טיוטה:שלש עשרה מדות האמורות בחנינה

שלש עשרה מידות האמורות בחנינה
הנוסח המקורי שְׁלֹשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּחֲנִינָה. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה. חַלִּי פְּנֵי מַלְכֵּךְ בִּתְחִינָה. חַפֵּשֹ זְכוּת כְּנוּיִים קְרוּאִים שׁוֹשַׁנָּה. וּמַלְּטֵם מִכָּל רָעוֹת בְּזֹאת הַשָּׁנָה: אִם אַשְׁמָתָם גָּדְלָה עַד שְׁמֵי רוּם וְכוֹכְבֵיהֶם. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה בַקֵּשִׁי רַחֲמִים עֲלֵיהֶם. בַּטֵּל מֵהֶם כָּתוּב אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם: אִם גָּבְרוּ עֲוֹנוֹת וְעָצְמוּ מִלְּסַפְּרָה. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה דְּחִי אוֹתָם לְהַסְתִּירָה. דִבְבֵי עֹז בְּתַחַן בַּטֵּל כָּתוּב אַסְתִּירָה. לָמָה יְיָ תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה: אִם הֶעֱווּ פְּנֵי מַלְכָּם בְּעַזּוּת פָּנִים וּמֵצַח. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה וְהִתְחַנְּנִי לוֹ בְּפֶצַח. וְשִׁפְכִי כַּמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח אָדֹם וָצַח. לָמָּה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח: אִם זְדוֹנוֹת הִשִּׁיאוּ לֵב טִפֵּשׁ וְנִשְׁחַץ. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה חַלֵּץ אוֹתָנוּ מִמַּחַץ. חוּשִׁי וּבֹאִי נָא וּשְאִי קוֹל נַחַץ. לָמָּה קוֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ: אִם טָפְלוּ שֶׁקֶר בְּהֶגֶה וְהַוּוֹת לְעֻמֶּךָ. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה יַשְרִי יְדִידוּת נְעִימֶיךָ. יִתְגּוֹלְלוּ רַחֲמֶיךָ עַל שְׁאֵרִית עַמֶּךָ. לָמָּה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ: אִם כָּבְדוּ אֹזֶן לְסַלֵּף מִנִּי הַדֶּרֶךְ. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה לַחֳשִׁי עַל עַמֵּךְ בְּעֶרֶךְ. לֵב וָנֶפֶש שִׁפְכִי פְּנֵי קוֹנֵךְ וְצוּרֵךְ. לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עוֹבְרֵי דָרֶךְ: אִם מָרְדוּ בְּרֹב פִּשְׁעָם לְצוּר מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה נֹעַם עֲלֵיהֶם תְּבַקְּשִׁי. נוֹרָא מָרוֹם וְקָדוֹשׁ בְּעֶתֶר אֵלָיו תִּדְרְשִׁי. לָמָה יְיָ תִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי: אִם סָרְרוּ כְּפָרָה מֵרֹב עִתִּים וְיָמִים. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה עַיִן שְׂאִי לִמְרוֹמִים. עַל עַמֵּךְ פִּצְחִי פֶה מְעוּטֵי עַמִּים. לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים: אִם פְּשָׁעִים עָצְמוּ וְגָבְרוּ מְאֹד כְּתֶלֶא. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה צַפְצְפִי קוֹל לְהַפְלֵא. צְרוּפָה אִמְרָתֵךְ לְחַלוֹת עַל עַם אֵלֶּה. לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינְךָ מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַלֵּה: אִם קִלְקְלוּ מַעֲשִֹים לְהָזִיד וּלְהַרְשִׁיעַ. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה רַחַשִׁי לִבֵּךְ לְהוֹשִׁיעַ. קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ. לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ: אִם אָמְנָם שָׁבוּ כֻלָּם בְּלֵב וָנֶפֶשׁ לְחַלּוֹתֶךָ. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה תַּסְכִּים עִמָּם בִּמְחִילָתֶךָ. תַּעֲשֶׂה אָדוֹן לְמַעַנְךָ מְחַל וּסְלַח לַעֲדָתֶךָ. שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ: הנוסח המקובל כיום שְׁלֹשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּחֲנִינָה. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה. אֲחַלֶּה פְּנֵי מַלְכִּי בִּתְחִינָה. לְחַפֵּשֹ זְכוּת כְּנוּיִים קְרוּאִים שׁוֹשַׁנָּה. מַלְּטֵם מִכָּל רָעוֹת בְּזֹאת הַשָּׁנָה: אִם אַשְׁמָתָם גָּדְלָה עַד שְׁמֵי רוּם וְכוֹכְבֵיהֶם. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה אֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם. לְבַטֵּל מֵהֶם כָּתוּב אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם: אִם גָּבְרוּ עֲוֹנוֹת וְעָצְמוּ מִלְּסַפְּרָה. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה דְּחֵה אוֹתָם יְיָ לְהַסְתִּירָה. דִבּוּבֵי עֹז בְּתַחַן לְבַטֵּל מֵהֶם כָּתוּב אַסְתִּירָה. לָמָה יְיָ תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה: אִם הֶעֱווּ פְּנֵי מַלְכָּם בְּעַזּוּת פָּנִים וּמֵצַח. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה אֶתְחַנֵּן לוֹ בְּפֶצַח. וְנַפְשִׁי שִׁפְכִי כַּמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח אָדֹם וָצַח. לָמָּה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח: אִם זְדוֹנוֹת הִשִּׁיאוּ לֵב טִפֵּשׁ וְנִשְׁחַץ. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה חַלֵּץ אוֹתָם יְיָ מִמַּחַץ. חוּשׁ וּבֹא וְשָֹא קוֹל נַחַץ. לָמָּה קוֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ: אִם טָפְלוּ שֶׁקֶר בְּהֶגֶה וְהַוּוֹת לְעֻמֶּךָ. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה יְדִידוּת תִּזְכֹּר מַנְעִימֶיךָ. יִתְגּוֹלְלוּ רַחֲמֶיךָ עַל שְׁאֵרִית עַמֶּךָ. לָמָּה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ: אִם כָּבְדוּ אֹזֶן לְסַלֵּף מִנִּי הַדֶּרֶךְ. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה אֲלַחֵשׁ עַל עַמִּי בְּעֶרֶךְ. וְנַפְשִׁי שִׁפְכִי לִבֵּךְ פְּנֵי קוֹנֵךְ וְצוּרֵךְ. לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עוֹבְרֵי דָרֶךְ: אִם מָרְדוּ בְּרֹב פִּשְׁעָם לְצוּר מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה נַפְשִׁי נֹעַם עֲלֵיהֶם תְּבַקְּשִׁי. לְנוֹרָא מָרוֹם וְקָדוֹשׁ בְּעֶתֶר אֵלָיו תִּדְרְשִׁי. לָמָה יְיָ תִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי: אִם סָרְרוּ כְּפָרָה מֵרֹב עִתִּים וְיָמִים. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה אֶשָֹא עַיִן לִמְרוֹמִים. עַל עַמִּי אֶפְצֶה פֶה מְעוּטֵי עַמִּים. לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים: אִם פְּשָׁעִים עָצְמוּ וְגָבְרוּ מְאֹד כְּתֶלֶא. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה אֲצַפְצֵף קוֹל לְהַפְלֵא. צְרוּפָה אִמְרָתְךָ לְחַלוֹת עַל עַם אֵלֶּה. לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינְךָ מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַלֵּה: אִם קִלְקְלוּ מַעֲשִֹים לְהָזִיד וּלְהַרְשִׁיעַ. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה רָחַשׁ לִבִּי לְהוֹשִׁיעַ. קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ. לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ: אִם אָמְנָם שָׁבוּ כֻלָּם בְּלֵב וָנֶפֶשׁ לְחַלּוֹתֶךָ. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה תַּסְכִּים עִמָּם בִּמְחִילָתֶךָ. וַעֲשֵֹה אָדוֹן לְמַעַנְךָ מְחַל וּסְלַח לַעֲדָתֶךָ. שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ:

שלש עשרה מדות האמורות בחנינה הוא פיוט סליחות המכונה שלמונית ומסודר לפי סדר אלפביתי כפול למחצה (בסימן אב"ב גד"ד) שחובר על ידי רבי שלמה בן מנחם. הפיוט נאמר למנהג אשכנז בערב ראש השנה. נהוג לאומרו בצורה של "חזן וקהל" כמו פזמון.

תוכן הפיוט

הפיוט מבקש שגם אם הרבינו לחטוא ואשמתינו ”גָּדְלָה עַד שְׁמֵי רוּם וְכוֹכְבֵיהֶם”, בזכות י"ג מידות של רחמים ה' ימחל לנו על עוונותינו, ירחם עלינו וישמע קול תפילותינו. כל בית בפיוט מסתיים עם ציטוט מהתנ"ך המתחיל במילה "למה". בבית האחרון מבקשים ש”אִם אָמְנָם שָׁבוּ כֻלָּם בְּלֵב וָנֶפֶשׁ”, שהקב"ה יסכים עמם וימחל להם ויביא את הגאולה השלמה.

פולמוס אמירתו

בנוסח המקורי של הפיוט המשמעות היא שפונים למידותיו של הקב"ה ומבקשים מהם שייתפללו ויבקשו רחמים עלינו, לדוגמא בבית הראשון ”נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה. חַלִּי פְּנֵי מַלְכֵּךְ בִּתְחִינָה” וכן על זה הדרך בכל הפיוט, במשך הדורות היו רבים שפקפקו באמירתו וסברו שאין לומר את הפיוט בעקבות האיסור להתפלל למדותיו של הקב"ה, בדפוסים מאוחרים שינו את הנוסח ל”נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה. אֲחַלֶּה פְּנֵי מַלְכִּי בִּתְחִינָה” וכן בכל הפיוט אשר המשמעות היא שאנו מבקשים בזכות המידות ולא מהם, וכך התקבל כיום הנוסח ברוב המנהגים. בעקבות השינויים השתבשה האקרוסטיכון במקצת.

מבנה הפיוט

הפיוט מורכב משתים עשרה בתים בעלי ארבע שורות כל אחת. בכל בית ישנה חריזה פנימית. מהבית השני והילך הפיוט מסודר בסדר האלף בית כפול למחצה (בסימן אב"ב גד"ד) בכל בית, למעט בבית המקדים והאחרון, לאחר המילה ”אם” ובשורה השניה לאחר המילים ”נא כל מדה נכונה” ובתחילת השורה השלישית. בשורה הרביעית יש ציטוט מפסוק המתחיל במילה ”למה”. הבית המקדים אינו מתחיל ב"אם" ואינו מסתיים בפסוק "למה" והוא יוצר את האקרוסטיכון "שלמה בן מנחם חזק". הש' בבית האחרון הוא אחרי "אם אמנם" והוא מסתיים בפסוק ”שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ”.

מנהגי אמירתו

המנהג הרווח הוא לאמרו כפזמון (אף שהוא מוגדר שלמונית ולא פזמון) שאת הבית הראשון אומרים חזן ואחר כך קהל ואת הבתים האחרים אומרים הקהל ואחר כך החזן, יש שנהגו שאת השורה האחרונה בכל בית אומרים יחד הקהל והחזן. ברוב המנהגים נאמר הפיוט בניגון כמו מלאכי רחמים.