חוק המעמד האישי בעיראק

חוק המעמד האישי הוא חוק בעיראק שעוסק במעמד האישה, ומתרכז סביב ארבעה נושאים מרכזיים – נישואים, גירושים, משמורת ילדים וירושה. חוק זה נכנס לתוקף בשנת 1959 והוא חוק פרוגרסיבי מאוד. בראש ובראשונה קבע החוק כי יופסק הטיפול הבלעדי של נושאים אלה (כאשר מדובר באזרחיות מוסלמיות) בידי גורמי הדת הסוניים והשיעיים, וכעת כל שופט מן המניין שהוכשר על-ידי המדינה יוכל לפסוק בעניינים אלה. כלומר, החוק יצר מסגרת חדשה בה מעורבות מומחים הפכה להיות בגדר בחירה וכך המעמד האישי בעיראק כבר לא נשלט על-ידי העולמא. יתר על כן, החוק ביטל את ההפרדה בטיפול בין שיעים לסונים, דבר שמחזק את היכולת לשותפות ומאפשר יחס שיווני. כמו כן, עם כניסת החוק מחוקקים חדשים התחילו יותר ויותר לאפשר לנשים אקטיבסטיות לשרטט ולהגיש הצעות חוק או תיקונים.

מאז שנכנס החוק ועד היום, הוא עבר מספר שינויים ותוספות, אך למרות זאת נשארו סביבו מחלוקות מהותיות. ארגוני הנשים שואפים באמצעות החוק להגיע למצב של שוויון זכויות בין שני המינים, ויש צורך מתמיד באיזון רצונות אלו עם השקפותיהם של אנשי הדת השיעית, אשר מעוניינים בדבקות עם הקוראן וחוקי השרעיה. השלטון ובפרט מערכת המשפט העיראקית הם הגופים הממונים על שמירת מאזן זה, ובעקבות זאת נוצרים במדינה חיכוכים רבים ביניהם לבין אנשי הדת השיעית, שממשיכים לדרוש את ביטול החוק.

ארגוני נשים פעלו בעיראק כבר מראשיתה, ואף במאמצים להקמתה. בתחילת דרכן הארגונים פעלו בעיקר בתחומים של צדקה ורווחה, כדי לעזור למדינה לעמוד בקשיי מלחמת העצמאות, אך הן קיוו כי נאמנותן למדינה תוביל גם למעורבותן השווה בהמשך הדרך. תקווה זו, כמו במדינות ערביות אחרות, לא התממשה בצורה מלאה, אך תנועות הנשים המשיכו לפעול הן בתחומי רווחה והן במאמצים לשיפור זכויות הנשים. לארגוני הנשים היה תפקיד מרכזי בקידום חוק המעמד האישי, ונושאי האישות העסיקו וממשיכות להעסיק רבות את הפעילות.

רפורמות

למרות שהחוק מתבסס על חוקי האסלאם, והטענה הייתה שהוא נשען על עקרונות השריעה, החוק החדש הכיל מספר רפורמות נועזות. אפרט בפרק זה את הרפורמות בכל אחד מארבעת התחומים.

רפורמות בתחום הירושה

בתחום הירושה נקבע כי ירושות תחולקנה באופן שווה בין גברים לנשים. זהו כנראה השינוי המשמעותי ביותר שנעשה במסגרת החוק, שכן על פי חוקי האסלאם בחלוקה בין אחים, גברים יורשים פי שניים מהנתח של הנשים, ואלמנה יורשת רק שמינית מהנכסים של בעלה אם היו להם ילדים ורבע אחרת. בנוסף על פי הסונה, בנות להורים שמתו, מפסידות חלקים ניכרים מירושת הוריהן לטובת יורשים רחוקים בעץ המשפחתי. הנקודה המהותית הכרוכה בשינויים בנושא זה נובעת מכך שחוקי הירושה האלו כתובים בקוראן - ועל כן תיקון שלהם מהווה סתירה ישירה לכתוב. נקודה זו מייחדת את הרפורמה בתחום זה, יחד עם כך שהתיקונים החדשים התבססו על כתבים עות'מאניים (חוק הקרקעות העות'מאני שנוסח ב-1858 ונכנס לתוקף ב-1911).

רפורמות בתחום הנישואים

נושאים בעייתיים רבים אחרים הנוגעים לזכויות נשים ניכרו גם בתחום הנישואים, כמו למשל נישואי ילדים, נישואים בחוסר הסכמה ויחסי פוליגמיה. החוק קבע כי הסכמתה של האישה לנישואים תהפוך להיות תנאי הכרחי לקיומם, והודגשה הזכות שלה למוהר. הוכנסו לחוק גם סעיפים שנועדו להגביל את גיל הנישואים, בעיקר כדי לטפל בבעיה של נישואי ילדים: 1) שפיות ובגרות אצל בני הזוג הכרחיים לקיום נישואים. 2) בשלות סופית ומלאה לקיום נישואים היא בהגעה לגיל 18. 3) אם ילד או ילדה טוענים אחרי גיל 16 שהגיעו לבגרות ומבקשים אישור לנישואים, השופט יכול להיענות בחיוב אם הוא מאמין להצהרותיו ולמוכנותו הפיזית לנישואים, ובתנאי שהאפוטרופוס מאשר זאת. במקרה והאפוטרופוס לא מאשר, יוכל השופט לבקש את קבלת האישור בתוך פרק זמן מוגדר, או לחלופין, אם ההתנגדות אינה מקובלת עליו, יכול לאשר בכל זאת. חשוב להסתייג ולומר כי תיקונים אלה לא הובילו לשינויים ממשיים במציאות, מספר הסעיפים הגדול אפשר לפרש את החוק באופנים שונים ומעצם כך איבד את רוב משמעותו. כמו כן, החוק לא נגע ישירות במקרים שבהם אולצו נשים להתחתן ועל כן לקונות אלה המשיכו להעסיק פעילות לזכויות נשים. מוהר הוא מנהג נפוץ בחברות אסלאמיות שלפיו משפחת החתן הייתה צריכה להעביר לאבי הכלה סכום כסף או נכסים כאות לנישואים. הטענה של ארגוני הנשים הייתה שהתייחסו לנשים כמעין מוצרים המיועדים למכירה ברשות האבות. נאמר כי נשים נסחרות בתמורה לחיות משק או לנשים אחרות, וה"מחירים משתנים בהתאם לתנאי השוק". כך, בשנות בצורת שבהן היה קושי כלכלי רב, נישואי ילדים היו נפוצים מאוד ואבות הציעו את בנותיהם בגיל צעיר מאוד עבור סכומים זעומים ואפילו בלי מוהר רק בשביל "להיפטר" מהאחריות לכלכל ולהאכיל ילד נוסף. עם שינוי הזמנים הגישה השתנתה וכעת, האישה נלקחת בחשבון כחלק אינטגרלי מחוזה הנישואים ונקבע כי היא רשאית להחזיק נכסים בפני עצמה. לכן הוחלט בחוק כי המוהר צריך לעבור אליה במקום לאב.

החוק לא הצליח לבטל יחסים פוליגמיים אך קיומן של מערכות יחסים כאלה מתאפשר תחת הגבלות נוקשות. הוחלט כי נישואים למספר נשים יאושרו רק לאחר קבלת אישור משופט ושאישור כזה יתקבל רק במידה והבעל מסוגל לתמוך כלכלית ביותר מאישה אחת. בנוסף נאמר, כי השופט יבחן האם יש חשש באשר לכוונותיו או ליכולתו של הבעל להעניק יחס שווה לכל אחת מהנשים. החוק גם קבע כי כל מי שיבוא בנישואין למספר נשים ללא הליך אישור זה, ישלם מחיר כבד של ישיבה בכלא במשך שנה ו\או קנס בגובה 100 דינר.

רפורמות בתחום הגירושים

היה ניסיון להגביל גירושים חד-צדדיים. הבעייתיות בנושא נבעה מכך שגברים יכלו להתגרש מהנשים בקלות (מספיק שיצהירו על כך באמירת המילה "את מגורשת" שלוש פעמים, מנהג המכונה "התכחשות = 'טאלק' ") ולעומת זאת, אצל נשים לא רק שלפעמים הכריחו אותן להתחתן, אלא גם לא הייתה להן שום דרך להביא לסיום הנישואים. האמירה מצד ארגוני הנשים הייתה שהאיום בגירושים גרם לנשים להישאר נאמנות, לעבוד קשה ולרצות את בעליהן, ולעיתים גם לסבול מאלימות או ממילים פוגעניות רק כדי להימנע מאותם גירושים חד-צדדים. שכן, גירושים אלו יכלו להשאיר את הנשים חסרות בית, עניות, חסרות זכויות וקשה מכל - בלא זכות למשמורת על ילדיהן.

חוק המעמד האישי החדש ניסה להתמודד עם טענות אלו והטיל מספר הגבלות על היכולת של גבר להתגרש מאשתו. ראשית, הצהרת התכחשות לא תיחשב אם היא נאמרה על ידי גבר שלא היה בריא נפשית, כלומר במקרים של שכרות או כעס קיצוני. גברים נדרשו לבצע את הליך הגירושים (ולהצהיר על רצונם) בבתי משפט, אך נאמר כי אם לבעל אין יכולת להגיע לבית המשפט הוא יוכל לעשות זאת באופן עצמאי בתקופת ההמתנה ('עידה', תקופה שמתחילה אחרי ההצהרה ונמשכת 3 חודשי מחזור או אם האישה בהיריון עד שהיא יולדת). החוק אפשר לנשים לבקש גירושים דרך בית המשפט ('תפריק') על רקע נסיבות מסוימות, כגון - אם הבעל קיבל נכלא ליותר מ-3 שנים, אם הוא נטש את אשתו ללא סיבה לגיטימית, אם הוא מתברר כעקר והיא לא הביאה ילד ממנו, אם הבעל נמנע לדאוג לה כלכלית ללא סיבה לגיטימית (לאחר שנתנה לו 60 יום אזהרה) או שהוא לא משלם חשבונות, אם הוא גרם נזק לאחד מילדיהם ועוד.

ארגוני הנשים הוסיפו לטעון שגם בנוסח החדש, החוק עדיין מפלה בין המינים ולטענתם סעיף 34 הוא הבעייתי ביותר. סעיף זה נתן לבעל את הזכות לבצע גירושים גם ללא עירוב בית המשפט (אם אין לו יכולת להגיע לבית המשפט). כמו כן, נכתב שם כי אישה יכולה לבקש גירושים ולהתחיל בתהליך רק אם דבר זה נכתב מראש בחוזה הנישואים שלה. ארגוני הנשים העלו את הדאגה כי קרוב לוודאי שנשים חסרות השכלה, אשר בעלות פחות מודעות או יכלות, לא הכניסו סעיף כזה לחוזה הנישואים, ולכן, בפועל, למספר רב של נשים לא תהיה הזכות לסיים נישואים.

רפורמות בתחום אחזקת ילדים

לפני שנת 1958, על פי נוהגי העולמא, לאם סונית שהתגרשה הייתה את הזכות להיות עם ילדיה הבנים עד גיל 7 ועד גיל 9 לבנות. אם שיעית, יכלה לאבד את בנה בגיל שנתיים ואת בנותיה בגיל 7. הזכות של האב לקחת את הילדים מאמן, היה ללא ספק אחד האירועים הקשים ביותר שאישה יכלה לעבור בעקבות מנהגים בתחום המעמד האישי. לכן בשל כך התנהלה פעילות אקטיביסטית נרחבת בניסיון לשנות זאת, ובחוק המעמד האישי מ-1959 הוחלט כי לאם תהיה עדיפות באחזקת הילדים לאחר הגירושים. דבר זה הותנה תחת התנאים שהיא איננה קטינה (מתחת לגיל 18), לא סובלת מבעיות נפשיות, ניתן לסמוך עליה, היא כשירה למשימה, ורק אם היא התחתנה עם גבר שקשור לילד ובגבולות המותר, למשל דודו של הילד. בכל מקרה, אחזקת הילדים אצל האם הייתה ניתנת רק עד שהילדים הגיעו לגיל 7, כאשר בית המשפט יכל להאריך את תקופה זו במידה וזה היה לטובת רווחתו של הילד. מסיבה זו, הארגונים הפעילים המשיכו לפעול נגד נושא זה.

הדרך לחוק

לפני שנת 1959, לא היה בעיראק חוק אזרחי שעסק במעמד האישי. מאמצים לנסח חוק כזה נעשו לראשונה במחצית השנייה של שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50. מאמצים אלו לא הובילו לתוצאות, כיוון שבתקופה זו נשים לא נכללו בתהליך החקיקה והמחוקקים לא העניקו לנושא זה חשיבות רבה. פעילות לזכויות נשים ערערו על נושאים כמו נישואי ילדים, יחסים פוליגמיים, החרמה של מנהג המוהר וכדומה. אך דרישות שעלו מתנועות הנשים, לשינוי נורמות אלו, לא קיבלו מענה באופן די מובהק. ההתנגדות העזה לחוק כזה באה מגורמי הסמכות הדתית השיעים והסונים. העולמא חששו כי יאבדו מהבלעדיות ומהיוקרה שלהם וכי מאמצים כאלו יובילו לחוסר מעורבות שלהם בתהליכים אלו.

בדומה למדינות אחרות במזרח התיכון, פעילות הנשים בעיראק התעוררה בעקבות המודרניזציה וקיום שיח אינטלקטואלי על מעמד הנשים ותפקידיהן בחברה החדשה. כאשר תנועת הנשים הראשונה בעיראק קמה ב-1923 ונקראה "מועדון ההתעוררות הנשית". אינטלקטואלים בני התקופה טענו כי קידום הנשים הוא צעד הכרחי במודרניזציה, ונשים החלו להתרכז סביב נושאים קונקרטיים של זכויות נשים, כניסה לשוק העבודה, וקידום זכות הבחירה. תנועות הנשים בעיראק לקחו חלק במאבק לעצמאותה מהמנדט הבריטי, וכך בזכות מחויבותן למדינה הן הצליחו להשתלב במרחב החברתי המתהווה. בשנות ה-30 ארגונים אלו הצליחו למלא את החלל החסר בכל הקשור לתחום הרווחה, ולספק לתושבים תמיכה איפה שהממשלה לא הצליחה. הם הפעילו במהלך שנות מלחמת העצמאות ואחריה מרכזי בריאות, בתי מחסה ליתומים, מעונות יום ועוד.

בשנות ה-40, המשיכו ארגוני צדקה אלו לצבור מומנטום בו בזמן שקבוצות חדשות בעלות זיקה דתית ושאיפות פוליטיות או פמיניסטיות חזקות יותר החלו גם כן להתגבש. "איחוד הנשים העיראקי", שקם בשנת 1945 היה הארגון הפמיניסטי החשוב ביותר באותה העת. האיחוד פעל במהלך שנות ה-40 וה-50, ודאג לא רק לנושאי צדקה אלא טיפל בנושאים שנחשבו עד אז טאבו, כמו גירושים ואחזקת ילדים, תנאי עבודה של נשים וזכויות קניין. הן פעלו גם לטובת השכלת נשים, ותיווכו בין ארגוני נשים שונים בתוך עיראק ומחוץ לה, במדינות ערביות אחרות. "ליגת הנשים העיראקית" שקמה מאוחר יותר (מתוך המפלגה הקומינסטית העיראקית) הייתה בעלת שאיפות מהפכניות חזקות יותר מאלה של "האיחוד", עקב קשרים של רבות מן הנשים באיחוד לגורמים בבית המלוכה ההאשמי, שאילצו את חברות האיחוד להתיישר עם רצון השלטונות.

"הליגה", לעומת זאת, לא התיישרה עם מדיניות הממשלה והאוריינטציה הקומניסטית שלה הביאה את הארגון לפעול במחתרת. בשנות ה-50 הליגה גדלה משמעותית, והייתה אקטיבית הן בפעילות הומניטרית והן במוביליות פוליטית. בראש הארגון עמדה נזיהה א-דוליימי, מנהיגה פמיניסטית סוחפת, שהיוותה השראה לנשים רבות לקחת חלק במאבק ושמילאה תפקיד חשוב גם בשיפור שירותי בריאות הציבור במדינה. בשנת 1959 הפכה א-דוליימי לשרה בממשלה והייתה לאישה הראשונה בעולם הערבי שנכנסה לקבינט ממשלתי.

למרות שבאופן רשמי עיראק קיבלה עצמאות באוקטובר 1932, התערבות בריטית בענייניה התקיימה עד המהפכה של 1958. מהפכה זו הפכה את עיראק ממונרכיה לרפובליקה. בעקבות המהפכה, נשים זכו לבמה פוליטית וחברתית נרחבת יותר לאחר שהפגינו את נאמנותן לאורך אותם שנים ארוכות. ראשי ההפיכה של עבד אל-כרים קאסם הבטיחו במסגרת הניסיון להפוך את עיראק למודרנית, ומתוך דברי קאסם "לחזק את זכויות הנשים ולהגיע למצב של עצמאות משפחתית". למרות אופוזיציה רחבה ואפילו הפגנות נגדיות, ראשי ההפיכה של עבד אל-כרים קאסם עמדו בהבטחותיהם והכניסו בשנת 1959 את חוק המעמד האישי. ניסוח החוק נעשה על-ידי ועדה מיוחדת שחבריה חקרו ולמדו נושאים שונים הקשורים במעמד האישי. דבר זה לא יכול היה לקרות ללא המאבק העיקש של פעילות לזכויות נשים, ובפרט ללא פעילותה של "ליגת הנשים העיראקית" ומעורבותה בהליכי חקיקה. נזיהה א-דוליימי הייתה בין המומחים שעבדו על ניסוח החוק, כל תהליך הכתיבה נעשה בתיאום מלא עם ועדה של ליגת הנשים, והליגה היא זו שהציגה את הטויטה למשרד הפנים. יתר על כן, מתוך ראיונות שנעשו עם חברות וותיקות בארגון, ניתן להבין כי הן אלו שגרמו להכללתה של הרפורמה המשמעותית ביותר, בתחום הירושה.

לסיכום, החוק היה פרי הרצון להכניס רעיונות סוציאליסטיים על חשבון אינדיבידואליזם בעיראק, אחרי המהפכה של יולי 1958. למרות שההישגים לא היו אפשריים ללא תמיכתם של הגברים משורות ההנהגה הפוליטית, הם היו תולדה של השמעת תדירה של הקול הנשי בקמפיינים שונים, בפעילות שדולות ובלקיחת חלק בהליכי חקיקה ובניסוח החוקה החדשה. אפילו שהחוק התבסס ביסודו על חוקי השריעה, הוא היה בעל אופי פרוגרסיבי ונעשו בו שינויים לטובת זכויות הנשים במדינה.

מצב מעמד האישה מ-1958 עד היום

מאז ההפיכה בשנת 1968, הייתה מפלגת הבעת' למפלגת השלטון בעיראק עד 2003. האידיאלוגיה של המפלגה מושתת על רעיונות של לאומיות ערבית, אנטי-אימפריאליזם וסוציאליזם (הגם שרחוקה למדי מן הסוציאליזם הקלאסי). בשנים הראשונות הייתה למפלגה ולרעיונותיה חשיבות והשפעה גדולה על חיי האזרחים במדינה, אך עם עלייתו של סדאם חוסיין לשלטון בשנת 1979, השתנתה משוואה זו. הממשל הפך בהדרגה למשטר דיקטטורי שסדאם חוסיין ומעגל המקורבים שלו ניהלו והמפלגה איבדה מכוחה. שאיפותיו של סדאם חוסיין היו רחבות וכללו ביצוע שינויים כלכליים, פוליטיים וחברתיים. בהתאם לכך, גישתה של המדינה לנשים קיבלה תפנית וכך גם החקיקה. שינויים אלו היו יחסית מיידים ובולטים לעין. לאחר ההפיכה של מפלגת הבעת', ניסחה המפלגה יחד עם מחוקקים נוספים מספר תיקונים לחוק על מנת שיתאימו יותר לחוקי השריעה. התיקונים נעשו בהקשר של יחסי פוליגמיה, ובנוסף ביטלו כמה מן הרפורמות שנעשו בתחום הירושה. ניתן לראות כי שינוי החוק היה חשוב למפלגת השלטון החדשה מכך שבסעיף מספר 5 של הניסוח החדש נקבע כי התיקונים יכנסו לתוקף בפברואר 1963. כלומר הם בחרו תאריך עבר, כדי לגרום לכך שהחוק ייכנס בפועל כבר ביום הראשון שיחזיקו רשמית בשלטון.

עם זאת, היו להפיכה מספר השפעות חיוביות על הנשים במדינה. ראשית, מפלגת הבעת' וסדאם חוסיין רצו לבצע מהפכה חברתית בעיראק, להפוך אותה למדינה לאומית ש"העיראקים החדשים והמודרניים" יהיו נאמנים לה, וכאזרחים שלה ייהנו מפירותיה בתמורה לנאמנות זו. נשים נתפסו על ידם כגורם מפתח להעברת הרעיונות, ועל כן נעשו מאמצים לקרב אותן ולהיטיב עמן. שנית, מטרה מרכזית של הממשלה לאורך כל התקופה הייתה חיזוק הכלכלה העיראקית. השלטון הבין שבכדי לבצע זאת יהיה עליהם לעודד נשים לקחת חלק במעגל העבודה, ולאחר משבר הנפט ב-1973 נוצר צורך עז בעוד ידיים עובדות. כתוצאה מכך, עבודת נשים מחוץ לבית לא רק הפכה לדבר מקובל, אלא גם נהייתה לנורמה במדינה. קמפיינים שונים הפיצו סיסמאות המכוונות לשני המינים כמו "מי שלא מייצר גם לא אוכל" ו"מי שלא עובד הוא חסר כבוד". כדי לאפשר את יציאתן של הנשים מהבית נעשו מאמצים נרחבים של הממשלה שכללו סבסוד מלא של מעונות ילדים, מענקי הורות והכנסת מערך הסעות למערכת החינוך.

כיוון שהייתה מידה מסוימת של פלורליזציה בתקופה זו, כלומר הייתה אפשרות כלשהי להבעת דעות שונות, תנועות נשים המשיכו להפעיל לחצים בקריאה לשינויים. הפעילות שלהן הובילה לכך שבשנת 1978, נעשה תיקון רחב לטובת הנשים בחוק המעמד האישי, שבא על חשבון הניסוחים שהוכנסו לאחר ההפיכה. יש להסתייג ולומר כי מעבר לכך, למפלגת הבעת' לא היה עניין ברפורמות הקשורות בזכויות נשים והיא המשיכה טענה בעקביות כי לרפורמות בתחומים אחרים, כמו אדמה, עדיפות גבוהה יותר. דרישות של ארגוני נשים להפריד את החוק מהדת (חילון) לא נענו. הנשים רצו שהחוק יכלול סעיפים על איסור מוחלט על פוליגמיה, להסדיר חד וחלק את הגיל המינימלי לנישואים, לאסור הכרחת נישואים, להבטיח זכויות ארוכות טווח לנשים על ילדיהן ועוד. כמו כן, ההתחייבות המוקדמות להכליל נשים בחברה ולהפוך אותה לשוויונית, השתנו עם השנים בהתאם לשינויים כלכליים ופוליטיים. כך לדוגמה, נשים במהלך מלחמת איראן-עיראק נקראו להיות "אימהות של חיילי העתיד" והתייחסות לגברים לעומת זאת הייתה כ"מגיני האומה". כמו כן, בתקופת הסנקציות הכלכליות (1990–2003), המדינה לא יכלה לספק את השירותים שאיפשרו את עירובן של נשים במשק והיא פעלה באופן אקטיבי לקידום תפקידיה המסורתיים של האישה בבית. פדרציית הנשים, שהגיעה לממדים נרחבים בתקופת הבעת' נדחקה לשוליים, והנשים שנותרו בחזית הפעילות היו מקושרות לממשל.

לאחר נפילת משטרו של סדאם חוסיין ב-2003, היה ברור למשטר החדש שעליו לבצע שינויים נרחבים בחוק, כולל החלפת החוקים הקיימים בחוקים המבוססים על חוקי השריעה. בדצמבר 2003, פרסמו את החלטה 137 שבה התכוונו לבטל את חוק המעמד האישי ובמקומו להכניס חוקים מהשריעה. החלטה זו הולידה מחאה נרחבת, מבקריה ראו בה חזרה מבישה לאחור ונשים פחדו לאבד את ההישגים שהן הגיעו אליהן בתחומים השונים. זאת ועוד, החקיקה של 1959 יצרה מסגרת שדרכה הפכה השתתפות נשים בשיח על המעמד האישי לגיטימית. כך התנהלו דיונים נרחבים בשנות ה-50 המאוחרות ושוב בשנות ה-70, ועלה חשש כי ביטול החוק לא יותיר שום פתח לאפשרות כזו בעתיד.

המחאה, בהובלתן של נשות עיראק, הובילה לביטול ההחלטה כחודשיים לאחר מכן. למעשה פול ברמר, דיפלומט אמריקאי שעמד בראש הרשות הזמנית של הקואליציה (CPA), השתמש בזכות הווטו שלו כדי להביא לביטול ההחלטה. למרות שהצלחה זו שמרה על המצב הקיים, הצלחת המחאה לא מנעה ממשפטנים שיעים לנקוט בצעדים נוספים בעת ניסוח החוקה החדשה. הגרסה הסופית של החוקה, שפורסמה בספטמבר 2005, הוכנס סעיף מעורפל בקשר לענייני המעמד האישי. סעיף 39 מציין כי "אזרחי עיראקי חופשיים לנהוג במעמד האישי בהתאם לדתות, לעדות, לאמונות או לבחירות ושהדבר מבוסס בחוק". דרך אחת לפרש סעיף זה היא שכל אינדיבידואל יהיה חופשי לבחור בין חוקי משפחה דתיים או אזרחיים. אך ניתן לראות שהחוק לפי ניסוחו מבטיח את האופציה הדתית, בזמן שהאופציה האזרחית אינה מצוינת מפורשות. סעיף זה בחוקה וסעיפים נוספים הדומים ברוחם פותחים את הדלת לחיזוק תפקידם של אנשי דת ויכולתם להשפיע על ענייני אישות.

המאבק נגד סעיף 137 איחד את ארגוני הנשים השונים, ויצר מומנטום לגיבוש תנועת נשים חדשה בעיראק המתחדשת. יחד עם זאת, נשות עיראק שילמו מחיר לא פשוט. ארגוני הנשים היו חייבים להשקיע אנרגיה רבה במחאה תחת תנאים קשים של מלחמה וזאת לשם שמירה על החוק שאפילו לא ממלא את כל דרישותיהן. במקום שתנועה חדשה וחזקה תילחם למען שיפור הזכויות ותנצל את חילופי השלטון, הן נאלצו להיאבק רק על שמירת המצב הקיים.

הניסיונות לביטול החוק חזרו שוב ב-2014, כשהמפלגה האסלאמית "אל-פדילה" הציעה את "חוק ג'עפרי". חוק שיעי זה, גרם לדיון רחב היקף סביבו במעגלים פוליטיים וחברתיים. העיראקים ביטאו את חששותיהם, שחוק כזה יגרום לפיצול של העם ואחרים דאגו מהיותו מנוגד לאינטרסים של נשים ומכך שיביא להפרה של זכויותיהן. הפגנות התקיימו במספר ערים שונות והקריאה שעלתה מהן הייתה שלא להעביר את החוק. אחד מהשינויים הקשים ביותר היו הפחתת הגיל המינימלי לנישואים שהיה עד אז 18 (עם אפשרות ל-16 בקבלת אישור) לגיל 9 בלבד. כמו כן, שינוי זה הציע לאסור על נישואים בין גברים מוסלמים לנשים מחוץ לדת זו, מלבד נישואים זמניים. ארגוני זכויות אדם הזהירו כי החוק מפר אמנות שהמדינה חתמה עליהם, ומתנגדי החוק המשיכו לטעון כי חוק המעמד האישי הנוכחי נבנה בהתאם לגרסאות סוניות ושיעיות של חוקי השריעה (כיוון שבשנת 1959 עירבו גרסאות מאסכולת אסלאמיות שונים) ולפיכך אין בסיס לביטולו.

לאחר מספר ניסיונות כושלים להעביר את החוק החדש, הוחלט לוותר עליו אך תחת זאת הוצע לנסות שוב להעביר את החלטה 137, שנגנזה ב-2005 ודורשת לבטל את חוק המעמד האישי ולהחליפו בחוקים שרעיים. כמו קודם, היה ברור שהחלטה זו עומדת בסתירה לא רק לאמנות שעיראק חתומה עליהן, אלא גם לסעיפים שונים בחוקה שלה עצמה (כמו סעיף 14 של החוקה שמציין כי אזרחי עיראק שווים בפני החוק ללא הבדל מגדר, עדה, אתניות, צבע, אמונות, דעות או מצב כלכלי-חברתי). בעקבות דברים אלו, פרצו שוב מחאות בערי המדינה ובעקבות מאמצים של "הוועידה לנשים ולמשפחה" בשיתוף פעולה עם הפרלמנט העיראקי, ההחלטה נגנזה בפעם השנייה באוקטובר 2017. עקב חוסר היציבות בנושא החוק, ארגונים רבים נמנעים לחלוטין מעיסוק בו מתוך פחד שדיון כזה עלול להוביל שוב לחידוש הניסיונות לבטלו.

כיום, חוק המעמד האישי בעיראק נחשב לאחד הטובים והמתקדמים במדינות ערב, אך הוא מפגר ביחס לחוקי המעמד האישי בתוניסיה, מצרים ומרוקו. נדרשות הכנסה של מספר תיקונים נוספים בו, שיתאימו אותו לעולם המתפתח ויאפשרו באמצעותו שילוב מלא של הנשים בחברה.

ראו גם

• נזיהה א-דוליימי
• General_Federation_of_Iraqi_Women

לקריאה נוספת

• Noga Efrati, Negotiating rights in Iraq: Women and the personal status law, The Middle East Journal, 2005
• Nadje Al-Ali, The Iraqi women’s movement: Past and contemporary perspectives, 2012
• Anderson, J. N. D., A law of personal status for Iraq, International & Comparative Law Quarterly, 1960
• Raghad Kasim, THE PERSONAL STATUS LAW AND POLITICAL TENSIONS IN IRAQ, Iraqi Thoughts, 2019
• Anderson, J. N. D., Changes in the Law of Personal Status in Iraq, International & Comparative Law Quarterly, 1963
• Kelsey Cherland, The Development Of Personal Status Law In Jordan & Iraq, (2014)

• נוגה אפרתי, אל-נהדה אל-נסאאיה: הופעת תנועות נשים במזרח התיכון וביטוייה בעיראק, נשים ומגדר במזרח התיכון במאה העשרים. (2010).

קישורים חיצוניים

• https://1001iraqithoughts.com/2019/02/14/the-personal-status-law-and-political-tensions-in-iraq/, Iraqi Thoughts

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32354184חוק_המעמד_האישי_בעיראק