קהילת יהודי לודז'
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה.
| ||
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה. |
לודז' (בפולנית: Łódź - ווּג' - IPA: [wuʨ] (מידע • עזרה)) היא העיר השלישית בגודלה בפולין (אוכלוסייה בת 742,000 איש, נכון לשנת 2009). העיר ממוקמת במרכז המדינה, מדרום־מערב לוורשה, ומשמשת בירת מחוז לודז'. בתקופת השלטון הרוסי במאה ה-19 התפתחה לודז' מכפר קטן לעיר של תעשיית הטקסטיל, במידה רבה הודות ליוזמת תושביה היהודים. ועל שום כך דבק בה הכינוי "מנצ'סטר הפולנית".
ערב מלחמת העולם השנייה הגיעה הקהילה היהודית בלודז' לכ-225,000–233,000 נפשות (מכלל 680 אלף כלל תושבי העיר), והייתה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בפולין אחרי ורשה. פעלו בה רשת חינוך יהודית מסועפת, עיתונות יהודית ותיאטרון יידיש. בזמן המלחמה נכלאה הקהילה בגטו לודז', הגטו השני שהוקם בשטחי הכיבוש הגרמני. מרבית הקהילה היהודית הושמדה בשואה.
תולדות הקהילה
לא ידוע בדיוק מתי החלה התיישבות יהודית בלודז', אך הממצא הראשון הוא משנת 1718 ובשנת 1775 נרשם כי יש מספר משפחות שעוסקות במקצועות שונים כגון: מוזגים וחוכרים. לאחר מכן כבר הוזכר מספר פעמים על קיומם של יהודים בעיר מסיבות שונות. מחצית מהתושבים היהודים הגיעו מכפרים ששוכנים סביב לודז', וחלק נוסף הגיע מערי הסביבה. יהודים נוספים הגיעו מערים רחוקות ומרוסיה.
בשנים 1718-1817 יהודי לודז' היוו כשליש מתושבי העיר ורובם היו עניים. בשנת 1825 הוזמנו ללודז' מומחים גרמנים שיעזרו לתעש את העיר. הגרמנים חתמו על חוזה שנקרא "חוזה זגירז" שכלל הגבלות כלפי היהודים. היהודים נדרשו לגור בחלק הדרומי של העיר ולעבור לגטו תוך שנתיים, למעט שתי משפחות שקיבלו אישור לגור בחלק אחר של העיר.
ב-1836 היהודים החלו לקחת חלק פעיל בכלכלת העיר. בנוסף בשנה זו הגיעו לעיר יהודים משכילים שנלחמו על פירוק הגטו והצליחו לגור בחלק השני של העיר כיחידים בתחבולות שונות. בשנת 1840 הבינו השלטונות כי יש להרחיב את גבולות הגטו כיוון שמספר התושבים היהודיים בעיר הגיע למעל 1350, אך תוכנית זו לא אושרה. היהודים פנו לנציב הרוסי וביקשו אישור רשמי "לזכויות שבדיעבד", האישור ניתן לאחר 20 שנה כאשר היו בעיר כבר כ-5500 יהודים. למרות האישור והרחבת השכונה עדיין המקום היה צפוף והעירייה לא הרשתה ליהודים נוספים להתיישב בעיר, וגירשה יהודים שלא היו קבועים.
בשנת 1848 בעקבות מהפכת הליברליזציה הקיסר הרוסי הוציא פקודה שלפיה יהודים יוכלו לגור מחוץ לגטו בתנאי שיהיה להם 9.000 זהובים (במקום 22.00) והם יעמדו בשאר החוקים. בנוסף ניתנה להם הבחירה בין הלבוש הרוסי ללבוש הגרמני. בין 1858- 1862 עברו מספר משפחות לעיר. כמו כן הגטו הורחב והוקטן לסירוגין, בתוך הגטו היה צפיפות גדולה ולא היה ביוב ותשתיות בסיסיות.
הסוף לגטו ולהגבלות השונות על היהודים היה בשנת 1862 עם בוא הרפורמה שיזם הנסיך ויילופולסקי, החוקה הליברלית- האמנציפציה לכל תושבי פולין ואז בוטל גם הגטו והיהודים שוחררו מ"חוזה זיגרז" ומהאפוטרופוס הגרמני. בתחילת הרפורמה הפולנים והגרמנים עשו חרם על יהודים שהשכירו בתים והדירו אותם מהבאר המשותפת, אך בהמשך הבינו כי השיתוף פעולה עם היהודים משתלם להם כלכלית. היהודים ישבו בעיקר במרכז לודז' ושם גם היה צביון יהודי. היהודים שישבו הרחק ממרכז לודז' היו מעורבים יותר עם הגרמנים והפולנים. לאחר שבוטל הגטו חל שנוי גדול בקרב היהודים. בתי העץ הישנים נעלמו והוקמו בתי אבן מפוארים במקומם. בנוסף המשכילים והסוחרים עברו לרחובות רחוקים יותר והקימו מסחר ענף. בתקופה זו היו מלחמות בין הישן לחדש בין המשכילים לחסידים. ב-1870 היו כ-10,000 יהודים בלודז' וב-1897 היו כ-98,000 יהודים. בשנת 1809 הוקם בית הכנסת הראשון וב-1811 נקנה שטח לבית הקברות היהודי ובכך הפכה קהילת יהודי העיר לקהילה עצמאית שאינה תלוי בקהילות הסובבות אותה. היהודים תרמו רבות לכלכלת העיר.
מלחמת העולם הראשונה
בסמוך לפרוץ המלחמה ברחו יהודים רבים מלודז' מזרחה אל כפרי הסביבה כדי להשיג יותר אוכל ולהיות רחוקים בתקופה קשה שבה מגייסים מגבילים ואף מאשימים בריגול לגרמנים. עם פרוץ המלחמה פחת הייצור התעשייתי בלודז' ונהיה קיפאון במסחר ובשוק הכספים. הגרמנים החרימו חומרי גלם ומוצרים למלחמה. נוצר רעב, גדלה התמותה ופחתו הלידות. פועלי ציון, אזרחיים יהודים ומפלגות הפועלים הקימו רשת של מטבחים בחינם ובמחיר זעיר לתושבים. הגרמנים הרשו ליהודים פעילות של ארגונים שונים כדדי שיוכלו לנצל זאת בשעת הצורך על ידי תככים, פעילות הקהילה היהודית וסמכויותיה הורחבו וכך נותר מצב ששנות הכיבוש של הגרמנים היו שנים מאוששות ליהודים בתחומי מדיניות, חברה ותרבות, התרחבה הפעילות שלל חוגים ציוניים שונים והוקמו מוסדות רבים כגון: "מפלגת הפועלים", "איגוד החרדים" ועוד רבים. הקהילה האורתודכסית החרדית בלודז' קיבלה המוני יהודים שגורשו מהסביבה ודאגה להם לפרנסה. בנוסף בשל ההתעוררות החברתית בתקופה זו חלה תמורה בתחום החילוניות והוקמו בתי ספר בעלי שפה שונה, עברית או יידיש, זה היה הבסיס להקמת בתי ספר רבים כאלו בתקופה של בין שתי מלחמות כמו כן גם בחדר החרדי הוסיפו לימודי חול. בנוסף בזמן זה היו פעילויות רבות שנעשו על ידי המועדון והספרייה "עבריה" שנוסדו על ידי "חובבי שפת העבר".
הקהילה ערב השואה
היבט כלכלי
בסוף המאה ה-18 הייתה לודז' כפר קטן, עם כיבוש הרוסים הפך הכפר לעיירה והתפתחו התעשייה והמסחר במקום. עם התפתחות התעשייה הפכה לודג' לקהילה השנייה בגודלה בפולין ולמרכז תעשייתי. באמצע המאה ה-19 חיו בלודג' כ-3,000 יהודים ובתחילת המאה ה-20 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בלודג' יותר ממאה אלף יהודים. הרוסים ניסו לפתח את תעשיית הטקסטיל והביאו מומחים מגרמניה. הגרמנים, שפחדו מתחרות עם היהודים דרשו שיהודים לא יוכלו להתיישב בעיר, לאחר מאבק של כמה שנים, בשנת 1848 בוטלו ההגבלות על היהודים והם חיו בעיר כשאר האזרחים. במשך רוב המאה ה-19 ועד 1939 עבדו יהודים רבים בתעשיית הטקסטיל, בעיקר ביבוא הבדים. 150 בתי חרושת יהודיים לטקסטיל, כשליש מבתי החרושת בעיר. "הבונד", "פועלי-ציון" והמפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.), נאבקו במשך השנים לטובת הפועל היהודי. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, קיבלה פולין עצמאות. השלטון הפולני לא רק לא עזר לסוחרים היהודים אלא אף הקשה עליהם, והעלה את גובה המיסים עבורם. לאט לאט התפתחה מדיניות אנטי-יהודית בתחום הכלכלי. בשנת 1927 נערכו בחינות מקצועיות לבעלי המלאכה דבר שהיווה פתח לאפליה יהודית.
היבט חברתי סוציאלי
קהילת לודג' שמרה על עצמאותה גם בתנאים הקשים. ובשנת 1924, כאשר נתנה פולין מעמד רשמי לקהילות היהודיות, התקיימו בחירות דמוקרטיות לוועד הקהילה. הנבחרים היו- 7 מרשימת חסידי אלקסאנדרוב, 6 מרשימת הציונים וה"מזרחי", 3 נציגי ה"בונד", 11 נציגי "אגודת ישראל", 1 מרשימת פועלי אגודת ישראל, 2 נציגים של בעלי- מלאכה, 2 של פועלי-ציון שמאל, 1 מרשימת הפולקיסקים ושני קומוניסטים. באבחנה גסה ניתן למפות את קהילת לודג'- כמחצית שומרי מצוות, רבע ציוניים ורבע מארגונים הדואגים לכלכלה היהודית. בין מוסדות הצדקה בקהילה הייתה קופת גמילות החסדים שייסד ב-1899 ישראל פוזנאנסקי. ב-1926 פתח ארגון "בני-ברית" קבוצה בלודז', שתמכה בבית-הספר המקצועי של "אורט", בבית- יתומים ובמוסדות תרבות שונים. בין שתי מלחמות-העולם היה קיים בית- הבראה לחולי ריאות. חברת "לינת-הצדק" הקימה בתמיכת העירייה והקהילה בית-חולים לילדים ובית-מרקחת. בסביבת בתי-הכנסת התקיימו שירותים שונים לנזקקים, ביניהם- ארגון "מלביש ערומים", סיוע משפטי ורפואי, וארוחות בחינם לילדים. ניתן סיוע בהקמת ארגונים כלכליים, יצרניים (קואופרטיבים).
היבט חינוכי תרבותי
מוסדות החינוך בלודג' היו מגוונים, היו קיימות ישיבות רבות, תלמודי-תורה ו"חדר מתוקן" .היו גם גני-ילדים לקטנים ותיכונים לבוגרים, שבהם לימדו עברית ופולנית. בעקבות ההתפתחות בתעשייה והמסחר, בשנת 1918 נוסד בית הספר הראשון ביידיש, ואחד מתלמודי התורה נהפך לבית ספר מקצועי למכניקה, חשמלאות ואריגה. כמו כן, בשנת 1924 נוסד בית הספר לבנות- "בית יעקב". לודז' לא נחשבה כמרכז תרבות גדול, אך למרות זאת חיו בה יוצרים וחוקרים עבריים רבים, וחיי התרבות היו פעילים. בין היוצרים היו: יצחק קצנלסון, דוד פרישמן, יעקב כהן, י"נ שמחוני, פיליפ פרידמן, אריה טרטקובר, חיים יצחק בונין ועוד. התקיים בלודג' "התיאטרון הגדול" שנבנה מכמה קבוצות אנשים שעסקו בדרמה. כמו כן הייתה במה סאטירית פעילה. לאחר הקונגרס הציוני הראשון הקימו באזור בתי הכסיות מקהלה, חוגי דרמה, תזמורת פילהרמונית וספריה. גם ארגונים "פועלי ציון" ו"הבונד" הקימו ספריות משלהם. כמו כן, הופצו בעיר גם עיתונים ("ניַיער פאָלקסבלאַט" ו"לאָדזער טאַגעבלאַט") וכתבי עת בעברית ויידיש.
רבני הקהילה
במהלך המאה ה-19 חלק מרבני קהילת לודז' היו חסידי קוצק, דבר שלא היה מקובל על כל חברי הקהילה ועורר התנגדויות.
ככל שגדלה הקהילה, חשיבות מעמד הרבנות גדל. בשנת 1873 כיהן הרב אליהו חיים מייזל לרב הקהילה. הרב מייזל, מיהודי ליטא, נהפך מוכר כמנהיג הקהילה. סופה של רבנות העיר היה בשנת 1920 כאשר פרצה מחלוקת מי יכהן בתפקיד לאחר מותו של הרב אליעזר לייב טרייסטמן, ולא הצליחו להגיע להסכמה.
אנטישמיות
תמיד הייתה קיימת בעיר אנטישמיות פולנית, שהתבססה בעיקר על ההצלחה הכלכלית היהודית. בשנת 1934 עלו המפלגות האנטישמיות לשלטון, המפלגות רצו להוציא את היהודים מהעיר, דבר שהגביר את התקיפות והרצח כלפי היהודים. גם כשעלתה המפלגה הסוציאלית בשנת 1936 המשיכו האנטישמיות וההתנכלויות בקרב התושבים הפולנים.
השואה
תחילת המלחמה
בערב מלחמת העולם השנייה היו בלודז' כ-233,000 יהודים, כשליש מאוכלוסיית העיר. ב-1 בספטמבר 1939 פלשו צבאות גרמניה לפולין ויהודים רבים נמלטו לוורשה, דרום פולין ולשטחים שעברו לידי הסובייטים במזרח פולין (בעקבות הסכם ריבנטרופ מולוטוב). יהודים ברחו מלודז' עד מאי 1940. הגרמנים פלשו ללודז' ב-8 בספטמבר 1939 והעיר סופחה כחלק מן ה"רייך". ב-6 בספטמבר, יומיים לפני כניסת הכוחות הגרמניים לעיר, עזבו אותה רבים מאנשי השלטון והמנהל, ובהם בכירים מהקהילה היהודית ובראשם לייב מינצברג. ב-12 בספטמבר נערכו בחירות לראשות הקהילה היהודית ולייזר פליווצקי שכיהן עד אותה עת כסגן ראש הקהילה מטעם אגודת ישראל נבחר להיות ראש הקהילה. בעוד שחיים רומקובסקי התמנה לתפקיד סגן הנשיא. בנוסף היו חברים בוועד הפועל ס. שוויאטלובסקי ודוד שטל (Dawid Sztal).[1] על פי יצחק רוס, בנו של מנהיג הקהילה לשעבר בנימין רוס, לייסטר כבר ייעד אותו לתפקיד ראש היודנראט: כאשר קבוצת נציגים יהודים ובתוכם רומקובסקי הגיעה להיכל העיר על מנת לשוחח עם שלטונות הכיבוש הגרמניים, לייסטר לקח את תעודות הזיהוי שלהם ורשם עליהם "אנא תנו לנושא למסמך זה להגיע למשרדי". לרומקובסקי, לעומת זאת, הוא אמר: "אינך צריך את זה. לך יש מסמך יותר טוב!". ימים ספורים לאחר מכן מונה באופן רשמי לראש היודנראט. בהוראת הגרמנים מינה יודנראט (מועצה יהודית) שהורכבה מ-31 חברים, אישים ידועים בקהילה היהודית במקום וועד הקהילה שפורק. ב-11 בנובמבר נעצרו כל 31 חברי היודנראט ונלקחו למחנה המעצר בראדוגושץ' (Radogoszcz). לבקשת רומקובסקי, הגרמנים הסכימו לשחרר שמונה ואת השאר רצחו. לאחר מכן, מינה רומקובסקי יודנראט חדש. ב-11 בנובמבר בקפה אסטוריה ברחוב פיוטרקובסקה 27, מקום שהיה פופולרי בקרב האליטה היהודית בלודז', בעת שישבו קבוצת אישים יהודים נכנסו חיילים גרמנים שירו לעבר השנדלייר, לקחו את מסמכי הזיהוי של האנשים והורו להם להתייצב למחרת במשרד הגסטאפו ברחוב זגיירסקה 116. עם הגיעם, האנשים עונו והובלו לאתר הוצאה להורג ביער לוצ'מייז (פולנית: Lućmierz-Las) ששכן מצפון לעיר. 15 מהם הוצאו להורג שם. בסוף נובמבר נהרסו בתי הכנסת ברחבי העיר.
שלטונו של רומקובסקי היה מוחלט והוא שלט בכל תחומי החיים: משטרה, כלכלה, דיור, תעסוקה, חינוך ותרבות. הוא אחד מאותם ראשי יודנרטים השנויים במחלוקת עקב שיתוף פעולה כמעט מלא עם הנאצים והתאכזרות כלפי היהודים, יש הטוענים שעשה זאת כיוון שחשב שעל ידי ציות לגרמנים הוא יוכל להציל יותר יהודים. בדצמבר 1939 החל פינוי של יהודים ממרכז העיר לשכונת בלוטי, שם עתיד היה לקום הגטו. לאחר מכן הם גירשו אלפי יהודים לגנראל-גוברנמאן. בינואר 1940 הוחל בגירוש יהודים מרחבי העיר אל תוך השטח העתידי של הגטו.
הגטו
- ערך מורחב – גטו לודז'
הגטו הוכרז באופן רשמי ב-8 בפברואר 1940 והיה הגטו השני שהוקם על ידי הנאצים (לאחר גטו פיוטרקוב) והאחרון שהושמד. שטחו היה פחות מ-4 קמ"ר, ברוב הרחובות לא היה ביוב. על מנת לזרז את המעבר לגטו הנאצים עשו פוגרום ב-1 במארס שבו נרצחו יהודים רבים . ב-30 באפריל נסגר ונחתם הגטו על 164,000. הגטו נחתם על ידי גדרות תיל, עץ ועמדות משטרה. תושבי הגטו סבלו מרעב ותוך זמן קצר התושבים נותרו ללא אמצעי מחייה מה שהוביל להפגנות ומהומות, המצב השתפר מעט בעקבות הקמת מפעלי ייצור לצורכי הגרמנים. באוגוסט 1942 פעלו בגטו 91 בתי חרושת שבהם עבדו קרוב ל-78,000 עובדים. בין 1940–1944 נשלחו כ-15,000 איש למחנות עבודה שמהם רק מעטים חזרו. לאורך השנים היו תקופות בהן הגרמנים הכניסו לגטו שרידים מקהילות שונות מה שהגביר את התנאים הקשיים. התושבים סבלו מרעב, צפיפות ותנאי תברואה שגרמו למגיפות, טיפוס ושחפת. בזמן זה הקים רומקובסקי רשת שנועדה לספק את צורכי האוכלוסייה, בין 1940–1942 היו בראשותה כ-7 בתי חולים, חמישה בתי מרקחת, מחלקת חינוך עם 47 בתי ספר, מחלקת מזון, מחלקת סעד, בתי זקנים, מעונות, בתי דין, בית סוהר ועוד. המשטרה היהודית שמרה על הסדר בגטו אך נתנה יד לגרושים ובגיוס לעבודות כפייה ואף החרימה רכוש יהודי. היו כאלו שהתנגדו ופעלו נגד רומקובסקי. בספטמבר 1940 הוקם ארגון "חזית דור בני המדבר" על ידי ציונים שפעל עד אמצע 1942, בראשית 1942 הועברו למחנה המוות חלמנו כ-74,000 והגטו קטן בחצי ומנה כ-89,500 תושבים, הגטו נעשה למחנה עבודה ומספר המפעלים גדל ל-119, 90% מאוכלוסיית הגטו עבדו במפעלים כולל ילדים מגיל 8.[2]
חיסול גטו לודז'
הגרמנים חיסלו את הגטו רק לקראת סוף המלחמה, כיוון שהשתמשו בתעשיית הטקסטיל שיוצרה שם, אך לבסוף היטלר החליט לחסל את הגטו לאור התקדמות הצבא האדום. החיסול התרחש ביוני-אוגוסט 1944. הגרמנים העבירו את יהודי הגטו שנשארו (76,701) לאושוויץ, גם רומקובסקי היה בין המשולחים. בסיום המלחמה נמצאו בלודז' 870 יהודים ששוחררו עם בואו הצבא הסובייטי.
לאחר המלחמה
בסיום המלחמה היו בגטו כ-900 איש ולאחר חצי שנה היו בקהילה כ-20,000 איש שחלקם חזרו ממחבואיהם, חלקם שרדו את מחנות הריכוז וחזרו ורובם מיהודים פולניים שהגיעו מברית המועצות. שנתיים לאחר סיום המלחמה לודז' הייתה הקהילה הגדולה ביותר שהתחדשה בפולין. בקהילה זו חיו יותר מ-50,000 יהודים רובם ניצולי שואה. אחת הסיבות לכך שהקהילה הוקמה בלודז' היא כיוון שהיא שימשה כבירת פולין עקב מיקומה המרכזי ומיעוט הריסותיה לעומת הערים שסביבה. לכן הוקם וועד יהודי לודז' שמטרתו היא שיקום שארית הפליטה, ואכן בלודז' דאגו לדיור, לבוש, מזון, עבודה, עזרה רפואית, חיפוש קרובים ואף הקימו מוסדות יהודים שונים ובהם: תיאטרון, עיתונים בכמה שפות, ועדה היסטורית וקיבוצים לצעירים לקראת העלייה לא"י כמו כן נעשו מאמצים להוציא יתומים יהודים ממנזרים בהם הם הוחבאו בזמן השואה. בשנת 1949 השתלטו הקומניסטים על פולין ואסרו את הפעולות שצוינו לעיל. תושבים רבים עזבו את לודז' ועלו ארצה. בין 1946–1950 עלו כ-25,000 יהודים ובין 1956–1957 היה גל נוסף שאחריו נותרו בלודז' רק כמה אלפי יהודים שהמשיכו לנהל מועדון ובית ספר עד 1969 בה עזבו רוב מי שנשאר וב-1973 עזב הרב מורינו את לודז'.
נכון לשנת 2016 חיים בלודז' כ-300 יהודים בקהילה שבראשה עומד שמחה קלר. כיום יש בקהילה שני בתי כנסת, בית קברות חדש, מעון לקשישים מסעדה וחנות כשרה, בית הערכה, ישיבה, חברה קדישא, מקווה ומרכז תרבות והיסטוריה. העיר לודז' מהווה סמל לחורבן יהדות אירופה כעיר שבעבר היוו היהודים בה כשליש מתושבי העיר, וכיום יש בה כ-300 יהודים.
לקריאה נוספת
- יעקב פרענקעל, היהודים בלאדז : או קורות יום המנוחה : תמונות ופרצופים, תווים ושרטוטים, מחיי היהודים בעיר לאדז, ווארשא תרנ"ד.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Jewishgn.org. לודז'
- ^ גטו לודז' | www.yadvashem.org, באתר lodz.html(הקישור אינו פעיל)
30924493קהילת יהודי לודז'