טיטוס ליוויוס
 |
טיטוס ליוויוס (לטינית: TITVS LIVIVS; 59 לפנה"ס - 17 לספירה)[1], היה היסטוריון רומאי מהבולטים של תור הזהב בתרבות הרומאית.
חייו
מעט מאד ידוע על חייו של ליוויוס, הוא נולד בפאטאוויום (כיום פדובה) שעל נהר הפו, בצפון איטליה. לא ידוע מתי הוא עבר לרומא אולם משעה שהגיע לעיר הפך מקורב לקיסר אוגוסטוס ושימש כמחנכו של הקיסר לעתיד קלאודיוס.
קיימת כתובת מעיר הולדתו המתעדת אדם בשם טיטוס ליוויוס שהיה נשוי לאישה בשם קאסיה פרימה ואב לשני בנים, יש כאלה שזיהו אותו עם ההיסטוריון הגדול. בתו נישאה לרטוריקן לוקיוס מגיוס ובן אחר שלו כתב חיבור העוסק בגאוגרפיה. אותו בן או אחר היה גם רטוריקן, וליוויוס יעץ לו לחקות את סגנונם של דמוסתנס וקיקרו.
יצירותיו
יצירתו הראשית והיחידה שנשתמרה היא "מאז ייסוד העיר" (Ab Urbe Condita; שבתרגום העברי נקרא "תולדות רומא") והיא כוללת 142 ספרים שמתארים את תולדות רומי, מאז ייסודה האגדי בידי האחים רמוס ורומולוס ועד מותו של דרוסוס בשנת 9 לפני הספירה. מבין ספריו, המתארים בצורה מעמיקה ביותר את תולדות רומי, נותרו בשלמותם 35 בלבד שמתארים אותה מייסודה עד 293 לפנה"ס ומשנת 219 לפנה"ס עד 167 לפנה"ס. מהספרים האחרים נותרו ראשי פרקים או טקסטים מעטים.
כתיבתו של ליוויוס מושפעת ממספר מסורות היסטוריוגרפיות, הראשונה שבהם היא האנלים שבהם עשה שימוש כדי לכתוב חלקים מספרו ואף השפיעו על צורת כתיבתו, בסגנון כתיבתו הוא מושפע מן המסורת הדידקטית בהיסטוריוגרפיה היוונית הרואה את ההיסטוריה כענף של הרטוריקה ואת מטרתו של ההיסטוריון בכתיבה שתוכל לעניין ולרגש את הקורא ושתהיה בעלת איזשהו מוסר השכל שמופנה וזה בניגוד לגישה המדעית של היסטוריונים כגון פוליביוס ששמו דגש על חקר העובדות וניתוחם, למרות שליוויוס השתמש בספרו של פוליביוס כמקור. עוד סוגה שליוויוס אימץ מן ההיסטוריוגרפיה היוונית היא הכנסת נאומים בדויים של כדרך להצגת דמות הגיבור, אמונותיו ומטרותיו.
יש בנמצא אצל ליוויוס טעויות החוזרות על עצמם, כגון אי הבנה לחשיבותם של תהליכים חברתיים או חוקתיים והשפעתם על החברה הרומית, סילופים של עובדות מטעמים פטריוטיים למרות שהוא אף פעם לא לוקה בשוביניזם ויכול לשבח זרים ולגנות רומאים בהתאם להתנהגותם, כתיבתו העוסקת בקרבות או בישיבות הסנאט ערוכה בצורה שבלונית שחוזרת על עצמה, טעויות במיקומם הגאוגרפי של מקומות וטעויות בהבנת חלק ממקורותיו.
מטרתו של ליוויוס בכתיבת החיבור, כפי שהוא מצהיר בפתיחה היא לספר את תולדותיה של רומא ולהסביר איך היא עלתה להיות האימפריה הגדולה בתבל, בספרו הוא מבטא את הנוסטלגיה לימי הרפובליקה ולערכים הרומאיים המסורתיים ששלטו לפני שרומא הושחתה כתוצאה מן הצלחותיה הצבאיות והמדיניות. למרות ביקורתו את יוליוס קיסר והשבחים שהוא חולק לפומפיוס, ברוטוס וקסיוס אין לראות בכך ביטוי לאופוזיציה פוליטית למשטר הפרינקפס אלא נוסטלגיה בלתי פוליטית שהייתה נפוצה בזמנו של ליוויוס.
עבודתו ההיסטורית של ליוויוס הייתה בעלת השפעה גדולה בדורו ובדורות הבאים וכבר בימי חייו הוא התפרסם כאחד ההיסטוריונים הרומאיים הדגולים. הוא זכה לעדנה מחודשת בשלהי ימי הביניים וברנסאנס גם כתוצאה מהערצת העת העתיקה וגם כתוצאה מכך שרבים מן ההומניסטים דגלו בערכים הרפובליקאים שאותם ליוויוס מעלה על נס. בתקופה המודרנית, עת שההיסטורנים נוטים להעדיף כותבים מדעיים כגון תוקידידס ופוליביוס, ירדה קרנו של ליוויוס.
בנוסף לעבודה ההיסטורית העיקרית ליוויוס כתב חיבור המורכב מדיאלוגים פילוסופיים.
ליוויוס על היהודים
ליוויוס מזכיר את היהודים לפחות פעמיים ב"תולדות רומא", בשני ספרים אבודים שנשמרו מהם רק ראשי הפרקים שלהם. בפעם הראשונה הוא עושה זאת בספר 102, בתיאורו את כיבוש סוריה על ידי פומפיוס (63 לפנה"ס):[2] ”פומפיוס כבש את היהודים ותפס את מקדשם ירושלים, שמעולם לא פלשו אליו”.[3] תיאור ירושלים כ"מקדש" הופיע כבר אצל פוליביוס.[4] אולם יש לציין שניתן להצדיק את הדגש שליוויוס שם על המקדש ולא על העיר, בשל האירועים שהתרחשו בזמן פומפיוס. העיר נכנעה ללגיונות הרומאים ללא התנגדות ורק המקדש הפגין הגנה עיקשת. כך תפיסת המקדש הייתה הישגו הצבאי העיקרי של פומפיוס ביהודה. בטענתו השגויה שמעולם לא פלשו למקדש בירושלים הסתמך ליוויוס על מקור שביקש להעצים ככל האפשר את הישגו של פומפיוס.[5]
ישנם אזכורים של סופרים אחרים לתיאור האירועים האלה אצל ליוויוס, שלא נשמרו, אבל כפי שניתן להסיק מהקטע הקודם, הוא עסק בהם בספר 102:[6]
יוסף בן מתתיהו מספר ש"בשעה שנכבשה העיר... שחטו האויבים המתפרצים את אלה שעסקו בקרבנות והמשיכו על אף זאת לשרת בקודש... מעידים על כך כל אלה שכתבו על מעשי פומפיוס... נוסף עליהם טיטוס ליוויוס, מחבר ספר דברי ימי הרומאים".[7]
לוקאנוס (אמצע המאה ה-1 לספירה) כתב: "ויהודה התמסרה לעבודת אל לא נודע. ליוויוס על יהודים: 'הם אינם מציינים לאיזו ישות אלוקית שייך בית־המקדש בירושלים, וגם אין למצוא שם כל צלם, מאחר שאין הם מאמינים שאלקים לובש דמות כלשהי'".[8][9] בהתאם לנוהגם של היסטוריונים מהעת העתיקה, כשהוא עומד לספר את סיפור כיבוש ירושלים, ליוויוס מצא לנכון לתאר במקום זה את האומה שאיתה הרומאים התנגשו בפעם הראשונה.[6]
יוהאנס לידוס (אמצע המאה ה-6 לספירה) כתב: "ליוויוס אומר, בחיבורו הכללי תולדות רומא, שהאלקים שהם עובדים שם אינו ידוע. כמו ליוויוס, לוקאנוס אומר שהמקדש בירושלים שייך לאל לא ודאי".[10][9] לידוס ככל הנראה לקח את ההפניה שלו לליוויוס מתוך הסכוליה ללוקאנוס, שלעיתים קרובות שימש לו כמקור, אולם ליוויוס עצמו לא כתב שמדובר באל "לא ידוע" אלא רק ציין שאין לו שם.[11]
ליוויוס מזכיר את היהודים בפעם השנייה בספר 128, כשהוא מספר על כך ש"גם היהודים נכבשו על ידי מפקדיו של אנטוניוס"[12] ומרמז על כיבוש ירושלים על ידי סוסיוס בשנת 37 לפנה"ס.[2][11]
תרגומי ספרו לעברית
- טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א', ב', כ"א, כ"ב, ל'. תרגמה מרומית שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
- תרמיל קלאסיקה: מסיפורי פולקנר/קסנופון/מופאסאן/ת. רוזוולט/ליוויוס/קיפלינג, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ד, 1984.
- טיטוס ליוויוס. מלחמות חניבעל - תולדות רומא מאז ייסוד העיר, ספרים 30-21. תרגם מלטינית: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, 2015.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: טיטוס ליוויוס |
- טיטוס ליוויוס, ספר תולדות רומא, ספר עשרים ואחד, פסקאות 1-5 בתרגום משה ליפשיץ
- Jona Lendering, "Livy", in: Livius.org
- גבי ליפשיץ, "טיטוס ליוויוס: תעודה או דמיון", בתוך: e-mago.
גיל גמבש, "מלחמות חניבעל": בזכות מה הפכה רומא לאימפריה, באתר הארץ, 16 בפברואר 2016, על התרגום למלחמות חניבעל.- גבי הרמן, המלחמה שראויה לציון יותר מכל המלחמות, באתר הארץ, 1 באפריל 2016, על התרגום למלחמות חניבעל.
- יואב רינון, מה מרשים בכתיבתו של טיטוס ליוויוס, באתר הארץ, 1 באפריל 2016, על התרגום למלחמות חניבעל.
הערות שוליים
- ^ שנות לידתו ומותו של ליוויוס שנויות במחלוקת. שנת לידה אפשרית אחרת היא 63 לפנ׳, ושנת מוות אפשרית אחרת היא 9 לס׳.
- ^ 2.0 2.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLVI. Livy, p. 328
- ^ Livius, Ab Urbe Condita Libri, Periochae, CII
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק ג, פסקה ג, סעיפים 136-135.
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLVI. Livy, p. 329
- ^ 6.0 6.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLVI. Livy, p. 330
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק ד, פסקה ג, סעיפים 68-66.
- ^ Scholia in Lucanum, II, 593
- ^ 9.0 9.1 תרגום לעברית מתוך: פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 2: האל היהודי, עמ' 60 (מאנגלית: להד לזר).
- ^ Lydus, De Mensibus, IV, 53
- ^ 11.0 11.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLVI. Livy, p. 331
- ^ Livius, Ab Urbe Condita Libri, Periochae, CXXVIII
