חטיפת לינדברג

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חטיפת לינדברג
מקום ניו ג'רזי, ארצות הברית
מבצע ריצ'רד האופטמן (אנ')
מניע ככל הנראה כופר נפש

ב-1 במרץ 1932 צ'ארלס אוגוסטוס לינדברג הבן (באנגלית: .Charles Augustus Lindbergh Jr; נולד ב-22 ביוני 1930), בנם בן 20 החודשים של קולונל צ'ארלס לינדברג ואשתו אן מורו לינדברג (אנ'), נרצח לאחר שנחטף מעריסתו בקומה העליונה בביתם של בני הזוג לינדברג, הייפילדס (אנ'), באיסט אמוול, ניו ג'רזי (אנ'), ארצות הברית.[1] ב-12 במאי גילה נהג משאית את גופת הפעוט לצד כביש סמוך.[2][3]

בספטמבר 1934 נעצר מהגר גרמני בשם ריצ'רד האופטמן בחשד שביצע את הפשע. לאחר משפט שהחל ב-2 בינואר ונמשך עד 13 בפברואר 1935, האופטמן נמצא אשם ברצח בכוונה תחילה ונידון למוות. למרות הרשעתו, הוא המשיך לטעון לחפותו, אך כל הערעורים נדחו, והוא הוצא להורג בכיסא חשמלי בכלא של מדינת ניו ג'רזי (אנ') ב-3 באפריל 1936.[4] עד היום ישנן מחלוקות בנוגע לאשמתו או חפותו של האופטמן. משפטנים התייחסו למשפט כאחד מ"משפטי המאה".[5] הפשע דרבן את הקונגרס של ארצות הברית להעביר את חוק החטיפה הפדרלי (אנ') (המכונה "חוק לינדברג הקטן"), שהפך את הובלת קורבן חטיפה מעבר לקווי המדינה לפשע פדרלי (אנ')‏.[6]

החטיפה

בסביבות השעה 9 בערב ב-1 במרץ 1932, בטי גו, המטפלת של בני הזוג לינדברג, גילתה שצ'ארלס אוגוסטוס לינדברג הבן לא היה עם אימו, אן מורו לינדברג, שזה עתה יצאה מהאמבטיה. לאחר מכן התריעה המטפלת לאב, צ'ארלס לינדברג, שהלך מייד לחדרו של הילד, ומצא שם במעטפה על אדן החלון מכתב כופר, שנכתב בכתב יד ודקדוק גרועים. לינדברג לקח אקדח, ויצא לבדוק את השטח שמסביב לבית עם המשרת המשפחתי;[7] הם מצאו טביעות באדמה מתחת לחלון חדר התינוק, חלקים מסולם עץ ושמיכה של תינוק.[7] המשרת חייג למשטרה המקומית בזמן שלינדברג יצר קשר עם עורך הדין וידידו, הנרי ברקינרידג' (אנ'), ועם משטרת מדינת ניו ג'רזי.[7]

החקירה

מכתב הכופר
יצירה מחדש של ה"חתימה" של מכתב הכופר, עם נקודות שחורות המייצגות את החורים בנייר

נערך חיפוש נרחב בבית ובסביבתו על ידי שוטרים מקומיים, בתיאום עם משטרת מדינת ניו ג'רזי.

לאחר חצות, בדק מומחה טביעות אצבע את מכתב הכופר ואת הסולם; לא נמצאו טביעות אצבע או טביעות רגליים שמישות, מה שהוביל את המומחים למסקנה שהחוטף או החוטפים לבשו כפפות והיה להם סוג של בד על סוליות הנעליים שלהם.[8] בחדר התינוק לא נמצאו טביעות אצבע של מבוגרים, כולל באזורים שעדים הודו שנגעו בהם, כמו החלון, אך נמצאו טביעות אצבעותיו של התינוק.

מכתב הכופר הקצר, בכתב יד, היה רצוף שגיאות איות ודקדוק:

Dear Sir! Have 50.000$ redy 25 000$ in 20$ bills 15000$ in 10$ bills and 10000$ in 5$ bills After 2–4 days we will inform you were to deliver the mony. We warn you for making anyding public or for notify the Police the child is in gut care. Indication for all letters are Singnature and 3 hohls.[9]

תרגום תוכן המכתב:

אדון יקר! הכן $50,000, $25,000 בשטרות של $20, $15,000 בשטרות של $10 ו-$10,000 בשטרות של $5. אחרי 2–4 ימים אנחנו נודיע לך לאן להביא את הכסף. אנחנו מזהירים אותך לא לעשות שום דבר פומבי או להודיע למשטרה, הילד מטופל היטב. הסימון לכל המכתבים יהיה החתימה ושלושת החורים.

בתחתית המכתב היו שני עיגולים כחולים מחוברים זה לזה המקיפים עיגול אדום, עם חור שחורר דרך העיגול האדום ועוד שני חורים משמאל ומימין.

אנשי מקצוע ביצעו בדיקה נוספת של מכתב הכופר, וגילו שהכול נכתב על ידי אותו אדם. הם קבעו על סמך האנגלית המוזרה שהכותב כנראה היה זר ובילה זמן מה, אך מעט, בארצות הברית. לאחר מכן, ה-FBI פרסם קלסתרון של האיש שלדעתם הוא החוטף.[10]

ניסיון נוסף לזהות את החוטף נעשה באמצעות בדיקת הסולם ששימש בחטיפת הילד. המשטרה הבינה שאף על פי שהסולם נבנה בצורה לא נכונה, הוא נבנה על ידי מישהו שידע לעבוד עם עץ והיה לו ניסיון קודם בבנייה. לא נמצאו טביעות אצבע על הסולם. נבדקו שברי עץ, שכן המשטרה סברה שראיות אלו יובילו לחוטף. המשטרה שכרה איש מקצוע שבדק בכמה סוגי עץ שונים נעשה שימוש, איזה דפוס נוצר על ידי חורי המסמרים ואם הוא נבנה בתוך הבית או בחוץ. תוצאות הבדיקה היו מרכיב מרכזי במשפטו של האיש שהואשם בחטיפה.

ב-2 במרץ 1932 ראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר יצר קשר עם משטרת מדינת ניו ג'רזי, ואמר שהם מוזמנים לפנות בבקשה למשאבים, והבולשת תספק כל סיוע במידת הצורך. ל-FBI לא הייתה סמכות שיפוט פדרלית עד 13 במאי 1932, כאשר נשיא ארצות הברית הכריז שה-FBI עומד לרשות משטרת ניו ג'רזי, וכי על ה-FBI לתאם ולנהל את החקירה.

משטרת מדינת ניו ג'רזי הציעה פרס של $25,000 (שווה ערך ל-$558,000 בשנת 2023) לכל מי שיכול לספק מידע על המקרה.

ויולט שארפ, שנחשדה כמעורבת, התאבדה ב-10 ביוני,[11][12] לפני שעמדה להיחקר בפעם הרביעית.[13] מעורבותה נשללה מאוחר יותר לאחר אימות האליבי שלה בליל 1 במרץ 1932.

באוקטובר 1933 הודיע הנשיא פרנקלין רוזוולט שהבולשת הפדרלית תקבל סמכות שיפוט מלאה בתיק.

חשיבות המקרה

השמועה על החטיפה התפשטה במהירות. מאות אנשים הגיעו לאחוזה והשמידו כל עדות לטביעת רגל.[14] יחד עם המשטרה, הגיעו לאחוזת לינדברג אנשים מקושרים. קולונלים צבאיים הציעו את עזרתם, אם כי רק אחד היה בעל מומחיות באכיפת חוק – נורמן שוורצקופף (אנ'), מפקח משטרת מדינת ניו ג'רזי. שני הקולונלים האחרים היו הנרי ברקינרידג', עורך דין בוול סטריט, וויליאם דונובן, גיבור מלחמת העולם הראשונה שעמד מאוחר יותר בראש המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS), שלימים הפך ל-CIA. לינדברג והקולונלים שיערו שהחטיפה בוצעה על ידי אנשי פשע מאורגן. הם חשבו שהמכתב נכתב על ידי מישהו שדיבר גרמנית כשפת אם. בשלב זה, צ'ארלס לינדברג השתמש בהשפעתו כדי לשלוט בכיוון החקירה.[15]

הם יצרו קשר עם מיקי רוזנר, אדם שנהג להסתובב באזור ברודוויי ולפי השמועות היה מקושר למאפיונרים. רוזנר פנה לשני בעלים של ספיק איזי, סלבטורה ספיטלה ואירווינג ביטז, בבקשת סיוע. לינדברג התחבר במהירות עם הצמד ומינה אותם למתווכים שלו מול המאפיה. כמה דמויות מוכרות בפשע המאורגן – במיוחד אל קפונה, וילי מורטי (אנ'), ג'ו אדוניס (אנ') ואבנר צווילמן (אנ') – יצרו קשר מהכלא, והציעו לעזור להחזיר את התינוק תמורת כסף או טובות הנאה משפטיות. ספציפית, קפונה הציע סיוע בתמורה לשחרור מהכלא בתירוץ שהסיוע שלו יהיה יעיל יותר.

בבוקר שלאחר החטיפה הודיעו הרשויות לנשיא הרברט הובר על הפשע. באותה תקופה, החטיפה סווגה כפשע מדיני, ונראה כי לא הייתה עילה למעורבות פדרלית בפרשה. התובע הכללי ויליאם דוויט מיטשל נפגש עם הובר והודיע שכל המנגנון של משרד המשפטים יופעל כדי לשתף פעולה עם הרשויות בניו ג'רזי.[16]

לשכת החקירות (לימים ה-FBI) הוסמכה לחקור את המקרה, ובו-בזמן נאמר למשמר החופים, לשירות המכס (אנ'), לשירות ההגירה האמריקני (אנ') ולמשטרת המטרופולין של מחוז קולומביה ששירותיהם עשויים להידרש. גורמים רשמיים בניו ג'רזי הכריזו על פרס של $25,000 עבור החזרתו של "לינדי הקטן" בריא ושלם. משפחת לינדברג הציעה פרס נוסף של $50,000 משלהם. בשלב זה, הפרס הכולל של $75,000 (כ-$1,801,000 ב-2024) היה סכום כסף אדיר, מכיוון שהאומה הייתה בעיצומו של השפל הגדול.

ב-6 במרץ הגיע בדואר מכתב כופר חדש אל בית לינדברג. המכתב היה חתום בחותמת דואר מ-4 במרץ בברוקלין, והוא נשא את הסימנים האדומים והכחולים המחוררים. הכופר הועלה ל-$70,000. מכתב כופר שלישי חתום בחותמת דואר מברוקלין, שכלל גם הוא את הסימנים הסודיים, הגיע בדואר אל ברקינרידג'. במכתב נאמר לבני הזוג לינדברג שג'ון קונדון יהיה המתווך הרשמי בין בני הזוג לינדברג לחוטף, והם נתבקשו לפרסם מודעה בעיתון שהמכתב השלישי התקבל. ההנחיות ציינו את גודל הקופסה שהכסף צריך להגיע בה, והזהירו את המשפחה שלא לפנות למשטרה.

ג'ון קונדון

במהלך תקופה זו, ג'ון קונדון (אנ') – אישיות ידועה בברונקס ומורה בית ספר בדימוס – הציע $1,000 אם החוטף ימסור את הילד לכומר קתולי. קונדון קיבל מכתב שעל פי הדיווחים נכתב על ידי החוטפים; המכתב אישר את קונדון כמתווך שלהם עם בני הזוג לינדברג.[17] לינדברג התייחס אל המכתב כאמיתי.

בעקבות ההנחיות האחרונות של החוטף, קונדון פרסם מודעה מסווגת בעיתון "New York American" (אנ'), בה נכתב: "הכסף מוכן. ג'אפסי."[18] לאחר מכן המתין קונדון להנחיות נוספות מהחוטפים.[19]

פגישה בין "ג'אפסי" לנציג הקבוצה שטענה כי הם החוטפים נקבעה בסופו של דבר לשעה מאוחרת של ערב אחד בבית הקברות וודלון (אנ') בברונקס. לדברי קונדון, האיש נשמע זר אך נשאר בצללים במהלך השיחה, וקונדון לא הצליח להסתכל מקרוב על פניו. האיש אמר ששמו ג'ון, והוא סיפר את סיפורו: הוא היה מלח "סקנדינבי", מחבורה של שלושה גברים ושתי נשים. התינוק הוחזק על סירה, ללא פגע, אך יוחזר רק תמורת תשלום הכופר. כשקונדון הביע ספק ש"ג'ון" אכן מחזיק בתינוק, הוא הבטיח הוכחה – החוטף יחזיר בקרוב את חליפת השינה של התינוק. כשנשאל שוב, הבטיח לקונדון שהתינוק בחיים.

ב-16 במרץ קיבל קונדון בדואר חליפת שינה של פעוט, ומכתב כופר שביעי.[20] לאחר שלינדברג זיהה את חליפת השינה, קונדון פרסם מודעה חדשה בעיתון "Home News": "הכסף מוכן. אין שוטרים. אין שירות חשאי. אני בא לבד, כמו בפעם הקודמת". ב-1 באפריל קיבל קונדון מכתב שאומר שהגיע הזמן למסור את תשלום הכופר.

תשלום כופר

כספי הכופר נארזו בקופסת עץ שנבנתה בהזמנה אישית בתקווה שניתן יהיה לזהותה מאוחר יותר. כספי הכופר כללו מספר תעודות זהב (אנ'); מאחר שתעודות זהב עמדו לצאת מהמחזור,[20] הייתה תקווה שכל מי שיבזבז אותן ימשוך תשומת לב רבה יותר.[4][21] השטרות לא סומנו, אך מספריהם הסידוריים נרשמו. חלק מהמקורות מייחסים את הרעיון הזה לפרנק וילסון (אנ'),[22] אחרים לאלמר לינקולן איירי (אנ').[23][24]

ב-2 באפריל קיבל קונדון פתק ממתווך, נהג מונית לא ידוע. קונדון פגש את "ג'ון" ואמר לו שהם הצליחו לגייס רק $50,000. האיש קיבל את הכסף ונתן לקונדון פתק לפיו הילד נמצא בטיפולן של שתי נשים תמימות.

גילוי הגופה

איור של צ'ארלס הבן על שער המגזין "טיים" ב-2 במאי 1932

ב-12 במאי נהג משאית בשם אורוויל וילסון ועוזרו ויליאם אלן עצרו לצד כביש כ-7.2 ק"מ דרומית לבית לינדברג ליד הכפר מאונט רוז (אנ') בעיר הופוול השכנה.[3] כאשר אלן נכנס לחורשה כדי להטיל את מימיו, הוא גילה גופה של פעוט.[25] הגולגולת הייתה שבורה קשות, והגופה במצב של ריקבון; היו אינדיקציות לניסיון קבורה נמהר.[2][25] מטפלת המשפחה זיהתה את הגופה כתינוק הנעדר לפי מום בכף רגל ימין וחולצה שהיא הכינה. נראה היה שהתינוק נהרג ממכה בראשו. לינדברג עמד על כך שהגופה תישרף.[26]

ביוני 1932 החלו גורמים רשמיים לחשוד שהפשע בוצע על ידי מישהו שבני הזוג לינדברג הכירו. הם חשדו בוויולט שארפ, משרתת משק בריטית בבית מורו שמסרה מידע סותר לגבי מקום הימצאה בליל החטיפה. דווח כי היא נראתה עצבנית וחשודה כאשר נחקרה. היא התאבדה ב-10 ביוני 1932, על ידי בליעת משחת כסף שהכילה ציאניד רגע לפני שנחקרה בפעם הרביעית.[13][27] האליבי שלה אומת מאוחר יותר, והמשטרה ספגה ביקורת קשה על נקיטת יד קשה בחקירה.[28]

גם קונדון נחקר על ידי המשטרה, ובביתו נערך חיפוש, אך לא נמצא דבר מפליל. צ'ארלס לינדברג עמד לצד קונדון בזמן זה.[29]

החקירה הלא רשמית של ג'ון קונדון

לאחר מציאת הגופה, קונדון נותר מעורב באופן לא רשמי בתיק. בעיני הציבור הוא הפך לחשוד, ובחוגים מסוימים הושמץ.[30] במהלך השנתיים שלאחר מכן הוא ביקר במחלקות המשטרה והתחייב למצוא את "ג'ון מבית הקברות".

מעשיו של קונדון בפרשה הפכו יותר ויותר ראוותניים. באחד המקרים, בעת שנסע באוטובוס עירוני, טען קונדון כי ראה חשוד ברחוב, והורה לאוטובוס לעצור. הנהג המבוהל נענה, וקונדון זינק מהאוטובוס, אף על פי שהחשוד חמק ממנו. קונדון ספג ביקורת בתור נצלן כאשר הסכים להופיע במופע וודוויל בנוגע לחטיפה.[31] מגזין "Liberty" (אנ') פרסם דיווח סדרתי על מעורבותו של קונדון בחטיפת לינדברג תחת הכותרת "Jafsie Tells All"‏.[32]

מעקב אחר כספי הכופר

החוקרים שעבדו על התיק הגיעו תוך זמן קצר למבוי סתום. לא היו התפתחויות ומעט ראיות מכל סוג שהוא, אז המשטרה הפנתה את תשומת לבה למעקב אחר תשלומי הכופר. הוכנה חוברת עם המספרים הסידוריים על שטרות הכופר, ו-250,000 עותקים הופצו לבתי עסק, בעיקר בניו יורק.[20][21] כמה משטרות הכופר הופיעו במקומות שונים, חלקם רחוקים כמו שיקגו ומיניאפוליס, אבל אלה שבזבזו את השטרות מעולם לא נמצאו.

לפי צו נשיאותי (אנ'), כל תעודות הזהב היו אמורות להיות מוחלפות בשטרות אחרים עד 1 במאי 1933.[33] כמה ימים לפני המועד האחרון, אדם הביא $2,980 לבנק במנהטן להחלפה; מאוחר יותר התברר שהשטרות היו מכספי הכופר. האדם הזדהה בתור ג'יי ג'יי פוקנר מ-"149th Street‏ West‏ 537".[21] אף איש בשם פוקנר לא התגורר בכתובת הזו, ובחורה בשם ג'יין פוקנר שהתגוררה שם 20 שנה קודם לכן הכחישה מעורבות.[21]

מעצר האופטמן

במהלך תקופה של שלושים חודשים, בוזבזו מספר שטרות מכספי הכופר ברחבי העיר ניו יורק. הבלשים הבחינו שרבים מהשטרות הוצאו לאורך קו הרכבת התחתית של שדרת לקסינגטון (אנ'), שחיברה את הברונקס עם הצד המזרחי של מנהטן, הכולל את השכונה הגרמנית-אוסטרית יורקוויל(אנ').[4]

ב-18 בספטמבר 1934 הבחין פקיד בנק במנהטן בתעודת זהב מכספי הכופר;[20] מספר לוחית רישוי ניו יורקית (4U-13-41-N.Y) שנכתב בעיפרון בשולי השטר עזר לאתר את מקור השטר בתחנת דלק בסביבה. מנהל התחנה רשם את מספר לוחית הרישוי מכיוון שהלקוח התנהג באופן "מחשיד" ו"ייתכן שהוא היה זייפן".[4][20][21][34] לוחית הרישוי הייתה שייכת למכונית סדאן בבעלות ריצ'רד האופטמן מ-"222nd Street‏ East‏ 1279" בברונקס,[4] מהגר עם עבר פלילי בגרמניה. כאשר האופטמן נעצר, הוא נשא תעודת זהב בודדת בשווי 20 דולר[4][20] ומעל $14,000 מכספי הכופר נמצאו במחסן שלו.[35]

האופטמן נעצר, נחקר והוכה לפחות פעם אחת במהלך היום והלילה שלאחר מכן.[21] האופטמן הצהיר כי הכסף ופריטים נוספים הושארו אצלו על ידי חברו ושותפו לעסקים לשעבר איזידור פיש. פיש מת ב-29 במרץ 1934, זמן קצר לאחר שחזר לגרמניה.[4] האופטמן ציין כי רק לאחר מותו של פיש נודע לו כי קופסת הנעליים שנותרה אצלו מכילה סכום כסף נכבד. הוא שמר על הכסף כי טען שפיש היה חייב לו מעסקה שעשו.[4] האופטמן הכחיש בעקביות כל קשר לפשע או ידיעה שהכסף בביתו הגיע מכספי מכופר.

כשהמשטרה ערכה חיפוש בביתו של האופטמן, היא מצאה כמות ניכרת של ראיות נוספות הקושרות אותו לפשע. פריט אחד היה מחברת שהכילה שרטוט של בניית סולם דומה לזה שנמצא בבית לינדברג במרץ 1932. מספר הטלפון של ג'ון קונדון, יחד עם כתובתו, התגלו כתובים על דלת ארון בבית. ראיה מרכזית, חתיכת עץ, התגלתה בעליית הגג של הבית. לאחר שנבדקה על ידי מומחה, נקבע כי מדובר בהתאמה מדויקת לעץ ששימש לבניית הסולם שנמצא בזירת הפשע.[36]

האופטמן הועמד לדין בברונקס ב-24 בספטמבר 1934, בגין סחיטת כופר בסך $50,000 מצ'ארלס לינדברג.[4] שבועיים לאחר מכן, ב-8 באוקטובר, הוגש נגד האופטמן כתב אישום בניו ג'רזי בגין רצח צ'ארלס אוגוסטוס לינדברג הבן.[20] יומיים לאחר מכן, הוא נמסר לשלטונות ניו ג'רזי על ידי מושל ניו יורק הרברט ליהמן כדי לעמוד בפני אישומים הקשורים ישירות לחטיפת התינוק ורציחתו. האופטמן הועבר לכלא המחוזי של הנטרדון בפלמינגטון, ניו ג'רזי, ב-19 באוקטובר.[20]

משפט והוצאה להורג

משפט

לינדברג מעיד במשפטו של האופטמן, האופטמן נמצא בחצי פרופיל בצד ימין

האופטמן הואשם ברצח בנסיבות מחמירות (אנ') עבירה שבחלקים מסוימים בארצות הברית עשויה להוביל לעונש מוות. המשפט נערך בבית המשפט המחוזי של הנטרדון (אנ') בפלמינגטון, ניו ג'רזי (אנ'), ובמהרה זכה לכינוי "משפט המאה".[37] עיתונאים מילאו את העיירה, וכל המלונות היו בתפוסה מלאה. השופט תומאס וויטאקר טרנצ'רד (אנ') ניהל את המשפט.

בתמורה לזכויות פרסום סיפורו של האופטמן, העיתון "New York Daily Mirror" (אנ') שכר את עורך הדין אדוארד ריילי (אנ') כעורך דינו של האופטמן.[38] דייוויד וילנץ (אנ'), התובע הכללי של ניו ג'רזי (אנ'), עמד בראש התביעה.

הראיות נגד האופטמן כללו $20,000 מכספי הכופר שנמצאו במחסן שלו ועדויות שלפיהן כתב ידו והאיות שלו דומים לאלו של מכתבי הכופר. שמונה מומחי כתב יד, ביניהם אלברט אוסבורן (אנ'),[39] הצביעו על קווי דמיון בין מכתבי הכופר לבין דגימות הכתיבה של האופטמן. ההגנה קראה למומחה כדי להפריך את הראיות הללו, בעוד שני מומחים אחרים סירבו להעיד;[39] שני המומחים דרשו $500 לפני שהסתכלו בפתקים, ושוחררו כאשר לויד פישר, חבר בצוות המשפטי של האופטמן,[40] סירב לשלם.[41] מומחים אחרים ששכרה ההגנה מעולם לא זומנו להעיד.[42]

על בסיס עבודתו של ארתור קוהלר (אנ') במעבדה למוצרי יער (אנ'), הציגה המדינה תצלומים המדגימים כי חתיכת עץ מהסולם תואמת לקרש מרצפת עליית הגג של האופטמן: סוג העץ, כיוון צמיחת העץ, דפוס הכרסום, פני השטח הפנימיים והחיצוניים של העץ היו זהים, וארבעה חורי מסמר שהוצבו בצורה מוזרה תאמו לחורי מסמר בקורות בעליית הגג של האופטמן.[43][44] כתובתו של קונדון ומספר הטלפון שלו נכתבו בעיפרון על דלת ארון בביתו של האופטמן, והאופטמן אמר למשטרה שכתב את כתובתו של קונדון:

"בטח קראתי אותה בכתבה בעיתון על הסיפור. התעניינתי קצת ותיעדתי את זה קצת, ואולי סתם הייתי בארון, וקראתי את העיתון וכתבתי את הכתובת... אני לא יכול לתת שום הסבר לגבי מספר הטלפון."

התובע וילנץ הציג שרטוט של סולם שנמצא באחת המחברות של האופטמן. האופטמן אמר שהשרטוט הזה ורישומים אחרים במחברת היו פרי יצירתו של ילד.[45]

אף על פי שלא היה לו מקור פרנסה ברור, האופטמן קנה רדיו בשווי $400 (שווה ערך ל-$9,110 ב-2023) ושלח את אשתו לטיול לגרמניה.

האופטמן זוהה כאדם שאליו נמסרו כספי הכופר. עדים אחרים העידו כי האופטמן הוא זה שבזבז חלק מתעודות הזהב של לינדברג; שהוא נראה באזור האחוזה, באיסט אמוול, ניו ג'רזי, ביום החטיפה; וכי הוא נעדר מעבודתו ביום תשלום הכופר והתפטר מעבודתו כעבור יומיים. האופטמן מעולם לא חיפש עבודה אחרת לאחר מכן, ובכל זאת המשיך לחיות ברווחה.[46]

כאשר סיים התובע את טענותיו, פתחה ההגנה בבדיקה ממושכת של האופטמן. בעדותו הכחיש האופטמן את האשמה, והתעקש כי קופסת תעודות הזהב הושארה במחסנו על ידי חבר, איזידור פיש, שחזר לגרמניה בדצמבר 1933 ומת שם במרץ 1934. האופטמן אמר שיום אחד מצא קופסת נעליים שהשאיר אחריו פיש, אותה אחסן האופטמן במדף העליון של חדר המטאטאים שלו במטבח, לאחר מכן גילה את הכסף, שלימים הבין שמדובר ב-$40,000 (שווה ערך ל-$713,000 ב-2023). האופטמן אמר שמכיוון שפיש היה חייב לו כ-$7,500 מעסקים קודמים, הוא שמר את הכסף לעצמו וחי ממנו מאז ינואר 1934.

ההגנה קראה לאשתו של האופטמן, אנה, כדי לאשש את הסיפור לגבי פיש. בחקירה הנגדית היא הודתה שאומנם תלתה את הסינר שלה מדי יום על וו גבוה במדף העליון, אבל היא לא זכרה שראתה שם קופסת נעליים כלשהי. מאוחר יותר העידו עדים נוספים כי פיש לא יכול היה להיות בזירת הפשע, וכי לא היה לו כסף לטיפולים רפואיים כאשר נפטר משחפת. בעלת הבית של פיש העידה שהוא בקושי יכול היה להרשות לעצמו את השכירות השבועית של חדרו בסך $3.50.

בנאום הסיום טען עורך דינו של האופטמן שהראיות נגדו היו נסיבתיות לחלוטין, משום שאף עד אמין לא הציב את האופטמן בזירת הפשע, וגם לא נמצאו טביעות אצבעותיו על הסולם, על מכתבי הכופר או בכל מקום בחדר הילד.[47]

ערעורים

האופטמן הורשע ב-13 בפברואר 1935, ונידון מייד למוות. עורכי דינו ערערו לבית המשפט לטעויות ולערעורים בניו ג'רזי (אנ'), שהיה אז בית המשפט העליון של המדינה; הערעור נדחה ב-29 ביוני 1935.[48]

מושל ניו ג'רזי הרולד הופמן (אנ') ביקר בסתר את האופטמן בתאו בערב 16 באוקטובר, מלווה בסטנוגרף שדיבר גרמנית שוטפת. הופמן דחק בחברי בית המשפט לטעויות וערעורים לבקר את האופטמן.

בסוף ינואר 1936, בעודו מצהיר כי אין לו עמדה באשר לאשמתו או חפותו של האופטמן, הופמן ציטט ראיות לכך שהפשע אינו עבודה של "אדם אחד" והנחה את שוורצקופף להמשיך בחקירה יסודית ואובייקטיבית במאמץ להעמיד לדין את כל הצדדים המעורבים.[49]

ב-27 במרץ נודע לעיתונות כי הופמן שוקל דחייה שנייה של גזר דין המוות של האופטמן וביקש חוות דעת האם למושל יש זכות להוציא דחייה שנייה.[50]

ב-30 במרץ 1936 נדחה הערעור השני והאחרון של האופטמן בבקשה לחנינה ממועצת החנינות של ניו ג'רזי.[51] מאוחר יותר הודיע הופמן כי החלטה זו תהיה הפעולה המשפטית האחרונה בתיק, וכי לא יעניק דחייה נוספת.[52] למרות זאת, הייתה דחייה נוספת, כאשר חבר המושבעים הגדול של מחוז מרסר (אנ'), שחקר את הודאתו ומעצרו של התובע של טרנטון, פול ונדל, ביקש עיכוב ממנהל בית הכלא מארק קימברלינג.[53] הדחייה האחרונה הזו הסתיימה כאשר התובע במחוז מרסר הודיע לקימברלינג כי חבר המושבעים הגדול התפזר לאחר שהצביע על סיום חקירתו מבלי להאשים את ונדל.[54]

הוצאה להורג

האופטמן דחה הצעה גדולה מעיתון של ויליאם רנדולף הרסט להודאה וסירב להצעה של הרגע האחרון להמיר את עונשו מעונש מוות למאסר עולם ללא שחרור על-תנאי בתמורה להודאה. הוא הוצא להורג בכיסא חשמלי ב-3 באפריל 1936.

לאחר מותו, כמה עיתונאים וחוקרים עצמאיים העלו שאלות רבות על הדרך בה התנהלה החקירה ובנוגע להגינות המשפט, לרבות הטרדת עדים ושתילת ראיות. פעמיים בשנות ה-80 תבעה אנה האופטמן את מדינת ניו ג'רזי על הוצאתו להורג שלא בצדק של בעלה. התביעות נדחו בשל חסינות התביעה ומשום שחלפה תקופת ההתיישנות.[55] היא המשיכה להילחם כדי לטהר את שמו עד מותה, בגיל 95, ב-1994.[56]

תיאוריות חלופיות

מספר ספרים טענו כי האופטמן חף מפשע, והדגישו בדרך כלל עבודת משטרה לא מספקת בזירת הפשע, התערבותו של לינדברג בחקירה, חוסר היעילות של פרקליטו של האופטמן, וחולשות בעדים ובראיות פיזיות. לודוביק קנדי (אנ') הטיל ספק בחלק ניכר מהראיות, כגון מקור הסולם ועדויות רבות מהעדים.

לדברי ההיסטוריון לויד גרדנר (אנ'), מומחה לטביעות אצבע בשם ארסטוס מיד הדסון, השתמש בתהליך לא נפוץ בזמנו, שימוש בכסף חנקתי למציאת טביעות אצבע על הסולם ולא מצא זכר לטביעות האצבע של האופטמן, אפילו במקומות שיוצר הסולם בוודאי נגע בהם. לדברי גרדנר, גורמים רשמיים סירבו לשקול את ממצאיו של מומחה זה, ולאחר מכן נשטפו מהסולם כל טביעות האצבעות.[57]

ג'ים פישר, סוכן FBI לשעבר ופרופסור באוניברסיטת אדינבורו בפנסילבניה (אנ'),[58] כתב שני ספרים, "The Lindbergh Case"‏ (1987)[59] ו-"The Ghosts of Hopewell"‏ (1999)[60] העוסקים במה שהוא מכנה "תנועת תיקון" לגבי המקרה.[61] הוא מסכם:

"כיום, תופעת לינדברג היא תרמית ענקית המבוצעת על ידי אנשים המנצלים ציבור חסר ידע וציני. על אף כל הספרים, תוכניות הטלוויזיה והתביעות המשפטיות, האופטמן אשם כיום כפי שהיה ב-1932 כאשר חטף והרג את בנם של מר וגברת צ'ארלס לינדברג."[62]

ספר אחר, "Hauptmann's Ladder: A step-by-step analysis of the Lindbergh kidnapping" מאת ריצ'רד קהיל, מגיע למסקנה שהאופטמן היה אשם, אך מטיל ספק אם היה צריך להוציאו להורג.

לפי ג'ון רייזינגר ב-"Master Detective", בלש מניו ג'רזי בשם אליס פרקר ערך חקירה עצמאית בשנת 1936 והשיג הודאה חתומה מהתובע לשעבר של טרנטון, פול ונדל, שיצר סנסציה והביא לעיכוב זמני של ההוצאה להורג של האופטמן. התיק נגד ונדל קרס, כאשר הוא התעקש שהודאתו נכפתה עליו.[63]

ספרו של רוברט זורן "Cemetery John"‏ (אנ') (2012) מעלה את האפשרות שהאופטמן היה חלק מקונספירציה עם שני גברים נוספים ילידי גרמניה, וולטר וג'ון נול. אביו של זורן, הכלכלן יוג'ין זורן, העיד שכשהוא היה נער הוא היה עד לדיון על הקונספירציה.[64]

בתרבות הפופולרית

ברומנים

  • 1934: אגתה כריסטי קיבלה השראה מנסיבות המקרה כאשר תיארה את חטיפתה של דייזי ארמסטרונג ברומנה על הרקול פוארו, רצח באוריינט אקספרס.[65]
  • 1981: החטיפה והשלכותיה שימשו השראה לספרו של מוריס סנדק "Outside Over There"‏.[66]
  • 1991: הרומן "Stolen Away" של מקס אלן קולינס (אנ'), החמישי בסדרת Nathan Heller שלו; הלר מסתבך בחקירת חטיפת לינדברג, מראיין את המדיום אדגר קייס (אנ'), ועשרות שנים מאוחר יותר פוגש אדם ששניהם מאמינים שהוא צ'ארלס לינדברג הבן החטוף שמעולם לא חזר, לאחר שגדל וחי כל חייו תחת שם אחר. הספר זכה בפרס שאמוס (אנ') לשנת 1992.[67]
  • 1993: ברומן "Along Came a Spider" (אנ') מאת ג'יימס פטרסון ובסרט (אנ') המבוסס על הרומן, דמות שואבת השראה מחטיפת לינדברג עבור פשעו.[68][69]
  • 2013: "The Aviator's Wife" מאת מלאני בנג'מין (אנ') היא יצירה בדיונית היסטורית המסופרת מנקודת המבט של אן מורו לינדברג.[70]
  • 2022: "The Lindbergh Nanny" מאת מריה פרדריקס (אנ') היא יצירה בדיונית היסטורית המסופרת מנקודת המבט של בטי גו – המטפלת של משפחת לינדברג.[71]

במוזיקה

  • מאי 1932: יום אחד בלבד לאחר מציאת גופתו של לינדברג, אמן ההקלטות הקאנטרי הפורה בוב מילר (אנ') (תחת השם הבדוי בוב פרגוסון) הקליט שני שירים עבור קולומביה רקורדס ב-13 במאי 1932, לזכר האירוע. השירים שוחררו עם הכותרות ".Charles A. Lindbergh, Jr" ו-"There's a New Star Up in Heaven (Baby Lindy Is Up There)‏".[72]

בקולנוע

בטלוויזיה

  • 1976: "The Lindbergh Kidnapping Case" (אנ')
  • 1995: ב"משפחת סימפסון" עונה 7, פרק 8 (אנ'), בזמן שה-FBI פושט על ביתה של משפחת סימפסון כדי ללכוד את אימו של הומר, מונה, אברהם סימפסון מנסה לעכב את ה-FBI בטענה שהוא התינוק של לינדברג.
  • 1996: "Crime of the Century" (אנ')
  • 2000: ב"איש משפחה" עונה 2, פרק 4 (אנ'), כאשר הוא דן על לגמול את סטואי מחיתולים, פיטר אומר, "הוא לא קצת צעיר בשביל זה? את יודעת מה קרה לתינוק של לינדברג". לאחר מכן מתנגן קטע המראה את התינוק של לינדברג נשטף באסלה ואת הוריו מאשימים שהוא נחטף. צ'ארלס לינדברג אומר "בסדר, הוא נחטף. לכי תתקשרי למשטרה, אני אכתוב את מכתב הכופר."

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חטיפת לינדברג בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Gill, Barbara (1981). "Lindbergh kidnapping rocked the world 50 years ago". The Hunterdon County Democrat. אורכב מ-המקור ב-3 מרץ 2016. נבדק ב-30 דצמבר 2008. So while the world's attention was focused on Hopewell, from which the first press dispatches emanated about the kidnapping, the Democrat made sure its readers knew that the new home of Col. Charles A. Lindbergh and Anne Morrow Lindbergh was in East Amwell Township, Hunterdon County.
  2. ^ 2.0 2.1 Aiuto, Russell. "The Theft of the Eaglet". The Lindbergh Kidnapping. TruTv. אורכב מ-המקור ב-17 אוקטובר 2012. נבדק ב-24 יוני 2009.
  3. ^ 3.0 3.1 "Lindbergh Kidnapping Index". נבדק ב-16 אוקטובר 2013.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 4.8 Linder, Douglas (2005). "The Trial of Richard "Bruno" Hauptmann: An Account". University of Missouri-Kansas City School of Law. אורכב מ-המקור ב-9 יולי 2009. נבדק ב-24 יוני 2009.
  5. ^ Bailey, Frankie Y.; Chermak, Steven (2007). Crimes and Trials of the Century [2 volumes] (באנגלית). ABC-CLIO. p. 167. ISBN 978-1-57356-973-6.
  6. ^ Glass, Andrew (26 מרץ 2007). "This Day on Capitol Hill: February 13". The Politico. נבדק ב-24 יוני 2009.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Cahill, Richard T. Jr. (2014). Hauptmann's Ladder. Kent State University. pp. 7–8.
  8. ^ Lindbergh by A. Scott Berg
  9. ^ Zorn, Robert (2012). Cemetery John: The Undiscovered Mastermind of the Lindbergh Kidnapping. The Overlook Press. p. 68. ISBN 978-1590208564.
  10. ^ Horan, James J. (1983-10-01). "The Investigation of the Lindbergh Kidnapping Case". Journal of Forensic Sciences. 28 (4): 1040–1043. doi:10.1520/jfs11620j. ISSN 0022-1198.
  11. ^ "Fellow Servants Say Violet Hysterical Prior to Suicide". Buffalo Evening News. 11 ביוני 1932. p. 1 – via newspapers.com. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ "Waitress Under Constant Suspicion". The Morning Call. Paterson, New Jersey. 11 ביוני 1932. p. 2 – via newspapers.com. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ 13.0 13.1 Lindbergh, Anne (1973). Hour of Gold, Hour of Lead. San Diego, CA: Harcourt Brace Jovanovich. ISBN 978-0151421763.
  14. ^ Cahill, Richard T. Jr. (2014). Hauptmann's Ladder. Kent State University. p. 16.
  15. ^ Fass, Paula S. (1997). "The nation's child ... is dead": The Lindbergh case. Kidnapped Child Abduction in America. New York: Oxford University Press. p. 100. ISBN 978-0195311419. נבדק ב-28 יוני 2009.
  16. ^ "Federal Aid In Hunt Ordered By Hoover". The New York Times. 3 מרץ 1932. נבדק ב-18 דצמבר 2016.
  17. ^ Aiuto, Russell. "Parallel Threads, Continued". The Lindbergh Kidnapping. TruTv. נבדק ב-27 יוני 2009.
  18. ^ "ג'אפסי" היה שם בדוי המבוסס על הגייה פונטית של ראשי התיבות של קונדון, "J.F.C."
  19. ^ Maeder, Jay (23 ספטמבר 1999). "Half Dream Jafsie". Daily News. אורכב מ-המקור ב-10 יולי 2009. נבדק ב-27 יוני 2009.
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 20.5 20.6 20.7 "The Lindbergh Kidnapping". FBI History – Famous Cases. Federal Bureau of Investigation. אורכב מ-המקור ב-18 ספטמבר 2010. נבדק ב-25 יוני 2009.
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 21.4 21.5 Manning, Lona (4 מרץ 2007). "The Lindbergh Baby Kidnapping". Crime Magazine. נבדק ב-24 יוני 2009.
  22. ^ Eig, Jonathan (2010). Get Capone: The secret plot that captured America's most wanted gangster. Simon and Schuster. p. 372. ISBN 978-1439199893.
  23. ^ Waller, George (1961). Kidnap: The story of the Lindbergh case. Dial Press. p. 71.
  24. ^ Folsom, Robert G. (2010). The Money Trail: How Elmer Irey and his T-men brought down America's criminal elite. Potomac Books. pp. 217–219.
  25. ^ 25.0 25.1 "Crime: Never-to-be-Forgotten", Time, 23 מאי 1932, אורכב מ-המקור ב-16 נובמבר 2007, נבדק ב-28 יוני 2009
  26. ^ "Murdered child's body now reduced to pile of ashes". The Evening Independent. 14 מאי 1932.
  27. ^ Falzini, Mark W. (אפריל 2006). "Studying the Lindbergh Case – A Guide to the Files and Resources Available at the New Jersey State Police Museum" (PDF). Violet Sharp collection. The New Jersey State Police. p. 20. אורכב מ-המקור (PDF) ב-22 מרץ 2012. נבדק ב-28 יוני 2009.
  28. ^ "The Lindbergh Kidnapping". UK: The Biography Channel. אורכב מ-המקור ב-10 יולי 2009. נבדק ב-28 יוני 2009.
  29. ^ "The Lindbergh Kidnapping". The Biography Channel UK. אורכב מ-המקור ב-10 יולי 2009. נבדק ב-28 יוני 2009.
  30. ^ "Lindbergh Baby Booty". New York Press. 11 מרץ 2003. נבדק ב-28 יוני 2009.
  31. ^ "Ministers protest billing of Condon; 25 see Jafsie Vaudeville Act scheduled for Plainfield as tragic exploitation". The New York Times. 5 ינואר 1936. נבדק ב-28 יוני 2009.
  32. ^ "Milestones Jan. 15, 1945". Time Magazine. 15 ינואר 1945. אורכב מ-המקור ב-12 יולי 2009. נבדק ב-28 יוני 2009.
  33. ^ Woolley, John; Peters, Gerhard. "Executive Order 6102 – Requiring Gold Coin, Gold Bullion and Gold Certificates to be Delivered to the Government April 5, 1933". The American Presidency Project. נבדק ב-24 יוני 2009.
  34. ^ "National Affairs: 4U-13-41". Time Magazine. 1 אוקטובר 1934. אורכב מ-המקור ב-16 נובמבר 2007. נבדק ב-28 יוני 2009.
  35. ^ "National Affairs Oct. 8, 1934". Time Magazine. 8 אוקטובר 1934. אורכב מ-המקור ב-12 יולי 2009. נבדק ב-28 יוני 2009.
  36. ^ "Ladder – Crime of the Century". crimeofthecentury.weebly.com. נבדק ב-2022-01-28.
  37. ^ "The Kidnapping". PBS. אורכב מ-המקור ב-26 ספטמבר 2011. נבדק ב-29 ספטמבר 2011.
  38. ^ Ahlgren, Gregory; Monier, Stephen; Caso, Adolph (2009). Caso, Adolph (ed.). Crime of the Century: The Lindbergh kidnapping hoax. Branden Books.
  39. ^ 39.0 39.1 Fisher, Jim (1994). The Lindbergh Case. Rutgers University Press. ISBN 978-0-8135-2147-3.
  40. ^ "'Trial of the Century' over Lindbergh baby murder commemorated in new portraits". 4 דצמבר 2011. נבדק ב-26 פברואר 2018.
  41. ^ Gardner, Lloyd C. (2004). The Case That Never Dies. Rutgers University Press. p. 336. ISBN 978-0-8135-3385-8.
  42. ^ Farr, Julia (1935). Letter from Julia Farr to Lloyd Fisher. New Jersey State Police Museum and Learning Center Archives.
  43. ^ Schrager, Adam (2013). The Sixteenth Rail: The Evidence, the Scientist, and the Lindbergh Kidnapping. Fulcrum Publishing. ISBN 978-1-55591-716-6.
  44. ^ Ross, Amanda T. (31 מרץ 2009). "CSI Madison, Wisconsin: Wooden Witness". Forest History Society.
  45. ^ The State of New Jersey vs. Bruno Richard Hauptmann. Hunterdon County Court of Oyer and Termner. Vol. 5. New Jersey State Law Library. 1935. p. 2606.
  46. ^ James, Bill (2011), "[no title cited]", Popular Crime, pp. 147–161
  47. ^ The State of New Jersey vs. Bruno Richard Hauptmann. Hunterdon County Court of Oyer and Termner. Vol. 11. New Jersey State Law Library. 1935. pp. 4687–4788.
  48. ^ Lutz, William (c. 1937). Plain Facts about the Hauptmann Case. New Jersey State Police Museum and Learning Center Archives.
  49. ^ Hoffman, Harold Giles (26 ינואר 1936). Letter from Governor Hoffman to Colonel H. Norman Schwarzkopf. New Jersey State Police Museum and Learning Center Archives.
  50. ^ "Hoffman seeks reprieve advice". The Daily Princetonian. Princeton University Library. 28 במרץ 1936. {{cite news}}: (עזרה)
  51. ^ Herman, Albert B., Clerk of the Board of Pardons (30 במרץ 1936). "Board of Pardons Press Release". New Jersey State Police Museum and Learning Center Archives. {{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  52. ^ Blackman, Samuel G. (31 מרץ 1936). "Pardons court again denies Hauptmann plea and governor declares "No reprieve"". The Titusville Herald.
  53. ^ Porter, Russell B. (1 אפריל 1936). "Hauptmann gets a stay for at least 48 hours at grand jury request". The New York Times.
  54. ^ Marshall, Erwin E., Prosecutor of the Pleas (3 אפריל 1936). Letter from Erwin Marshall to Colonel Mark O. Kimberling. New Jersey State Police Museum and Learning Center Archives.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  55. ^ Los Angeles Times (1994-10-20). "Anna Hauptmann; Wife of Man Convicted in Lindbergh Murder". Los Angeles Times (באנגלית אמריקאית). ארכיון מ-2021-04-26. נבדק ב-2021-04-26.
  56. ^ "Hauptmann's Widow Dies". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 1994-10-19. ISSN 0362-4331. אורכב מ-המקור ב-2015-05-26. נבדק ב-2021-04-26.
  57. ^ Gardner, Lloyd G. (2004). The case that never dies. Rutgers University Press. p. 344. ISBN 978-0813554471.
  58. ^ Fisher, Jim. "Biography". אורכב מ-המקור ב-19 ביולי 2011. נבדק ב-29 באפריל 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  59. ^ Fisher, Jim (1994) [1987]. The Lindbergh Case. Rutgers University Press. p. 480. ISBN 0-8135-2147-5.
  60. ^ Fisher, Jim (1999). The Ghosts of Hopewell: Setting the Record Straight in the Lindbergh Case. Southern Illinois Univ Press. p. 224. ISBN 0-8093-2285-4.
  61. ^ Fisher, Jim. "The Lindbergh Case: A Look Back to the Future". p. 3. אורכב מ-המקור ב-3 אוקטובר 2011. נבדק ב-29 אפריל 2011. For the Lindbergh case, the revisionist movement began in 1976 with the publication of a book by a tabloid reporter named Anthony Scaduto. In Scapegoat, Scaduto asserts that the Lindbergh baby was not murdered and that Hauptmann was the victim of a mass conspiracy of prosecution, perjury and fabricated physical evidence.
  62. ^ Fisher, Jim. "The Lindbergh Case: How can such a guilty kidnapper be so innocent?". p. 3. נבדק ב-29 באפריל 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  63. ^ Reisinger, John (בפברואר 2012). Master Detective – Americas Real-life Sherlock. Glyphworks. ISBN 978-0983881827. {{cite book}}: (עזרה)
  64. ^ Colimore, Edward (8 יולי 2012). "Tale of a Lindbergh conspiracy draws attention". The Inquirer. אורכב מ-המקור ב-7 מרץ 2014. נבדק ב-19 אוגוסט 2012.
  65. ^ Jim Fisher (1994). The Lindbergh Case: A Story of Two Lives. Rutgers University Press. p. 249. ISBN 978-0813521473.
  66. ^ Haase, Donald, ed. (1996). The Reception of Grimms' Fairy Tales: Responses, reactions, revisions. Wayne State University Press. p. 209. ISBN 978-0814322086. In it, I am the Lindbergh baby.
  67. ^ "The Private Eye Writers of America".
  68. ^ "Extract: Along Came A Spider by James Patterson". Dead Good. 2017-04-26. נבדק ב-2020-05-29.
  69. ^ Mitchell, Elvis (2001-04-06). "Film Review; Weaving an Intricate Web To Trap a Wily Kidnapper". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-05-29.
  70. ^ "The Aviators Wife". Penguin Random House.
  71. ^ "The Lindbergh Nanny". Macmillan Publishers.
  72. ^ Russell, Tony (2004). Country music records: a discography, 1921–1942. US: Oxford University Press. p. 621. ISBN 978-0-19-513989-1.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=חטיפת_לינדברג&oldid=2613441"