טיוטה:פורים קטן טבריה
| מדינה | ישראל |
|---|---|
| מועד | |
| תאריך | ד' בכסלו, י"ג בסיון, י"ד בתמוז, וט"ו בתמוז וז' באלול |
פורים קטן טבריה הם חמישה ימים (ד' בכסלו, י"ג בסיון, י"ד וט"ו בתמוז וז' באלול) בהם נהגו בעבר לחגוג בעיר טבריה זכר לניסים שנעשו בזמן רבי חיים אבולעפיה, כיום מציינים ימים אלו באי אמירת תחנון בלבד.
תקציר
בשנים בהן חידש רבי חיים אבולעפיה את היישוב היהודי בטבריה הגיע סולימאן אל עזאם פחת דמשק להילחם נגד דהאר אל-עומר שהיה מושל טבריה. הוא פתח במצור על העיר וירה פצצות רבות אך בניסים אף פצצה לא פגעה בשום אדם, בעל חיים או בית, ולזכר אותם ניסים תיקן רח"א שני ימי פורים קטן לתושבי טבריה. שלושת ימי פורים האחרים לא נודעה סיבתם.
השתלשלות האירועים
רקע גאופוליטי
במאה ה-18 הייתה ארץ ישראל בשליטת האימפריה העות'מאנית והתחלקה לשני אזורים אשר היו משוייכים כל אחד לאיילט (מחוז) אחר. אזור הגליל ועמק יזרעאל השתייכו לאיילט צידון ושאר הארץ הייתה משויכת לאיילט סוריה המכונה גם איילט דמשק.
בראש כל איילט מינה הסולטאן מושל (בערבית: ואלי) תפקיד זה נקרא פאשה והוא חודש מדי שנה. עיקר תפקידו של הפאשה היה לגבות את המיסים מהתושבים ולהעבירם לסולטאן בקונסטנטינופול. הכסף שנותר מהגבייה לאחר תשלום המיסים נשאר ברשות הפאשה. מאחר שתפקיד זה היה תקף לשנה בלבד ואף אחד לא ידע האם יכהן בתפקיד זה שנה נוספת, דאגו הפחוות לגבות מיסים רבים ככל האפשר, על מנת להגדיל את רווחיהם האישיים. ולעומת זאת, רווחת התושבים ושיפור חייהם ואף שמירה על הקיים נראו בעיניהם בזבוז זמן, כסף, מרץ והשקעה.
הפחוות שלטו בעיקר בערים המרכזיות ובסביבתן, ואילו באזורים מרוחקים יותר שלטו ראשי השבטים הבדואים הגדולים, שרכשו את המעמד הרשמי שלהם מהפחוות.
אחד מראשי השבטים הללו היה דאהר אל-עומר ממשפחת זידאן.
עלייתו של דאהר אל-עומר
דאהר אל-עומר (מערבית: דאהר בנו של עומר) היה הצעיר מבניו של עומר, אך למרות זאת הוא שאף להיות ראש המשפחה, ולשם כך הרחיק אט אט את אחיו הבוגרים. הוא החל לקשור יחסי ידידות עם בני הכפרים הסמוכים (עראבה למשל), לעזור להם במאבקיהם עם שכניהם הבדואים ולהגן על תושבי הסביבה מפני הפקידים הטורקים, כאשר המטרה העומדת למול עיניו היא לחכור בעצמו את זכות גביית המסים מידי הפחווה של צידון.
דאהר נשא את בתו של אחד מעשירי דמשק, לאחר זמן קצר האב הדמשקאי מת, ודהאר זכה לקבל הון רב. הונו הרב איפשר לדאהר להקדים ולשלם את מסי החכירה מראש, דבר שהקנה לו אמינות רבה אצל הפחה. דאהר עבר להתגורר בטבריה ואת אחיו סעד (שהיה אמור להיות ראש המשפחה) השאיר כשליט בבקעת בית-נטופה כאשר מושבו בדיר חנא. אשתו הדמשקאית סירבה להתגורר כאחת הנשים הבדואיות, לכן הוא בנה לה בנצרת ארמון שלימים הפך לבית הסראייה (בית המושל) ששרד עד ימינו, ועד שנות התשעים שימש כבניין העירייה של נצרת. במסגרת אחד מביקוריו בנצרת הכיר נערה מבנות נצרת ונשאה לאישה, דבר שהביא אותו להיות מעורב בחיי העיר.
כך, עם פוליטיקה זעירה, ערמומית ומחושבת, הצליח דאהר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-18 להשתלט באופן הדרגתי על כל אזורי הגליל העליון והתחתון ולהיות חוכר המיסים הראשי מטעם הפחה. הוא היה אמן במתן שוחד וידע לתת לאדם המתאים בזמן המתאים ובצורה זו השתלט על טבריה, נצרת וצפת.
השבטים שישבו בעמק סאנור ליד שכם, שהשתייכו לפחוות דמשק, שלטו בעמק יזרעאל. שבטים אלו הציקו לתושבי נצרת. דאהר יצא בראש צבאו, הביס את השבטים, רדף אחריהם עד סאנור והעביר את עמק יזרעאל לשליטתו.
הגעתו של רבי חיים אבולעפיה לטבריה
בשנת ה'ת"ק (1738) נודע לדהאר, כי רבי חיים אבולעפיה שוקל לעלות ארצה מאיזמיר. דאהר הזמין אותו לחדש את היישוב היהודי בטבריה, זאת לאחר שבעקבות רדיפת הערבים והמלחמות התכופות פסק היישוב היהודי בעיר משנת ה'ת"ל (1670) ולא חודש במשך שבעים שנה. לפני כן כיהן זקנו רבי חיים אבולעפיא הזקן כרב העיר, דבר שהוסיף לרצונו של נכדו לרצות להחזיר את העטרה ליושנה.
רבי חיים נענה לבקשה ובשנת ה'תק"ג (1740) הוא הגיע לטבריה דרך עכו. דהאר קיבל אותו בכבוד רב, "הלבישו לבוש יקר הערך כלבוש מלכות. וכל אשר שאל ממנו הרב לא חסר דבר"[1].
חידוש היישוב היהודי בטבריה
עם בואו של רבי חיים התחיל להתפתח יישוב יהודי הן מסחרי והן דתי, בחסותו של דהאר.
על חורבותיו של בית הכנסת העתיק בו התפלל האר"י נבנה בית כנסת "נאה ומפואר מאין כמוהו בכל ארץ ישראל". בית הכנסת נקרא בשם "עץ החיים".
כמו כן נבנה בעיר בית מרחץ, חנויות שוק ובית בד לשמן שומשמין. כדברי חתנו, רבי יעקב בירב: "כל אנשי טבריה דשנים ורעננים שמחים אלי גיל כי הארץ שקטה מפחד רעה ואין מחריד". רבי חיים אבולעפיה התמסר להתפתחות העיר ודאג למקורות פרנסה ליושבי העיר.
חידוש היישוב העברי בטבריה עשה רושם רב בגולה, ורבים ראו בכך סימן לגאולה הקרובה. גם רבי חיים אבולעפיה האמין שחידוש היישוב היהודי בגליל הוא פתח לימות המשיח, וגאולת העם היהודי כולו. לפיכך בתקופתו התגברה העלייה לארץ. ב-27 במרץ 1742 ביקר גם ר' חיים בן עטר את ר' חיים אבולעפיה בטבריה.
כפי הנראה, שלטונו של דאהר אל עומר לא מצא חן בעיני השלטון המרכזי בטורקיה, והסולטאן הורה למשנה למלך, הפאשה היושב בדמשק, סולימאן פאשה, להרוג את דאהר ולהחריב את ממלכתו. הדבר נודע לרבי חיים אבולעפיה באוגוסט 1742, והוא פנה לדאהר. בהנהגתו של רבי חיים אבולעפיה, תמכו יהודי הגליל בדאהר אל עומר. ב-1 בדצמבר 1742 ניצח דאהר את הפאשה, ויום זה הפך ליום חג עבור יהודי טבריה.
כיום
כאמור, כיום אין אירועים מיוחדים הנחגגים בימים אלו, אך תושבי טבריה אינם אומרים תחנון. בשנת ה'תשע"ט לאחר שנכנס הרב בוחבוט לתפקיד רב העיר הוא ביטל את אי אמירת התחנון, והשמיט את האיזכורים לכך בלוחות שנה היוצאים מטעם המועצה הדתית, אך לאחר מכן בשנת ה'תש"פ הוא חזר בו והחזיר את הציונים האלו ללוח.
מקורות
הסיפור נכתב בזמנו על ידי רבי יעקב בירב חתנו של רבי חיים אבולעפיה בספר זיכרונות מיוחד בשם 'זמרת הארץ' כדי להודות לה' על הניסים שנעשו. הסיפור הועתק בכמה מקומות, כגון ילקוט מעם לועז על מגילת אסתר, וספר 'טבור הארץ' לרבי משה קלירס. כמו כן ניתן למצוא בספרים של מחברים טבריינים בשנים מאוחרות איזכורים למאורעות אלו.
קישורים חיצוניים
- שאלה בנושא פורים קטן טבריה לרב בן ציון מוצפי באתר דורש ציון.
- יצחק ברוך, היינו בצרות, מה עושים? פורים קטן טבריה ודיון בקביעת חגים לזכר ניסים, ד' בכסלו ה'תשע"ט, באתר צריך עיון.
הערות שוליים
- ^ אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, עמ' 75.