טיימקס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טיימקס
Timex
נתונים כלליים
תקופת הפעילות 1854–הווה (כ־170 שנה)

קבוצת טיימקס (באנגלית: Timex Group USA, Inc., בעבר נודעה בשם "תאגיד טיימקס", Timex Corporation) היא יצרנית שעונים אמריקאית שנוסדה ב-1854 בשם "חברת השעונים ווטרברי" (Waterbury Clock Company). ב-1944 הגיעה החברה למצב של חדלות פירעון, אך הפכה ל"תאגיד טיימקס". ב-2008 נרכשה החברה על ידי "קבוצת טיימקס B.V.", ומאז נקראת "קבוצת טיימקס USA".

ב-1941 רכש תומאס אולסן את "חברת השעונים ווטרברי" ושינה את שמה ל"טיימקס", בהשראת שמות המגזין טיים וחברת מוצרי ההיגיינה קלינקס.[1]

היסטוריה

חברת השעונים ווטרברי (1854–1944)

ב-1854 הקימה חברת ייצור הנחושת "בנדיקט אנד ברנהאם" את "חברת השעונים ווטרברי" (Waterbury Clock Company), במטרה לייצר שעונים שמנגנוניהם עשויים נחושת. חברת השעונים ווטרברי אוגדה רשמית כחברה עצמאית ב-27 במרץ 1857, עם הון עצמי של 60,000 דול אמריקאי.[2][3] באותה תקופה ייצרה תעשיית השעונים האמריקאית מיליוני שעונים על ידי חברות רבות ששכנו בעמק נהר נוגטוק שבמדינת קונטיקט, מה שהקנה לאזור את הכינוי "שווייץ של אמריקה".[4] חברת השעונים ווטרברי הפכה לאחת היצרניות הגדולות הן בהקשר של מכירות לשוק המקומי והן בהקשר של ייצוא, בעיקר לאירופה.[2]

חברת השעונים אינגרסול

לוגו חברת השעונים אינגרסול

חברת שעוני היד אינגרסול (Ingersoll Watch Company) קמה במקור במטרה לייצר חלופות זולות לשעונים האירופאיים.[5] ב-1887 הציגה החברה שעון כיס גדול שפותח על ידי ארצ'יבלד בנטיין. השעון כונה "ג'מבו", על שם הפיל המפורסם שהוצג על ידי פי. טי. ברנום.[6] ה"ג'מבו" נמכר בתחילה בעיר ניו יורק על בסיס נסיוני, ותפס את תשומת לבו של רוברט ה' אינגרסול, איש מכירות שהפך ליזם שיווק.[3] עם תחילת המאה ה-19 ייצרה חברת השעונים ווטרברי מיליוני שעוני כיס עבור חברת השעונים אינגרסול, בה היו שותפים רוברט ואחיו צ'ארלס.[6] שעונים אלה הפכו פופולריים כל כך, שזכו לכינוי "השעונים שהפכו את הדולר למפורסם".[7]

חברת שעוני היד ווטרברי

ב-1877 הוצג לחברת "בנדיקט את ברנהאם" אב-טיפוס חדשני לשעון כיס זול שהורכב מ-58 חלקים, ושרובו היה עשוי מנחושת רקועה. החברה השמישה מיד את החלק הלא מנוצל במפעל שלה, וב-1878 החלה לייצר את שעון ה"לונג וינד" (Long Wind) בקצב של 200 יחידות ליום. במהרה הזדקקה החטיבה לשטח ייצור נוסף, ולכן הקימה"בנדיקט אנד ברנהאם" חברת אחות לחברת השעונים ווטרברי, שנקראה "חברת שעוני היד ווטרברי" (Waterbury Watch Company) והוקמה ב-1880 עם הון ראשוני של 400,000 דולר במטרה לייצר ולמכור שעונים זולים ומוצרים דומים אחרים.[8][9] החברה החדשה הצליחה כבר בימיה הראשונים, העסיקה מאות נשים בשל "אצבעותיהן הדקות" ויכולתן "לעבוד בעדינות", ועד 1888 הפכה ליצרנית השעונים הגדולה בעולם, מבחינת כמות השעונים שייצרה.[10]

Takes a lickin' and keeps on tickin'
טיימקס איירונמן

למרות הצלחתה הרבה, הגיעה החברה במהרה לפשיטת רגל, עקב טכניקת מכירה קלוקלת במסגרתה רבים ממי שמכרו את מוצריה השתמשו בהם כלוס לידרים, תוך התעלמות מההשלכות על עתידה של החברה, ובכך גרמו למוצריה להיתפש כזולים ונחותים.[9] בניסיון אחרון להציל את החברה, היא החלה לייצר שעונים יוקרתיים יותר, מה שיצר עומס רב יותר על כוח העבודה שלה שהיה עמוס גם כך, והתקשה לעקוב אחר המורכבות של השעונים החדשים בהם נעשה שימוש במאות חלקים. ב-1898 הוכרה החברה כחברת השעונים של ניו אינגלנד, והסניף הלונדוני שלה נמכר.[8] החברה המשיכה להתמקד בשעונים יוקרתיים, עד שהגיעה לכינוס נכסים, והפסיקה לפעול ביולי 1912. חברתם של רוברט ה' אינגרסול ואחיו קנתה את המפעל וב-1914 החלה לייצר בו שעונים.[8]

פריצת שעוני היד

מלחמת העולם הראשונה יצרה צורך בעיצובים חדשים לשעונים; תותחנים, לדוגמה, נזקקו לדרך פשוטה לחשב ולקרוא זמן, ועדיין לירות בתותחים. חברת השעונים ווטרברי ענתה על הצורך בשינוי שערכה לשעון הכיס מדגם "מידג'ט" של אינגרסול, שיועד לנשים. הם הוסיפו זיזים לרצועת קנבס, העבירו את הכתר למיקום בשעה 3, והוסיפו חומר זרחני למחוגים והמספרים כך שניתן יהיה לקרוא אותם גם בחשכה, וכך יצרו את אחד משעוני היד הראשונים.[11][12]

ב-1922 רכשה חברת השעונים ווטרברי את חברת שעוני היד אינגרסול, שפשטה רגל שנה קודם לכן עקב המיתון שנותר בעקבות המלחמה, תמורת 1.5 מיליון דולר.[6][13] ווטרברי עצמה לא הצליחה לעמוד בדרישות האיכות שלהם התחייבה אינגרסול באירופה, בשל המיתון, ולכן מכרה ב-1930 את אינגרסול, שבסיסה היה בלונדון, לחבר המנהלים שלה, מה שהפך את החברה לחברה בבעלות בריטית. שעונים תחת השם "אינגרסול" המשיכו להימכר בארצות הברית על ידי ווטרברי עד שנות ה-50',[14] בעוד אינגרסול עצמה ייצרה את שעוניה לשוק האירופאי ולשווקים נוספים באופן עצמאי.

לאחר המשבר הכלכלי הגדול של 1929, וקשיים כלכליים בעטיו, הצליחה חברת השעונים ווטרברי לחזור למעמדה הקודם. ב-1930 נחתם הסכם שיתוף פעולה עם וולט דיסני במסגרתו ייצרה החברה את שעוני מיקי מאוס המפורסמים שלה תחת המותג "אינגרסול". השעונים הושקו ביוני 1933, בתערוכה העולמית של שיקגו, והפכו במהרה לקו המוצרים הראשון של החברה שהרוויח למעלה ממיליון דולר, והציל אותה מהתרסקות כלכלית. הסכם זה בין דיסני לווטרברי היה אחד הראשונים מסוגו בעולם, במסגרתו חברה מסחרית מייצרת מוצרים ממותגים במיתוג של חברת בידור.[14][15]

תומאס אולסן, בעליה של חברת "פרד אולסן שילוח", ברח לנורווגיה ב-1940, יחד עם יואקים למקול ומשפחותיהם, מאימת הפלישה הנאצית.[16] השניים הגיעו בסופו של דבר לארצות הברית, וחיפשו הזדמנויות להשקעות שיסייעו במאמץ המלחמתי. ב-1941 רכשו השניים מניות שליטה בחברת השעונים ווטרברי, ואולסן הפך ליושב ראש החברה.[6][11][17] אולסן מינה את למקול, שלמד מינהל עסקים והנדסה במכון הטכנולוגי של מסצ'סטס, לנשיא, והחברה הפכה תחת ניהולו ליצרנית הגדולה ביותר של נתיכי מדידת זמן מדויקים לתעשיות הביטחוניות בארצות הברית.[17] ב-1942 השניים בנו מפעל בטון במידלברי, קונטיקט, הסמוכה תוך 88 יום, במטרה לייצר בו מכשירי מדידת זמן בכמויות גדולות.[6] באוגוסט 1943 העניק תת-מזכיר המלחמה לחברת השעונים ווטברי פרס על מצוינות בייצור מוצרים למאמץ המלחמתי עבור נתיך אנגלו-אמריקאי. במקביל הצביעו בעלי המניות של החברה לטובת שינוי שמה ל"תאגיד הזמן של ארצות הברית" (United States Time Corporation).[18]

תאגיד הזמן של ארצות הברית (1944–1969)

בשנות החמישים, לאחר מלחמת קוריאה, החלו המכירות לרדת עקב ירידת ההזמנות מהתעשיות הביטחוניות, ונשיא התאגיד למקול היה משוכנע ששעון זול יהווה הצלחה מסחרית אם הוא יהיה מדויק ועמיד. הוא היה סבור שניתן יהיה לייצר שעון זול בשילוב של אוטומציה, טכניקות ייצור מדויקות ששימשו לנתיכי מדידת הזמן, ועיצוב פשוט יותר מזה של השעונים השווייצרים היקרים יותר. על מנת להשיג עמידות, השתמשה החברה בסגסוגת חדשה שנקראה "ארמלוי", שפותחה במהלך המלחמה. ארמלוי שימשה ליצירת מיסבים בעלי עמידות גבוהה לשחיקה, והחלפת האבנים היקרות ששימשו ביצירת המנגנון.[17] המצאות וחידושים אלה הביאו להשקת המותג "טיימקס" ב-1950, אם כי השם שימש בתחילה לאצוות שעונים מוגבלת שנשלחה ב-1945 כסדרת ניסוי של שעונים שיועדו לאחיות רחמניות.[19]

ב-1 בפברואר 1959 רכש תאגיד השעונים של ארצות הברית את חברת השעונים הגרמנית "לאקו" מפורצהיים, במטרה להשיג את טכנולוגיית השעונים החשמליים שפיתחה. בנוסף רכשה החברה את חברת "דורווה" הגרמנית שהתמחתה בייצור מנגנונים לשעונים. ב-1965 מכרה טיימקס את דורווה ליצרנית המנגנונים השווייצרית ETA SA.

הסיסמה: היצרן הגדול בעולם של שעוני יד ונתיכי מדידת זמן מכניים

שיגור טיל מסוג טרייר (RIM-2 Terrier) מהמשחתת יו.אס.אס ג'וזפוס דניאלס (DLG-27) בשנת 1970. בטיל מותקנת מערכת ייצוב מתוצרת תאגיד הזמן של ארצות הברית, הכוללת גירוסקופ

החל מסוף שנות ה-50, עם פריחת תעשיית הטילים האמריקאית, ייצרה החברה רכיבים מכניים לטילים, ביניהם נתיכים, גירוסקופים, מדי תאוצה, תת-מערכות של מערכת ההנחיה ושאר רכיבים ממוזערים הדורשים דיוק.[20] החברה קידמה את מכירותיה תחת הסיסמה "היצרן הגדול ביותר בעולם של שעוני יד ונתיכי מדידת זמן מכניים".[21]

נוסף על כך ייצרה החברה חלקי חימוש ותיקנה, התקינה והפעילה מחדש ציוד ייצור בבעלות ממשלתית. שיאה של תקופת התחמושת של החברה היה במלחמת וייטנאם בשנות ה-60 וה-70, במסגרתה הפעילה החברה את מפעל התחמושת הצבאי בג'ולייט (אנ'),[22] כמו גם מפעלים ומתקני אחסון פרטיים.[23]

הסיסמה: "חוטף מכות וממשיך לתקתק"

ג'ון קמרון סווייזי (אנ') נחשב בזמנו לאיש החדשות האמין ביותר בארצות הברית, ולמקול החליט לגייס אותו להגיש סדרה של "מבחני עינויים" בטלוויזיה, בהם נעשה שימוש בסיסמה שטבע ראס אלבן (אנ')[24] "טיימקס - חוטף מכות וממשיך לתקתק" ("Timex – Takes a Licking and keeps on Ticking").[17][25] את הפרסומות פיתחו הירשון-גארפילד כסדרת מבחנים שהוצעו על ידי אנשי המכירות של תאגיד הזמן של ארצות הברית. הם כללו צוללנים, גולשים, דולפין, מדיח כלים, פטיש אוויר, מערבל צבע, ופרופלור של מנוע סירה, שכל אחד מהם הוצג כשהוא "מתעלל" בשעון טיימקס.[26]

השעונים הפכו פופולריים בקרב הצרכנים, וזאת למרות התנגדות בעלי חנויות התכשיטים שמכרו את השעונים, עקב רווח נמוך של 50%. טיימקס פתחה ערוצי הפצה חדשים שכללו סופרמרקטים, דוכני סיגרים, בתי מרקחת, ועוד ערוצי מכירות המוניים.[26] ב-1962 החזיקה טיימקס במקום הראשון בנתח השוק בארצות הברית, ואחד מכל שלושה שעונים שנמכרו היה שעון טיימקס.[17][26] בהמשך החלה החברה לחדור לשווקים מחוץ לארצות הברית, ופתחה משרדי מכירות בקנדה, מקסיקו, צרפת, בריטניה, גרמניה ופורטוגל, ובמקביל יצרה קשר עם מפיצים מקומיים בכ-20 מדינות נוספות. החברה בנתה מפעלים בארצות הברית, אירופה ואסיה.[27]

בשנת 1948 יצר אדווין ה' לנד (אנ'), אחד ממייסדי תאגיד פולארויד (אנ') קשר עם תאגיד הזמן של ארצות הברית במטרה למצוא יצרן עבור המצלמות של התאגיד. החברות יצרו ביניהן קשר חזק, וב-1950 הפך תאגיד הזמן של ארצות הברית ליצרן הבלעדי של כל מצלמות פולארויד עד לשנות ה-70. בתקופה זו יוצרו למעלה מ-44 מיליון מצלמות.[27] ב-1 ביולי 1969 שונה שם "תאגיד הזמן של ארצות הברית" ל"תאגיד טיימקס".[28]

תאגיד טיימקס (1969–2008)

בשנות ה-70 וה-80 התמוטטה תעשיית השעונים ושעוני היד האמריקאית עם הגעתם של שעונים מכניים זולים מהמזרח הרחוק, כמו גם פיתוח שעוני הקוורץ הדיגיטליים הראשונים על ידי חברות יפניות חלוצות. ב-1973 פרש למקול מבלי שהכשיר לעצמו יורש, וב-1975 סיימה פולארויד את התקשרותה עם טיימקס, מה שהביא לפיטורם של 2,000 עובדים.[11] התפתחותן המהירה של טכנולוגיות חדשות כמו שעונים דיגיטליים אלקטרוניים ושעוני קוורץ אנלוגיים הפכה את טכנולוגיות ייצור השעונים המכניים של טיימקס למיושנת. טיימקס החלה לסגור ולמכור את שלוחותיה ומפעליה בעולם, וצמצמה את מצבת עובדיה מ-30,000 ל-6,000 בלבד.[11] אל שוק השעונים החלו להיכנס שחקנים חדשים ואגרסיביים, ביניהן חברות יפניות, יצרניות זולות שבסיסן בהונג-קונג, וחברות אמריקאיות גדולות כמו ג'ילט, טקסס אינסטרומנטס ונשיונל סמיקונדקטור.[17] באותה תקופה פגה תקופת ההסכם המסחרי עם חברת דיסני, וג'ון קמרון סוייזי פרש מתפקידו כדובר החברה. החברה החלה לבנות שורת הסכמי ייצור עם חברות כמו IBM, הוגין-סוודה (חברה לייצור קופות רושמות) וג'נרל אלקטריק. החברה נכנסה לתחום לתחום המחשבים הביתיים יחד עם חברת "סינקלייר ריסרץ'" (אנ'), והחברה המשותפת נקראה "טיימקס סינקלייר" (אנ'), ומכרה מחשבים דוגמת ה"טיימקס סינקלייר 1000" (אנ') ויורשיו שהתבססו על סינקלייר ZX81 וספקטרום סינקלייר. מכירות מחשבי החברה צנחו לאור מלחמת מחירים עם חברת קומודור מכונות עסקיות, וב-1984 בחרה החברה להפסיק להתחרות בשוק המחשבים הביתיים.[29]

באמצע שנות השמונים החליטה טיימקס לנטוש את התחומים הנוספים בתחום מוצרי הצריכה, וחזרה להתמקד בתחום השעונים.[30]

איכות ועיצוב הפכו לתנאים בסיסיים להצלחה בשוק הייצור ההמוני. לטיימקס היה מוניטין יציב של חברה שמייצרת שעונים עמידים, והיא הגבירה את מאמציה לשיפור איכותם. בין השיפורים שהוצגו, היא הגדילה את חיי הסוללה של השעונים, דאגה לעמידות גבוהה יותר של ציפוי הזהב, הגדילה את רמת הדיוק של השעונים ואת רמת ההגנה מפני מים. החברה פיתחה מנגנון קוורץ אנלוגי חדש שהכיל פחות רכיבים, מה שהקטין את זמן ועלות הייצור.[11] החברה העסיקה ספורטאים מובילים שסייעו בעיצוב שעוני ספורט שהותאמו לסוגי ספורט ספציפיים, מה שהוביל ב-1986 ליצירת הטיימקס איירונמן בגרסתו הראשונה, שנקרא על שם תחרות טריאתלון איש הברזל של הוואי, אותה מימנה טיימקס החל מ-1984. השעון הפך לדגם הנמכר ביותר של החברה בתקופה שלאחר השעונים המכניים. כבר בשנתו הראשונה של הדגם היה האיירונמן לשעון הנמכר ביותר בארצות הברית, והיה לשעון הספורט הנמכר ביותר בעולם לאורך כל העשור הבא.[30]

במהלך קדחת הקניות שקדמה לחג המולד של 1992, הציגה טיימקס את ה"אינדיגלו" (Indiglo), תאורת הלילה הייחודית של שעוניה. האינדיגלו זכה לתהילה בשנה שלאחר מכן בפיגוע במגדלי התאומים, במהלכו עובד באחד המשרדים שענד שעון עם תאורת אינדיגלו הצליח להדריך קבוצה של מתפנים לאורך מסע של 40 קומות בגרם מדרגות חשוך לחלוטין. תקרית זו הגבירה את מכירות החברה באופן משמעותי, והגדילה את נתח השוק שלה בארצות הברית.[30]

ב-1991 רכש תאגיד טיימקס את חברת "קלאנן אינטרנשיונל", יצרנית השעונים של מותג האופנה "Guess", כחלק מאסטרטגיה של ריבוי מותגים.[31] ב-1993 חזרו טיימקס ודיסני לשתף פעולה והשיקו יחד קו שעונים ממותגים בדמויות החברה, שנקרא "אוסף הקלאסיקות של דיסני".[32] ב-1994 קיבלה טיימקס את רישיון הייצור לשעוני חברת האופנה נאוטיקה, והציגה את הטיימקס דאטה לינק (אנ'). הדאטה לינק היה שעון משולב במחשב כף יד שיכול היה לקבל מידע על אנשי קשר ופגישות יומן מרצף של הבהובים של מסך המחשב, באמצעות תוכנה שפותחה בשיתוף עם מיקרוסופט.[33] ב-1997 השיקה החברה את קו השעונים "אקספדישן" (Expedition), שעוצב כדי שיתאים לספורט אתגרי. ב-1998 השיקו טיימקס ומוטורולה את ה-Beepwear, שעון עם איתורית מובנית.[31]

עם תחילת המילניום החדש, חוו תאגיד טיימקס ותאגיד האם שלו, קבוצת טיימקס B.V, צמיחה נוספת. התאגידים רכשו מותגים נוספים, הציגו מותגים חדשים, והגיעו להסכמי מיתוג שונים. ב-2000 רכש תאגיד טיימקס את חברת שעוני האופנה הצרפתית אופקס (Opex).[34] ב-2002 נרכשה טיימקס, באמצעות "קלאנן אינטרנשיונל", את הזכויות לייצור שעוני האופנה של המעצב מארק אקו (אנ').[35] ב-2005 נכנסה טיימקס לשוק היוקרה, כשחברת האם רכשה את "ורטיים" (Vertime SA) השווייצרית, החברה שאחראית לעצב, לייצר ולהפיץ את השעונים השווייצרים ואת התכשיטים של בית האופנה האיטלקי ורסצ'ה ושל בית האופנה ורסוס (אנ'), אף הוא בבעלות משפחת ורסצ'ה.[36] ב-2006 הקים תאגיד קבוצת טיימקס את חברת השעונים TX (אנ'),[37] שייצרה שעוני קוורץ מסובכים יותר מהליין הרגיל שלה. ב-2007 הוקמה חברת סיקוול AG‏ (Sequel AG) שמטרתה הייתה לעצב, לייצר ולהפיץ את השעונים של מותגי Guess ו-Gc.[14][38] עוד ב-2007 רכשה קבוצת טיימקס B.V. את סטודיו העיצוב האיטלקי של ג'ורג'יו גאלי (Giorgio Galli Design Lab).[14]

קבוצת טיימקס USA בע"מ (2008–הווה)

לוגו טיימקס

ב-2008 עברה החברה שינוי מבני, והקימה את החטיבה העסקית של טיימקס כיחידה נפרדת בתוך טיימקס, עם נשיא משלה. עד אז, ניהלו מנכ"לי טיימקס הן את הקבוצה והן את המותג, מה שהוביל לרווחיות נמוכה בחמש השנים שקדמו למהלך. חטיבת סיקוול שכללה את המותג Guess גדלה באופן משמעותי, והפכה ליריבתה של טיימקס עצמה כמותג המרוויח ביותר בקבוצה, אך מותג הבית לא הצליח לגדול במכירות עד לאוגוסט 2008.[39] מאז השינוי, הציגה טיימקס שעונים בעלי חיבור ל-GPS, שעונים בעלי יכולת למדידת קצב לב, ומכשירים דומים נוספים.

עוד ב-2008, חתמה קבוצת טיימקס על חזוה ארבע שנתי במסגרתו הפכה טיימקס למודדת הזמן הרשמית הראשונה של מרתון ניו יורק. במקביל, חברת האם קבוצת טיימקס B.V. שני מותגי יוקרה תחת חטיבת היוקרה של טיימקס, שעוני סלבטורה פראגמו, וולנטינו טיימלס.[40][41] באותה שנה החלה החברה לבנות את מערך הפאנלים הסולאריים הקרקעי השני בגודלו בארצות הברית, במטה הקבוצה במידלברי שבקונטיקט. ב-5 בפברואר 2009 נחנך המערך, שכלל 800 פאנלים סולאריים, במסיבת עיתונאים במתחם מטה החברה.[42] כעבור כמה חודשים רכשה קבוצת טיימקס את מותג השעונים "מארק אקו" אותו ייצרה תחת רישיון מאז 2002.[35] ב-2009 התמזגה החטיבה העסקית של קלאנן אינטרנשיונל לתוך החטיבה העסקית של טיימקס, מה שהעביר את המותגים טיימקס, אופקס, TX, נאוטיקה ומארק אקו להיות שייכים כולם לחברה אחת.[43]

קבוצת טיימקס B.V.

קבוצת טיימקס B.V.‏ (Timex Group B.V.), חברת אחזקות הולנדית, היא תאגיד האם של כמה חברות לייצור שעונים ברחבי העולם, לרבות קבוצת טיימקס ארצות הברית.[11] בין עסקיה והזיכיונות בהם היא מחזיקה יחידת העסקים של טיימקס (כוללת מותגים כמו טיימקס, טיימקס איינרונמן, אופקס, נאוטיקה, מארק אקו, סיקוול, Guess ו-GC), חטיבת היוקרה של טיימקס (כוללת מותגים כמו ורסצ'ה, ורסוס, סלבטורה פרגאמו, וינבנט ברארד, סי.טי. סקודריה וטסלר) ואת מעבדת העיצוב של ג'ורג'יו גאלי.[14][39]

נכון ל-2023 מיוצרים מוצרי הקבוצה במזרח הרחוק ובשווייץ, לעיתים קרובות תוך התבססות על טכנולוגיות אמריקאיות וגרמניות. הקבוצה פועלת במספר מדינות באירופה, באמריקה הצפונית והדרומית ובאסיה. רבים משעוני היד של טיימקס שמשווקים במזרח הרחוק מיוצרים על ידי חברת TMX פיליפינס, ששוכנת בעיר לאפו לאפו בפיליפינים. השעונים שקבוצת טיימקס B.V. מייצאת מהמפעל בפיליפינים מיוצרים באמצעות מפעל TMX השייך גם הוא לקבוצה, ושוכן בקוראסאו.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טיימקס בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Shawn Tully (7 במרץ 2015). "The crazy, true-life adventures of Norway's most radical billionaire". Fortune. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 2.0 2.1 Anderson, Joseph; Prichard, Sarah Johnson; Lydia Ward, Anna (1896). "Chapter XXIII The Smaller Brass Companies". The town and city of Waterbury, Connecticut, Volume 2. New Haven, CT: The Price and Lee Company. pp. 377–380. LCCN 98000206.
  3. ^ 3.0 3.1 Pape, William Jamieson (1918). "Chapter XVIII Clocks, Watches, Pins, Needles, Hooks and Eyes". History of Waterbury and the Naugatuck Valley, Connecticut, Volume 1. Chicago – New York: The S. J. Clarke Publishing Company. p. 224. LCCN 18021396.
  4. ^ Cliff Calderwood (26 ינואר 2006). "The Switzerland of America". Complete New England. אורכב מ-המקור ב-8 ספטמבר 2011.
  5. ^ McDermott, Kathleen (1998). "Chapter 1: Mass Producing Time, 1817–1887". Timex: A Company and Its Community. pp. 20–21. ISBN 0-9675087-0-3.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 Macey, Samuel L. (1994). "Clocks: America and Mass Production, 1770–1890". Encyclopedia of Time. Taylor & Francis. p. 122. ISBN 0-8153-0615-6. נבדק ב-6 בנובמבר 2009. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ Brearley, Harry (1919). "Chapter Sixteen "The Watch That Made the Dollar Famous"". Time telling through the ages. New York: Doubleday, Page & Co. pp. 196–205. ISBN 9780598742780. LCCN 20001749. נבדק ב-16 באפריל 2010. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Pape, William Jamieson (1918). "Chapter XVIII Clocks, Watches, Pins, Needles, Hooks and Eyes". History of Waterbury and the Naugatuck Valley, Connecticut, Volume 1. Chicago; New York: The S. J. Clarke Publishing Company. pp. 225–226. LCCN 18021396. נבדק ב-16 באפריל 2010. {{cite book}}: (עזרה)
  9. ^ 9.0 9.1 Anderson, Joseph; Prichard, Sarah Johnson; Lydia Ward, Anna (1896). "Chapter XXIII The Smaller Brass Companies". The town and city of Waterbury, Connecticut, Volume 2. New Haven, CT: The Price and Lee Company. pp. 399–402. LCCN 98000206. נבדק ב-9 בפברואר 2010. {{cite book}}: (עזרה)
  10. ^ McDermott, Kathleen (1998). "Chapter 2: The Rise of the Dollar Watch, 1880–1914". Timex: A Company and Its Community. p. 36. ISBN 0-9675087-0-3.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 Staff – JCK Online (1 ינואר 2005). "...and keeps on ticking". JCKonline. אורכב מ-המקור ב-21 מאי 2010.
  12. ^ McDermott., Kathleen (1998). "Chapter 3: The Triumph of the Wristwatch, 1917–1941". Timex: A Company and Its Community. p. 69. ISBN 0-9675087-0-3.
  13. ^ "Ingersoll Watch Makers Bankrupt". The New York Times. 28 בדצמבר 1921. p. 14. נבדק ב-9 בפברואר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 Buchanan, Norma (2007). "Inside the New Timex" (PDF). WatchTime. Ebner Publishing International (October 2007): 112–119.
  15. ^ McDermott, Kathleen (1998). "Chapter 3: The Triumph of the Wristwatch, 1917–1941". Timex: A Company and Its Community. pp. 87–90. ISBN 0-9675087-0-3.
  16. ^ "INDUSTRY: Self-Winder". Time Magazine. 26 בדצמבר 1955. אורכב מ-המקור ב-9 בפברואר 2008. נבדק ב-20 באפריל 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 17.4 17.5 Glasmeier, Amy (2000). "Chapter 9 Only the Young Survive: The U.S. Watch Industry between the World Wars and after World War II". Manufacturing time: global competition in the watch industry, 1795–2000. Guilford Press. pp. 189–192. ISBN 1-57230-589-4.
  18. ^ McDermott, Kathleen (1998). "Chapter 4: Founding Timex, 1941–1958". Timex: A Company and Its Community. p. 112. ISBN 0-9675087-0-3.
  19. ^ McDermott, Kathleen (1998). "Chapter 4: Founding Timex, 1941–1958". Timex: A Company and Its Community. p. 116. ISBN 0-9675087-0-3.
  20. ^ In Control—with U.S. Time Gyros. // Missiles and Rockets, July 1957, v. 2, no. 7, p. 119.
  21. ^ U.S. Time Gyros in Control. // Missiles and Rockets, March 1957, v. 2, no. 3, p. 23.
  22. ^ Defense procurement. // Defense Industry Bulletin, April 1966, v. 2, no. 4, p. 26.
  23. ^ Defense procurement. // Defense Industry Bulletin, June 1966, v. 2, no. 6, p. 26.
  24. ^ Russell, Mallory (28 באוגוסט 2012). "Former Ogilvy Creative Director Russ Alben Dies". Advertising Age. נבדק ב-2 באוקטובר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ "The Advertising Century – Top 100 Advertising Campaigns (#40)". Advertising Age. 2005. נבדק ב-29 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 "Corporations: Watches for an Impulse". Time Magazine. 15 במרץ 1963. אורכב מ-המקור ב-30 באפריל 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ 27.0 27.1 McDermott, Kathleen (1998). "Chapter 5: Watch Industry Superstar, 1958–1973". Timex: A Company and Its Community. p. 162. ISBN 0-9675087-0-3.
  28. ^ McDermott, Kathleen (1998). "Chapter 5: Watch Industry Superstar, 1958–1973". Timex: A Company and Its Community. p. 174. ISBN 0-9675087-0-3.
  29. ^ Sanger, David (22 בפברואר 1984). "Computers Dropped by Timex". The New York Times. {{cite journal}}: (עזרה)
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 McDermott, Kathleen (1998). "Epilogue: 1984–1998". Timex: A Company and Its Community. pp. 210–211. ISBN 0-9675087-0-3.
  31. ^ 31.0 31.1 McDermott, Kathleen (1998). "Epilogue: 1984–1998". Timex: A Company and Its Community. p. 215. ISBN 0-9675087-0-3.
  32. ^ McDermott, Kathleen (1998). "Epilogue: 1984–1998". Timex: A Company and Its Community. p. 220. ISBN 0-9675087-0-3.
  33. ^ "BUSINESS TECHNOLOGY; Timex and Microsoft Team Up on a Watch". The New York Times. 22 ביוני 1994. {{cite journal}}: (עזרה)
  34. ^ William George Shuster (1 אוקטובר 2000). "Timex Buys France's Opex". JCKonline. אורכב מ-המקור ב-21 יולי 2011.
  35. ^ 35.0 35.1 "Timex Group Buys Ecko Trademark". MediaPost News. 1 ביוני 2009. אורכב מ-המקור ב-11 באוגוסט 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ D. Malcolm Lakin (14 ביולי 2005). "BASELWORLD & SIHH: Part 2". Europa Star. נבדק ב-20 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ William George Shuster (1 במאי 2007). "Moves Timex Upscale". JCKonline. אורכב מ-המקור ב-7 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ William George Shuster (1 אפריל 2007). "Timex Group Launches Sequel". JCKonline. אורכב מ-המקור ב-7 מרץ 2011. נבדק ב-29 ינואר 2010.
  39. ^ 39.0 39.1 Tell, Caroline (2008). "Timex Aims for $1B Mark". WWD (8 April 2008).
  40. ^ "VALENTINO TIMELESS WATCH LINE TO DEBUT IN AUGUST 2008". ViaLuxe. 5 באוגוסט 2008. נבדק ב-6 במאי 2010. {{cite web}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל)
  41. ^ "Salvatore Ferragamo Timepieces Collection 2009". Luxuo. 31 בינואר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ Krechevsky, David (6 בפברואר 2009). "Timex Group goes greener, adds solar array". RepublicanAmerican. Vol. Litchfield County. American-Republican Inc. pp. 1, 7C. אורכב מ-המקור ב-28 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  43. ^ "Norwalk watch company announces consolidation". The Hour. 20 במרץ 2009. אורכב מ-המקור ב-17 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37596716טיימקס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טיימקס&oldid=2606135"