים הקושי להביע מחשבות ורעיונות מופשטים דרך אובייקט קונקרטי. האמן הטוב הוא זה שיצליח לצמצם עד כמה שניתן את הפער בין הרעיון לביצועו.
היצירה היא בדרך כלל בעלת משמעות סתומה. הצופה רשאי לפרש ולפענח אותה על פי רצונו. היצירה למעשה קיימת בתוך השיח סביבה ברגע שנחשפת לקהל. הפרשנות של האמן היא רק חלק קטן מתוך המשמעות הכוללת של היצירה.

רעיונות אלו מהווים ניגוד מוחלט לתפיסת האמנות המסורתית בה היו חוקים מוגדרים לגבי החומר, הטכניקה והנושא. האמן במסורת הוא איש יוצר, במובן של יכולת ביצוע ברמה טכנית גבוהה, הפועל לפי מאפיינים של התקופה או הזרם, דושאן מרחיב את גבולות האמנות ונותן לה הגדרות מחודשות (אם כי אין בכוונתו להכריז ש-"כל אחד יכול להיות אמן").

משימת ההגשמה של הרעיון היא משימה קשה שמציבה קריטריונים גבוהים ועל כן גבולות האמנות לא נפרצו, כלומר, גם היום כאשר לכאורה הכול "מותר" באמנות, לא כולם הפכו לאמנים. היצירה "מזרקה" מייצגת את תחילתה של האמנות המושגית, היא שואלת שאלות על אודות האמנות בלבד, וכך הדיון על האמנות למעשה משחרר אותה מכבלי המציאות. לאורך התקופות האמנות הייתה כפופה למציאות, בחיקוי ובביטוי, דושאן מאפשר לאמנות לעסוק בעצמה, בשאלות הפילוסופיות שבאות מתוך התחום שלה בכך שהוא מתעלם מהמציאות החיצונית.

על פי הגישה, זאת הייתה עת בה האמנות מכריזה על אוטונומיה, משתחררת מהעתקה של הנראה ובוחרת לבטא את רעיונותיה בדרכיה שלה. מעתה הסגנון כבר לא כפוף לנושא, הוא הופך לביטוי העיקרי ביצירה וזאת באמצעות הקומפוזיציה, הצבע, התנועה, הקו והטקסטורה.