יהודי איראן (סרט)
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית סרט ריקה. יהודי איראן הוא סרט דוקומנטרי מ-2005 מאת הקולנוען האיראני-הולנדי רמין פרחאני. הסרט חוקר את חיי יהודי פרס שחיים בתוך החברה האסלאמית הדומיננטית באיראן. למרות האפליה שהם נתקלים בה, הם בוחרים להישאר בבתיהם במקום לעזוב את הארץ.
הסרט התיעודי הזה היה הראשון מסוגו שסיקר את הנושא הזה, והוא תיעד גם את הקשרים בין מוסלמים ליהודים וגם את הסטריאוטיפים והדעות הקדומות כלפי המיעוט היהודי. פרחאני מצהיר כי יהודי איראן נוצר "כדי לעזור למערבים לתקן את תדמית המזרח התיכון" ולאפשר להם "להבחין בדקויות ובנורמות" השונות בתוך התרבות.
רקע
למרות שיהודים חיו באיראן כבר 2,700 שנה, המהפכה האיראנית של 1979 לחצה על רוב היהודים לעזוב את המדינה. באיראן המודרנית, האנטישמיות המשתוללת ממשיכה לאיים על האזרחים הנותרים.
תקציר
בסרט מתנגנת ברקע מוזיקה מזרח תיכונית, הוא מציע צילומים של ארכיטקטורה בת מאה כאשר הסרט התיעודי מטייל בטהרן, איספהאן ושיראז.
מגוון רחב של איראנים יהודים מתראיינים: מאישה זקנה בבית חולים ועד סטודנטית למדעי המחשב. כמו כן מתראיינים סטודנטים מוסלמים; הם מסבירים שאין להם חברים יהודים בגלל הפוליטיקה הישראלית או בגלל שיהודים "לא מתערבבים" עם מוסלמים איראנים.
הסרט מציג גם דוגמאות לסובלנות דתית, כמו הסיפור של שתי נשים, אחת יהודייה והשנייה מוסלמית, שהפכו לחברות קרובות מימי הלימודים בקולג'. חברותן המשיכה לגדול גם לאחר הלימודים, וגם בני משפחותיהן התיידדו זה עם זה. סיפורן מדגים את האפשרות למצוא קשרים אנושיים חמים ואמיתיים מעבר לחלוקות דתיות ותרבותיות, ומציע תקווה להבנה ושלום בין קהילות שונות.
באיספהאן, האמן היהודי סולימאן ששון מסביר כיצד עבודתו מושפעת מאוד מאמנות פרסית ומאדריכלות אסלאמית. מצביע על ציוריו, הוא מסביר כיצד הוא משלב באופן טבעי מוטיבים דתיים, כמו עשרת הדיברות ותפילת דוד, עם סגנון אמנות פרסי מסורתי.
לבסוף, פרחאני נוסע לשיראז, שם הואשמו 13 יהודים בריגול. הראיות נגדם הן נסיבתיות ובנויות על הודאות סחוטות, מה שמוביל לאמונה שההאשמות הראשוניות נרקמו. אף על פי כן, הם עומדים בפני עונשי מוות, ומקבלים עונשי מאסר של 2–9 שנים.
תגובות
בתגובה לסרט, רמין פרחאני דיבר על התגובות הרגשיות של יהודים ואיראנים בחו"ל, אומר כי הם "קיבלו יותר תחושה עם מה שאנחנו מראים בסרט". הוא מתאר תגובות של עיניים רטובות ורגשות נוסטלגיים לגבי אבדן השורשים, מה שמדגים את ההד הרגשי העמוק שהסרט הצליח ליצור.[1]
חריף מהאגודה של יהודים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה הצביע על הערך המוסף של הסרט בכך שהוא מספק "הצצה נדירה לחייהם של כמה מ-25,000 היהודים שעדיין נמצאים באיראן" ומציע "תובנה יוצאת דופן לגבי האפליה הרשמית ממנה סבלו יהודים תחת המשטר האסלאמי". דבריו אלו מצביעים על כך שהסרט לא רק מעורר רגשות אלא גם מספק פרספקטיבה חשובה על המציאות הקשה שחווים יהודים באיראן תחת מגבלות דתיות ואפליה.[2]
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Jandaghian, Shohreh (2006). "First Documentary Film about Persian-Jews in Iran". Digital Journal Online. אורכב מ-המקור ב-2010-12-13. נבדק ב-23 ביולי 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Jews of Iran". Harif, Association of Jews from the Middle East and North Africa. 2005. נבדק ב-23 ביולי 2007.
{{cite web}}: (עזרה)