חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| תאריך חקיקה | 24 בדצמבר 1970 |
| תאריך חקיקה עברי | כ"ו בכסלו ה'תשל"א |
| גוף מחוקק | הכנסת השביעית |
| חוברת פרסום | ספר החוקים 610, עמ' 16 |
| הצעת חוק | ממשלתית |
| משרד ממונה | משרד המשפטים |
| מספר תיקונים | 1[1] |
| נוסח מלא | הנוסח המלא |
| תאריך תחולה | א' בניסן ה'תשל"א, 27 במרץ 1971 |
חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)
|
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת דיני חוזים בישראל |
|
חקיקה חוק החוזים
חוקי צרכנות
פסיקה |
| ראו גם פורטל:חוק ומשפט |
חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 הוא אחד מחוקי החוזים במשפט הישראלי, והוא מסדיר את הסעדים המגיעים לצדדים בעת הפרת חוזה.
היסטוריה חקיקתית
עד לחקיקת החוק, הנורמה המשפטית המחייבת בישראל בנוגע לאכיפת חוזים הייתה קבועה בסעיפים 106–111 למג'לה העות'מאנית[2]. סעיפי החוק היו קצרים ולקו בחסר, ועל כן בתי המשפט עיגנו מתן תרופות שונות לאכיפת חוזים לפי המשפט המקובל ודיני היושר האנגליים, שאומצו בארץ ישראל לפי סימן 46 לדבר המלך במועצה, 1922[3]. ברירת המחדל לפי המשפט האנגלי הייתה פיצוי כספי על הפרת חוזה, ואילו אפשרויות של אכיפת החוזה או ביטולו היו נדירות, ודרשו תנאים חריגים ומורכבים ליישום, החוק הישראלי בא לשנות מצב. החוק מניח שהחוזה נכרת כדין והופר, ועל כן יש לאפשר לנפגע, בכפוף לתנאים מסוימים, לבחור את התרופות המתאימות לו[4]. החוק התבסס במידה רבה הצעת חוק בדבר מכר טובין בינלאומי שהתקבלה בוועידה בינלאומית בהאג באפריל 1964, בשינויים המחויבים לפי המציאות הישראלית.
הצעת חוק ראשונה בנושא הוגשה על ידי ממשלת ישראל השתים עשרה בשנת 1965, אך החקיקה לא התקדמה עד לבחירות לכנסת השישית שהתקיימו כחצי שנה לאחר הגשת ההצעה. הכנסת השישית עסקה בחקיקה אזרחית ענפה[5] ובחרה לחכות עם חקיקה מחודשת של החוק. עם כינוס הכנסת השביעית החלו לקדם חקיקה אזרחית משמעותית נוספת ובמקביל לעבודה על חוק החוזים (חלק כללי) הוגשה ב-9 בספטמבר 1969 הצעת חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).[4] ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת הקדישה דיונים רבים לחוק גם לאחר הגשתו, תיקנה 17 סעיפים באופן מהותי ואף הוסיפה 5 סעיפים שלא היו בהצעת החוק בקריאה ראשונה[6].
החוק אושר בכנסת ב-15 בדצמבר 1970, ונקבע בו שתחילתו ב-27 במרץ 1971, ושעל חוזים שנכרתו לפני תחילתו יוסיף יחול הדין הקודם.[7] מאז אישורו תוקן החוק פעם אחת בלבד, בתיקון טכני שבא להתאים את נוסח החוק לתיקון בחוק פסיקת ריבית והצמדה.[8]
הוראות החוק
החוק מחולק לשלושה פרקים: פרק א' עוסק בהגדרות והוראות כלליות של החוק; פרק ב' עוסק בשלושת סוגי התרופות בגין הפרת חוזה - אכיפה, ביטול ופיצויים; ופרק ג' עוסק ב"שונות".
פרק א' - הוראות כלליות
בדומה לחוקים רבים, סעיף 1 עוסק בהגדרות למונחים שבחוק. בין השאר קובע הסעיף כי "הפרה" היא מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה, וכי "נפגע" הוא מי שזכאי לקיום החוזה שהופר.
סעיף 2 קובע כי מי שנפגע מהפרתו של חוזה רשאי לתבוע את אכיפתו או ביטולו, וכן הוא זכאי לפיצויים. קביעה זו היא הכלל העקרוני המאפשר לנפגע לתבוע עד שני סוגי סעדים: האחד הוא אכיפה או ביטול, והשני הוא פיצויים, אשר יכולים להינתן כסעד משלים לאחד מהסעדים האחרים או כסעד בלעדי. הנפגע לא זכאי לקבל כפל פיצוי, היינו לזכות גם באכיפת החוזה וגם בביטולו, או גם הפיצויים קיום וגם בפיצויי הסתמכות[9]. סעד האכיפה ופיצויים ניתנים רק באמצעות בית המשפט, לעומת ביטול החוזה שהוא "סעד עצמי" שיכול להתבצע ללא התערבות שיפוטית.
פרק ב' - התרופות
סימן א' - אכיפת החוזה
סעיף 3 מגדיר כי זכותו של הנפגע לבקש מבית המשפט כי יאכוף את קיום החוזה, למעט ארבעה מקרים בהם החוזה לא ניתן לאכיפה:
- החוזה כבר אינו בר-ביצוע;
- המשמעות של אכיפת החוזה היא כפיית המפר לתת שירות או עבודה לנפגע;
- ביצוע האכיפה ידרוש התערבות במידה לא סבירה מצד בית המשפט או הוצאה לפועל;
- נסיבות העניין מראים כי האכיפה אינה צודקת.
בדין הישראלי אכיפת החוזה נחשבת לאפשרות המועדפת, לפי העיקרון "חוזים יש לקיים", ועל כן אם לא התקיימו התנאים האלו בית המשפט ייעתר לבקשת הנפגע ויאכוף את החוזה. לכן, בית המשפט נוטה לפרש בצמצום את הסייגים וכן מטיל את נטל ההוכחה לקיומם על הצד המפר[10].
בנוסף לסייגים בסעיף 3, סעיף 4 מבהיר כי בית המשפט רשאי להתנות את אכיפת החוזה בקיום הבטחות או חיובים שיש לנפגע כלפי המפר. בעקבות סעיף זה, במקרים בהם בית המשפט לא יכול להורות על ביצוע מדויק של החוזה הוא מורה על "ביצוע בקירוב" גם אם הדבר משית עלות מסוימת על הנפגע. למשל, במקרה בו אדם רכש דירה אך הקבלן התמהמה בסיום הבנייה, על הקבלן לספק לו דירה חלופית, אך נפסק כי במקרה שהקבלן יכל לספק לנפגע רק דירה טובה יותר, בית המשפט יתנה את אכיפת החוזה בתשלום של הנפגע על ההפרש בין הדירה המקורית לדירה החדשה[11].
סעיף 5 מסדיר כי פס"ד המורה על אכיפת הסכם העוסק ברישום מקרקעין, מהווה צו מחייב לרישום הזכות במרשם המקרקעין ואין צורך לפתוח בהליך משפטי נוסף.
סימן ב' - ביטול החוזה
בפתח הסימן, סעיף 6 מגדיר כי הפרה יסודית של החוזה היא אחת משני מקרים. ראשית, הפרה שהוגדרה בחוזה הנידון כי היא תהווה הפרה יסודית. עם זאת, הסעיף מבהיר כי אם החוזה מגדיר שורה של הפרות כהפרות יסודיות, ללא שהוא מבחין ביניהן ומבהיר את ההוראה הגורפת, לא יהוו הסעיפים הפרה גורפת אלא אם בשעת כריתת החוזה היה סביר להתנות כך. סוג שני של הפרה יסודית היא הפרה שאדם סביר לא היה חותם על אותו החוזה אילו היה יודע מראש על ההפרה הזו. למשל, איחור קצר בתשלום ללא שהוכח נזק לצד השני אינו מהווה הפרה יסודית[12], אך איחור ניכר ברישום הזכויות על שם הרוכשים מהווה הפרה יסודית[13].
סעיף 7 קובע כי במקרה שהתקיימה הפרה יסודית של החוזה, הנפגע רשאי לבטלו ללא תנאי נוסף ובאופן מיידי. כאמור, האפשרות לבטל אינה מחייבת התערבות של בית המשפט. עם זאת, גם במימוש זכות הביטול על הנפגע לפעול בתום לב ובמקרים חריגים מאוד של פעולה בחוסר תום לב ייתכן ובית המשפט לא יאפשר את ביטול החוזה. במקרה ומדובר בהפרה שאינה יסודית, על הנפגע לתת למפר זמן סביר לתיקון ההפרה ורק לאחר שההפרה לא תוקנה הוא רשאי לבטל את החוזה. המפר רשאי לפנות לבית המשפט ולטעון כי ביטול החוזה היה בלתי צודק, עם זאת עליו לפנות לבית המשפט תוך זמן סביר מהודעת הביטול, אחרת טענתו תידחה על הסף. לעיתים התנהגות הצד הנפגע יכולה להגדיר הפרה יסודית כהפרה שאינה יסודית, למשל במקרה שהתקיימה הפרה יסודית אך הנפגע הודיע על ביטולה לאחר שנתיים ממועד ההפרה[14]. במקרה ומדובר בחוזה שניתן להפרדה לחלקים והופר רק חלק אחד מהחוזה, ניתן לבטל רק את אותו החלק ולא את החוזה כולו, אלא אם מדובר בחלק שהפרתו מביאה להפרה יסודית של כלל החוזה.
דרך הביטול לפי סעיף 8 היא בהודעה של הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה. אם הנפגע השתהה בנתינת הודעת הביטול מעבר לזמן סביר, רואים אותו כמי שזנח את זכות הביטול. עם זאת, הנפגע רשאי לתת למפר הודעה חדשה על ארכה לתיקון ההפרה ובכך הוא "מחיה" מחדש את ההליך[15]. אין צורה פורמלית סדורה להודעת ביטול והיא יכולה להיות גם בדרך של התנהגות.
אם בוטל החוזה, סעיף 9 קובע כי ככלל על כל צד להשיב לצד האחר את מה שקיבל לפי החוזה. אם ההשבה אינה אפשרית או בלתי סבירה, יש לשלם את שווי הנכס שיש להשיב. בכל מקרה, הנפגע רשאי לבחור לשלם את שווי הנכס במקום להשיבו ולחלופין הוא רשאי לבחור שהמפר ישלם את שווי הנכס במקום להשיבו. חובת ההשבה לוקחת בחשבון דמי שימוש ראויים במקרה שהיו, למשל רוכשי דירה שביטלו את חוזה המכר לאחר מספר חודשי מגורים בו, עם השבת הנכס הקבלן ישיב להם את התשלום על הדירה בניכוי דמי שכירות ראויים לתקופה בה הם גרו[16]. מטרת ההשבה היא למנוע מצב של עשיית עושר ולא במשפט ועל כן דיני חוק זה חלים עליה.
סימן ג' - פיצויים
סעיף 10 קובע כי על המפר לפצות את הנפגע מהפרת החוזה, אם מדובר בנזק שהיה על המפר לצפות שייגרם עקב ההפרה. נטל ההוכחה הוא על הנפגע ועליו להראות בוודאות סבירה שנגרם לו נזק ומה היקפו. סעיף 11 מביא שני מצבים שבהם ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק. מקרה ראשון הוא כאשר ההפרה הייתה אי-סיפוק מוצר או שירות מסוים, הפרה שהובילה לביטול החוזה, ויש הפרש בין גובה התמורה בחוזה לבין מחיר השוק ביום ביטול החוזה (למשל, הופרה התחייבות לספק רכב חדש ובין חתימת החוזה לביטולו עלה מחיר הרכב). מקרה שני הוא הפרת חיוב לתשלום כספי, בו הנפגע זכאי לריבית על הפיגור בתשלום ללא הוכחת נזק. אם מדובר בנזק שאינו ניתן לשיעור בכסף (כגון עוגמת נפש או פגיעה בשם הטוב) סעיף 13 מסמיך את בית המשפט לקבוע מה גובה הפיצוי הראוי, ללא חובה על הנפגע להביא ראיות לגובה הנזק.
אם מדובר בנזק שאינו ניתן לשיעור בכסף (כגון עוגמת נפש או פגיעה בשם הטוב) סעיף 14 קובע שמפר לא זכאי לפיצויים על נזק שהוא היה יכול למנוע או לצמצם באמצעים סבירים. סעיף זה לא חל על פיצויים שאינם דורשים הוכחת נזק (סעיף 11) וכן לא על פיצויים מוסכמים (סעיף 15), שכן הפיצויים הללו אינם תלויים בהתנהגותם של המפר או הנפגע.
סוג נוסף של פיצוי ללא הוכחת נזק הוא פיצויים מוסכמים. סעיף 15 קובע כי אם נקבע בהסכם גובה קצוב לפיצויים, ניתן לפסוק אותם לטובת הנפגע ללא צורך בהוכחת נזק. עם זאת, בית המשפט רשאי להפחית את גובה הפיצויים אם הוא רואה שאין יחס סביר בין גובה הפיצוי שנקבע לנזק שנגרם, וניתן היה לראות זאת בעת כריתת החוזה. כמו כן, הסעיף קובע כי קיומם של פיצויים מוסכמים לא גורע כשלעצמו מזכותו של הנפגע לתבוע פיצויים לפי סעיפים אחרים לחוק, במקרה שלא מדובר בכפל פיצוי.
אי האפשרות לקבל כפל פיצוי היא רק אם הכפל מוטל על המפר. אך אם בנוסף לפיצוי של המפר לנפגע מגיע פיצוי מחברת ביטוח, סעיף 16 קובע כי לא ניתן להוריד מפיצויי המפר בשל פיצויי הביטוח והנפגע זכאי לכפל פיצוי. סעיף זה חל רק על ביטוח פיצוי, כלומר ביטוח שאינו תלוי בגובה הנזק שנגרם (כמו ביטוח חיים). כאשר מדובר בביטוח שיפוי, בו חברת הביטוח משפה את המבוטח לפי גובה הנזק (או עד תקרה אחרת), הנפגע לא זכאי לכפל פיצוי וסכום ההשתתפות של הביטוח ינוכה מפיצויי המפר[17].
פרק ג' - שונות
כאשר מדובר בהפרה צפויה, היינו שאחד הצדדים גילה כי בדעתו להפר את החוזה או שמסתבר מנסיבות העניין שעתידה להתרחש הפרה, סעיף 17 קובע כי רשאי הנפגע להתחיל בהליך משפטי לקבלת תרופות עוד בטרם הגיע המועד שנקבע בחוזה. במקרים שהתרופה המבוקשת היא ביטול החוזה או פיצויים, ניתן לפסוק את התרופה מיד. כאשר התרופה היא אכיפה, בית המשפט לא רשאי לתת צו לאכיפת החוזה למועד מוקדם יותר מהמועד שנקוב בחוזה.
סעיף 18 עוסק במקרה של אונס או סיכול החוזה. כאשר קרה אירוע שמפר לא היה אמור לצפות, לא היה ביכלתו למנוע את הנסיבות המסכלות וכן הנסיבות הופכות את קיום החוזה לבלתי אפשרי או שונה באופן מהותי מהמוסכם, לא ניתן יהיה לדרוש את אכיפת החוזה או פיצויים על הפרתו. עם זאת, הנפגע רשאי לבקש את ביטול החוזה, אך אם לא ביקש החוזה יחייב את שני הצדדים כמוסכם. בית המשפט קבע כי בעוד שהמבחן הראשון הוא אובייקטיבי ויש לבדוק האם אדם סביר היה צופה את הסיכול, המבחן השני הוא סובייקטיבי ויש לבדוק האם ביכלתו של המפר עצמו למנוע את הסיכול[18].
אם היה בידי הנפגע נכס של המפר, סעיף 19 מאשר לו לעכב אצלו את הנכס עד לביצוע התרופה להפרה. העיכבון יהיה לפי התנאים שנקבעו בחוק המיטלטלין.
פסיקת בית המשפט
סעיפי החוק לא מתייחסים לשאלה האם הוראות החוק הן דיספוזיטיביות (ניתנות לשינוי על ידי הצדדים בהסכמה מראש) או קוגיטיות (אינן ניתנות להתנאה, כמו רבים מדיני העבודה למשל). בתחילה דעות המלומדים היו חלוקות אך במהלך השנים התקבעה הפסיקה כי החוק הוא דיספוזיטיבי והצדדים רשאים בהסכם לקבוע מראש אילו תרופות ניתן לקבל ואילו לא[19]. בית המשפט הדגיש כי על ההתנאה להיעשות באופן מפורש או לכל הפחות להשתמע בבירור מאומד דעתם של הצדדים בזמן כריתת ההסכם. כמו כן כוח ההתנאה של הצדדים אינו בלתי מסויג וישנם מקרים בהם בית המשפט לא יאפשר הסתמכות על תנאי בחוזה ויפנה לחוק[20].
ראו גם
לקריאה נוספת
- גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים - התרופות, תשס"ט-2009.
- לאון אנידג'ר, תרופת האכיפה בחוזים: תיאוריה דין ומציאות, 2019.
- איריס מרקוס, תרופות בדיני חוזים - הלכה ומעשה, הוצאת אוצר המשפט, 2023.
קישורים חיצוניים
חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), באתר ויקיטקסט
היסטוריית החקיקה של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), באתר כל זכות
- איל זמיר (משפטן), תרופות בשל הפרת חוזה: פיצויי ציפייה, פיצויי הסתמכות, השבת התעשרות ושחזור השקילות החוזית (בעקבות ע"א 1632/98 ארבוס נ' אברהם רובינשטיין ושות' - חברה קבלנית, פ"ד נה(3) 913), משפטים לד(1), תשס"ד
- יהודה אדר ומשה גלברד, השבה, פיצויים, צירוף תרופות וחופש חוזים: עיון בדיני התרופות לאור ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובנין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ, משפטים מ, תשע"א
הערות שוליים
- ^ תיקון עקיף ע"י חקיקת תיקון מס' 9 לחוק פסיקת ריבית והצמדה.
- ^
על המכר (למנויים בלבד. אתר נבו).
- ^ סע' 46 לדברי המלך במועצה על ארץ־ישראל, 1922 עד 1947 באתר ספר החוקים הפתוח.
- ^ 4.0 4.1 הצעת החוק בקריאה ראשונה. הצ"ח 857, כ"ו באלול תשכ"ט, 9 בספטמבר 1969.
- ^ למשל: חוק המכר, חוק המקרקעין, חוק המתנה, חוק המחאת חיובים ועוד.
- ^ דברי הכנסת, הישיבה ה-127 של הכנסת השביעית, דברי הפתיחה של יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט. עמ' 544.
- ^ חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, ס"ח 610 מ-24 בגצמבר 1970
- ^ חוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 9), התשפ"ד-2023, ס"ח 317 מ-19 בנובמבר 2023
- ^ סע' 6 לפס"ד ע"א 1846/92 עליזה לוי נ' מבט בניה בע"מ. ניתן ביום 19 באוגוסט 1993.
- ^ בר"ע 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ' מנשה ח.אלישר בע"מ, ניתן ב־22 בפברואר 2005
- ^ ע"א 2686/99 וולף אייזמן נ' קדמת עדן בע"מ, ניתן ב־5 באוגוסט 2001
- ^ ע"א 7403/11 בשמא השקעות ומימון בע"מ נ' אליהו ניאגו, ניתן ב־13 באוגוסט 2013
- ^ ע"א 3849/09 הר נשגב השקעות בניה ופיתוח בע"מ נ' ברוך ובר, ניתן ב־6 ביולי 2014
- ^ ע"א 2825/97 מוחמד אבו זייד נ' מקל ברוך, ניתן ב־4 בפברואר 1999
- ^ ע"א 6907/16 יצחק אקרמן נ' כפיר קבלנות בניין בע"מ, ניתן ב־20 בדצמבר 2017
- ^ ע"א 7938/08 היאלי מונסנגו נ' מוריס מכביאן, ניתן ב־11 באוגוסט 2011
- ^ ע"א 206/20 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' T&M גושן - שירותי ביטחון, ניתן ב־13 בדצמבר 2021
- ^ ע"א 4893/14 וליד חמודה זועבי נ' משרד האוצר, ניתן ב־3 במרץ 2016
- ^ ע"א 2454/98 אליהו לינדאור נ' יעקב רינגל, ניתן ב־18 באוקטובר 2001
- ^ גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים-התרופות, עמ' 94.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
39639635חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)