איסוף עצמי
איסוף עצמי או טייק אוויי (מאנגלית בריטית: take-away; באנגלית אמריקנית: take-out או carry-out או to-go; האקדמיה ללשון העברית קבעה את המונח העברי אֲרוּחַת קַח וָלֵךְ, על פי הצעתו של הלשונאי יעקב פרוינד לפי פסוק בפרשת לך לך[1]) הוא שמו של הנוהג לקנות מזון מהיר במקום אחד (מסעדה, מזנון או חנות לממכר מזון מוכן) ולאכלו במקום אחר, בדרך כלל בבית הקונה או במקום עבודתו. המונח מתייחס להזמנה טלפונית של המזון כאשר הרוכש מגיע למסעדה על מנת לקחת את ההזמנה, אך לא למצב שבו ההזמנה מגיעה עם שליח כמו משלוח, או במילים אחרות אורדר אין (באנגלית Order-in).
סוגי האיסוף העצמי
אופיו של האיסוף העצמי משתנה ממדינה למדינה, ואף משתנה מעת לעת בהתאם לאופנות בתחום המזון. כך, למשל, באנגליה, אוסטרליה וניו זילנד נהוג איסוף עצמי של פיש אנד צ'יפס. בגרמניה מקובל איסוף עצמי של נקניקיות ושווארמה, ביפן ידועה ארוחת הבנטו המסורתית, ובמרבית מדינות המערב מקובל איסוף עצמי של אוכל סיני ופיצות. בישראל ישנם סוגים רבים של מאכלים הנלקחים כאיסוף עצמי - ובהם נכלל גם האוכל הנמכר ברחוב, במזנונים שבהם אין מקומות ישיבה. אוכל זה נאכל בעמידה או תוך כדי הליכה וכולל את הפלאפל והשווארמה, הנחשבים כמאכלים לאומיים בישראל. בצרפת מקובל הנוהג של קניית קרפים מקיוסקים ואכילתם ברחוב, בדומה לפלאפל בישראל.
עם הגידול בהגירה ממדינות מזרח אסיה לארצות הברית ומדינות אירופה, נפתח מספר גדל והולך של מסעדות במטבחים מזרח אסייתיים (ובהם המטבח היפני, המטבח התאילנדי, המטבח הקוריאני והמטבח ההודי), ואף מסעדות אלו החלו לספק שירותי איסוף עצמי. בשנים האחרונות (החל משנות ה-90) הפך איסוף עצמי אסייתי (בעיקר מאכלי אטריות וסושי) לאופנתי גם בישראל.
דרייב ת'רו
החל משנות ה-50 של המאה ה-20 התפתחה בארצות הברית התרבות של הזמנת האוכל תוך כדי נסיעה ברכב, ובמרבית מסעדות המזון המהיר ברחבי ארצות הברית (אך פחות בערים הגדולות) ישנם חלונות "דרייב ת'רו" (Drive Through) המאפשרים רכישת המזון מבעד לחלון הרכב מבלי לצאת ממנו, ואכילת המזון ברכב. רכישה מסוג זה של איסוף עצמי מאפיינת בעיקר מזון מסוג המבורגרים, ופחות את האוכל הסיני והפיצות שמהווים את מרבית האיסוף העצמי המוזמן לבתי הלקוחות בארצות הברית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: ארוחת קח ולך |
הערות שוליים
- ^ נמסר מפי יעקב פרוינד שהיה חבר הוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה ללשון העברית
